מקום בגן עדן

כמה ארגוני זכויות אדם מרכזיים, בהם "מוקד סיוע לעובדים זרים", "האגודה לזכויות האזרח", "קו לעובד" ועוד, פועלים מאותו הבניין בתל אביב, משקיפים על שדרת השווארמות שמעטרת את רחוב נחלת בנימין שתחתיו וחולמים על עולם צודק יותר. האם יגיע אי פעם היום שבו מי מהם יכריז: "זהו. מטרותינו הושגו. אנחנו סוגרים את הבסטה ועוברים להייטק"? ספק גדול, ולו בשל כך שאף תעשייה איננה מספיק פראיירית כדי להכחיד את עצמה. הבניין שמאגד את הארגונים הוא יקום שראוי להיקרא "בועה", לא מפני שהדמויות המאכלסות אותו נוהגות להתנשא על השאר כמו בשל העובדה שהן דוברות שפה פנימית שאינה נשמעת במחוזות אחרים: בחורות שגוררות את עצמן במסדרון תוך בחישת מוזלי מכריזות: "אני לא מאמינה שהם ירדו מהעתירה! עדכנת את אחמד?"; בחורים בסנדלים אומרים: "שטחים כבושים" עם שתי שי"נים שורקות. הנחת העבודה שמרחפת מעל הבניין היא שכדי שהמטרות יושגו והעולם אכן יהיה צודק יותר, צריך לעבוד קשה.

מי שהכי התקרבה עד כה לאפשרות להכריז שהמטרה הושגה, ולכן תם חלקה בפרויקט תיקון העולם, היא מקימת הארגון "ילדים ישראלים", רותם אילן. בשבוע שעבר היא התבשרה על כך שהמאבק המרכזי שלה – השגת אשרת שהייה ומניעת גירוש ילדי עובדים זרים – הגיע לסיומו כאשר שר הפנים גדעון סער החליט להעניק מעמד של תושבות ל־221 ילדים שמשפחותיהם הגישו בקשה לקבל מעמד זה עוד ב־2010. אילן נותרה ספיצ'לס. "העיתונאי אילן ליאור מ'הארץ' התקשר לבקש ממני תגובה, ולא ידעתי על מה הוא מדבר. הייתי בשוק", היא משחזרת. "התחילו לזרום אליי עשרות סמסים אבל תוך עשר דקות האושר נגמר כי הבנתי שיש עדיין הרבה אנשים שלא כלולים בהחלטה הזו ושצריך גם לגבש מדיניות הגירה כוללת לישראל; שלא לדבר על זה שבין החלטה של שר הפנים לבין מימושה בדרג הפקידותי – יש מרחק גדול".

למה הפסימיות?

"תשמע, הפקידים כבר החליטו פתאום שהם דורשים מהמשפחות של הילדים האלה להמציא אפוסטיל, שזה אישור רשמי של מדינת המוצא לכך שהמסמכים שלהם אמיתיים, וזו בעיה, כי מדינות כמו גאנה, ניגריה והפיליפינים לא חתומות על אמנת אפוסטיל. בקיצור, אני לא הולכת לשום מקום".

רותם אילן. צילום: איליה מלינקוב

גידי אתה מתרחק ממני

רותם אילן (בת 28, מתגוררת במרכז העיר) מתאמצת לשדר עסקים כרגיל, כלומר שהפרויקט עדיין בעיצומו ואין סיבה אפילו לאתנחתא; אבל כשאף אחד לא רואה היא מרשה לעצמה לחגוג את ההישג המזהיר, ובסגנון שמאלני משהו. זה התחיל ביום שני השבוע, בפריסה ששיאה היה עוגיות עבאדי ופחיות רד בול במשרדי האגודה לזכויות האזרח (ארגון "ילדים ישראלים" סופח אליה לפני כחצי שנה). הסיבה למסיבה הייתה עזיבתו של יונתן שחם, מראשוני פעילי הארגון ומי שהיה שותפה של אילן למאבק. היום בערב מתוכנן פרק ההמשך, הפעם בדמות מסיבה בכנסייה של אחת הקהילות האפריקאיות ברחוב לבנדה. שיא הקרחנה צפוי להיות הופעה של רוז פוסטראנס, המנצחת הטרייה של "אקס פקטור" וחברה של כבוד בקהילה הפיליפינית בעיר ("אנחנו גילינו את רוז ראשונים! היא הייתה ממש זמרת המאבק שלנו", אומרת אילן). היא סבורה שההשתתפות של הפיליפינית הלסבית בתוכנית תרמה במשהו לדימוי העובדים הזרים בארץ, אבל לא נסחפת בהערכת התרומה של ייצוג טלוויזיוני חיובי למאבק על מעמד מהגרי העבודה. היא עצמה, אגב, סירבה להשתתף ב"מחבורות 2" וב"האח הגדול", כמו גם להצעות לרוץ לכנסת ולמועצת העיר.

הצעד של גדעון סער אמנם די דרמטי, אבל מבחינה ביורוקרטית מדובר בסך הכל בביצוע החלטת ממשלה בת שלוש שנים וחצי: כבר באוגוסט 2010 החליטה הממשלה הקודמת להעניק מעמד של קבע (תושבות) לילדי עובדים זרים שהתחנכו במערכת החינוך הישראלית, שמדברים עברית, ששוהים בארץ למעלה מחמש שנים או שנכנסו לישראל לפני גיל 13. ההחלטה באה בעקבות קמפיין תמיכה מסיבי בילדי העובדים הזרים – בהובלת אילן כמובן -שהפך בעת התרחשותו לאופציה המגניבה לאותה שעה. אפילו פוליטיקאים טרמפיסטים וסלבס שמחפשים לשוות לדמותם פסאדה ערכית הצטרפו. "חשוב להבין שבתור שר החינוך, סער ממש הוביל את המאבק להסדרת עניין הילדים", אומרת אילן, בפרגון חוצה מפלגות.

אז פתחת שמפניה כשהוא מונה לתפקיד שר הפנים לפני שנה?

"לא, כי עוד ב־2011, כשבניגוד גמור להחלטת הממשלה יחידת עוז התחילה לעצור ילדים של עובדים זרים, הקול של סער לא נשמע. לכן לא ממש ידעתי למה לצפות ממנו כשמונה לשר הפנים. בתחילת המאבק הייתי תמימה וחשבתי שכשפוליטיקאי מביע תמיכה במשהו הוא יהיה עקבי ויפעל למען הדבר הזה. בפועל גיליתי שאמנם כל העולם תמך בילדים, ואפילו שרה נתניהו הצטלמה מחבקת ילד, אבל זה ממש לא אומר שבזמן אמת דברים יזוזו. ובאמת, מה שקרה זה שכולם נעלמו ואף אחד לא דאג לכך שהחלטת הממשלה אכן תבוצע. מי שבעיקר שם מקלות בגלגלים של אותה החלטת ממשלה הוא אלי ישי, שפשוט לא השיב לבקשות שהגישו למשרדו המון משפחות שעמדו בקריטריונים שקבעה הממשלה (לקבלת מעמד קבע של תושבות; ע"מ). ההתנגדות שלו הייתה כל כך חזקה עד שבשלב מסוים הוא דחה בקשות של ילדי עובדים זרים חוקיים בטענה שהחוק מדבר רק על ילדי עובדים לא חוקיים! זה היה אבסורד".

הבחירה למקד את המאבק בילדי העובדים הזרים הייתה הרמה להנחתה עבור פוליטיקאים כמו סער – זה אפשר להם לגזור קופון של מוסריות בלי כיסוי. הרי דובר בילדים, ואף אחד לא באמת מתנגד לילדים. אבל כשזה הגיע להורים שלהם לא הייתה לכל אלה שדיברו גבוהה גבוהה שם בעיה לשלוח אותם לכלא חולות. את מתחרטת על זה בדיעבד?

"צריך להבין שעניין הילדים היה צו השעה, כי אחרי שבמשך 20 שנה ישראל אפשרה לאימהות מהגרות עבודה להישאר בארץ עם הילדים שלהן, פתאום משרד הפנים קם יום אחד והודיע שהוא מתכוון לגרש ילדים. זה נכון שאפשרנו לפוליטיקאים לרכוב במידה מסוימת על המאבק שלנו. ואתה שואל אם יש אנשים שמשתמשים בילדי העובדים הזרים? ברור. גם מתוך השמאל באו אליי הרבה פעמים בטענות על זה, אבל צריך לזכור שאני אף פעם לא דיברתי רק על הילדים אלא גם על בעיית מדיניות ההגירה כולה. הבחירה להתמקד רק בילדים ולבחון אם יש להם את כרטיסי הכניסה לחברה הישראלית – מוטיבציה לשירות בצה"ל, זיקה לחגים – הייתה של התקשורת. לקחת ילד בכיתה ד' ולשאול אותו מול המצלמה אם הוא רוצה להתגייס לצבא כשיהיה גדול זה לא משהו שהיית עושה, גם לא לילד צבר. לילדים האלה יש זכות לחיות פה גם אם הם לא פטריוטים".

רותם אילן. צילום: איליה מלינקוב

קואליציה עם הכושי'ז

אחד הדברים החזקים בצפייה בהתנהלות יומיומית של ילדי העובדים הזרים ומבקשי המקלט ובדינמיקה ביניהם, זה שהם מפנימים את חוקי המשחק של החברה הישראלית בלי שמישהו באמת מסביר להם אותם. במהלך שנה שבה אימנתי קבוצת כדורסל של בנות בגיל בית ספר יסודי בביאליק רוגוזין – כולן בנות להורים לא יהודים שלא נולדו בארץ – גיליתי כיצד החלוקה העדתית, למשל, מצאה את דרכה גם לשם. הפיליפיניות הן המקבילות לאשכנזיות – מבוססות יותר משאר הבנות ומתנשאות מעט מעליהן; המערב־אפריקאיות (ניגריה, גאנה, חוף השנהב) מסתובבות בחבורות, עושות שמח ומצטיינות בספורט (יש שגידו שמדובר במקבילה למזרחיות), ואילו האריתריאיות והסודניות נדחות על ידי שתי הקבוצות הראשונות, שלא חוסכות מהן גם לעג וסתלבט, ודומות במובנים מסוימים לעדה האתיופית. הדבר היחיד שאיחד את כולן היה הפחד מהאזעקות בתקופת מבצע עמוד ענן, למרות קביעתה האדישה ומלאת הביטחון של אחת הגאנאיות: "הטילים זה בשביל הישראלים היהודים".

"יש בהחלט היררכיה בין האוכלוסיות השונות בדרום תל אביב", מאשרת אילן, "והיחסים ביניהן הופכים מורכבים עם הזמן. המתחים נובעים מהחשיפה של כל קבוצה לשנאת הזרים של הישראלים, שמובילה לשנאה בתוכם. מהגרי העבודה מהפיליפינים וממערב אפריקה, למשל, לא אוהבים את הפליטים ממזרח אפריקה. זה מקרה קלאסי של קבוצות מוחלשות שמשוּסוֹת זו בזו. יצא לי לעבוד עם קבוצה של נשים פיליפיניות שכל הזמן אמרו 'כושי'ז'. בשלב מסוים אמרתי להם שזו לא מילה שיפה לומר, והן ענו לי שכל הישראלים אומרים 'כושי', אז מה הבעיה? מצד שני, יש גם סולידריות בין הקהילות. בדיוק היום אספתי שתי פיליפיניות בכיתה ד' מבית הספר, ושכעברנו ליד גינת לוינסקי הן אמרו לי שעצוב להם שיש אנשים שסובלים ואין להם בית, לא משנה מה צבע העור שלהם".

במהלך מחאת הפליטים הציעו פוליטיקאים מהשמאל שהמדינה תפסיק להביא עובדים זרים ותנתב את הפליטים לעבודה בחקלאות ולסיעוד קשישים. את בעד?

"בטח. זה פתרון מצוין. הקטע הוא שתחום העובדים הזרים מוּנע מכסף, וחברות כוח האדם שמביאות אותם לארץ לא ייתנו שייקחו להם את הזכות להביא עוד ועוד עובדים חדשים ולגזור קופון על כל אחד מהם. אני חושבת שכל עוד יש צורך בעובדים זרים – חייבים שהחברות הפרטיות יפסיקו להיות מעורבות בהבאה שלהם ארצה ולעשות על זה כסף. צריך להלאים את התחום הזה ושיהיה גוף ממשלתי שיעשה הסכמים עם מדינות המוצא של מהגרי העבודה ויביא אותם לפה בלי לעשות עליהם רווח. נוסף על זה, צריך לאכוף את חוקי העבודה הישראלים גם על העובדים הזרים, כלומר לשלם להם שכר מינימום ולתת תנאים סוציאליים. זה גם ישמוט את הקרקע מתחת לטיעון ש'העובדים הזרים לוקחים עבודות לישראלים'. והכי חשוב – צריך להפסיק להביא עובדים חדשים ולאפשר לעובדים הקיימים לעבור בין עבודות ולא להיות כבולים למעסיק הראשון שלהם".

במבט לאחור על חמש השנים האחרונות, יש לך ביקורת עצמית לגבי הסגנון והאופן שבהם את ופעילים חברתיים אחרים בשמאל פונים לציבור? הארגונים למען הפליטים והעובדים הזרים זוכים להמון כעס ושנאה מהרחוב הישראלי.

"אנחנו צריכים להתחבר יותר לשטח. אני זוכרת שבתחילת הדרך ארגנּו אירועים לרגל חגי ישראל עבור מהגרי עבודה, ויונתן שחם אמר לי: 'למה בעצם אנחנו עושים את זה רק עבורם? מה עם כל הישראלים שחיים פה בשכונות?'. עד אז לא חשבתי על זה, מודה. אני מבינה את הכעס של תושבי השכונות שחושבים שארגוני השמאל לא התעניינו בדרום העיר עד שלא הגיעו לפה זרים. אני כל הזמן מודעת לעניין הזה במסגרת העבודה שלי".

אחד הטיעונים שמשמיעים כלפיכם הוא "עניי עירך קודמים".

"אז זהו, שהילדים הזרים האלה הם בעיני עניי עירי. זאת קבוצה שאף אחד לא עוזר לה, ולבוא ולשאול למה אני עוזרת רק להם ולא לאחרים זה משחק סכום אפס שאני לא מסכימה לשחק. האינסטינקט שלי עכשיו, לאור השאלה שלך, הוא להצטדק ולספר איך אני גם עוזרת לזקנות ולנזקקים אחרים, אבל אני לא באמת צריכה להצטדק. הלוואי שהייתה לי היכולת להשפיע על כל העוולות שקיימות, אבל אין לי".