קיבה מעופרת יצוקה

המילים האלו מוקלדות בידיים רועדות. בחילה עמוקה עומדת בגרוני בשילוב עם תחושת צמא שלא מרפה כבר שלושה ימים. גופי כבד וראשי סחרחר. מדי פעם גיהוק נשלח ככידון ממעמקי קיבתי ומפלח את הדממה שבחדר. אני בוהה במסך המחשב במבט מזוגג בזמן שהנוזל האדום ניגר על המקלדת מבין אצבעותיי וממלא את המרווח שבין המקשים. מנגב אותו עם האצבע ומכניס לפה. יאמי, ריבה.

לפני שבוע ויום, נכון לכתיבת שורות אלה, המגזין שבו אני עובד שלח אותי למשימת התאבדות. השמועה שנפוצה במערכת היא שכמה מהעורכים מאסו בי והחליטו שהדרך הטובה ביותר להיפטר ממני היא באמצעות מנת יתר של כולסטרול. להפוך אותי לעכבר מעבדה אנושי במבוך של קונפיטוריות וקרם ברולה שאין מוצא ממנו, ולגרום להכל להיראות כמו תאונת עבודה מצערת. אז למה בעצם הסכמתי לעשות את הכתבה הזאת, שערכה הקלורי עולה באלפי מונים על ערכה העיתונאי? לשם איזו מטרה עליונה התנדבתי להקריב את גופי על מזבח הפחמימות והשמן המטוגן? האם הכוונה המקורית שלי הייתה לכתוב מסמך ביקורת נוקב על החברה הישראלית הבורגנית והגרגרנית – משהו בנוסח הסרט התיעודי "לאכול בגדול" – או שאולי סתם רציתי להעניש את עצמי על זה שאני מניאק? אני באמת לא יודע. בפראפרזה על הציטוט של יואן מקגרגור ב"טריינספוטינג" – אין סיבות. מי צריך סיבות כשיש סופגניות?

סופגניות נאכל לרוב

הסיכום היה כזה – כל בוקר במשך שמונה ימים תישלח לביתי חבילה של סופגניות ממעדנייה אחרת, ואני בסך הכל צריך לזלול את כולן ולתעד את התהליך. כל מי שסיפרתי לו על הניסוי הזה אמר שאני משוגע. "אתה לא מפחד להשמין?", הייתה השאלה שחזרה על עצמה הכי הרבה פעמים, והתשובה שניתנה לה הייתה, די בפשטות, "לא". למזלי, האל הטוב בירך אותי בחילוף חומרים מהיר יותר מאצן ג'מייקני על סטרואידים, כך שאימת הכרס מעולם לא ריחפה מעל (או מתחת) לראשי. מעולם לא הייתי מהאנשים שסופרים קלוריות או מוותרים על הקינוח או יוצאים לג'וגינג או דוחפים אצבע במורד הוושט. תמיד הייתי רזה והייתי רוצה לחשוב שגם תמיד אהיה כך, אבל לכו תדעו. נסתרות הן דרכי העיכול.

לפי נתונים של ארגון הבריאות העולמי, ישראל נמצאת בין עשר המדינות המובילות בעליית שיעור ההשמנה בעולם – 62.4 אחוז מהאוכלוסייה מוגדרים כבעלי עודף משקל. ממחקר של אוניברסיטת תל אביב ובית החולים שיבא שפורסם בשנה שעברה, עולה כי מקום המדינה ועד היום, הוכפל אחוז הגברים הסובלים מהשמנת יתר בישראל פי חמישה, בעוד אחוז הנשים הוכפל פי שישה. דוח אחר שראה אור החודש דירג אותנו במקום ה־17 במדד ההשמנה מבין מדינות ה־OECD, ופירט ש־20 אחוז מהגברים ו־24 אחוז מהנשים בישראל לוקים בהשמנת יתר. ולמקרה שתהיתם איפה הכסף, מנתונים של משרד הבריאות לשנת 2009 עולה כי הטיפול בהשמנה ובמחלות הנלוות לה מתומחר ב־10 מיליארד שקלים בשנה, שהם כ־20 אחוז מכלל תקציב הבריאות. אז נכון, הסופגניות לא אשמות בכל, אבל יש להן חלק בלתי מבוטל במגפת ההשמנה הלאומית. אחרי הכל, במדינה שבה ילדים שרים בגן "סופגניות נאכל לרוב", פלא שכל כך הרבה מהם יוצאים שמנים?

כשחושבים על זה, הסופגנייה היא הדבר הכי קרוב שיש לנו למאכל לאומי. השורשים שלה נטועים עמוק במשנה (שם היא כונתה "סופגן"), ובשעה שקיימת מחלוקת אם צורתה המודרנית התפתחה מהספינג' המרוקאי או מהברלינר הגרמני, הדבר רק מחזק את מעמדה כחוט הקולינרי המקשר בין מזרחים לאשכנזים. בניגוד למרבית מאכלי החג היהודיים, לסופגנייה אין טעם מדכדך שנועד להזכיר לנו כמה חרא אכלו אבותינו במצרים. להפך, הטעם שלה מתקתק וסכריני כמו שיר פופ ים תיכוני.

אני פותח את חבילת הסופגניות הראשונה שהגיעה לביתי ומוצא בה שמונה גושי בצק נפוחים עם מילויים שונים, מפרפה חלבה ועד פבלובה, בתוספת מזרקים קטנים מפלסטיק שנעוצים בחלקם וגדושים בשוקולד בלגי סותם עורקים. מחלץ מתוך החבילה את הסופגנייה הראשונה ולוקח ביס, ובדיוק כמו עוגיית המדלן של פרוסט, עננה חמימה של זיכרונות ילדות עטופים באבקת סוכר מציפה אותי. חמש דקות אחר כך והחבילה כבר ריקה. גרעפס. סיגריה. עוד גרעפס.

לאחר מכן אני עולה על אוטובוס לצפון העיר, שם אני נפגש עם הדיאטנית הקלינית ליאורה חוברה, שמודדת את המשקל שלי (63.5 ק"ג) לפני שהיא פוצחת בנאום תוכחה: "סופגניות זה הדבר הכי לא מזין ובריא שאפשר לדמיין", היא אומרת בטון מודאג. "זה קמח לבן ושמן. אין בזה שום ויטמינים ומינרלים, רק פחמימות ושומן ומהסוג הגרוע ביותר". אני מנסה להרגיע אותה ומסביר לה שגם ככה אני יצור שניזון בדרך כלל משניצל תירס וחומוס באבו חסן, ככה שמה כבר יכול לקרות. "אתה צעיר ורזה אז כנראה שזה לא יהרוג אותך", היא עונה אבל מסייגת: "אל תתפלא אם תהיה לך צרבת, בעיות בקיבה והפרעות במערכת העיכול. בכל סופגנייה יש משהו כמו 400־500 קלוריות, ואדם מבוגר צריך בערך 1800־2000 קלוריות ביום. בגלל זה חנוכה זה חג שאנשים בדרך כלל משמינים בו בין קילו אחד לשלושה. זה חג נורא שמן".

 דרך כל בצק

היומיים הבאים עברו ביעף. כל בוקר זינקתי מהמיטה לצלילי פעמון הדלת, פתחתי לשליח ואז התייחדתי במטבח עם הסופגניות שהוא הביא לי. את מה שקרה אחר כך ניתן לתאר רק כאורגיה חושנית של טעמים, התעלות רוח כל כך נשגבת, שהיא גרמה לי להבין על מה אייל שני זיין את השכל כל השנים. אוכל זה אמנות. סופגניות זה אוונגרד. תנו לי עוד סופגניות. עכשיו.

הבעיה היא שסופגניות לא משביעות. אם נחזור לרגע לסרט "לאכול בגדול", שבו היוצר מורגן ספרלוק אוכל המבורגרים במקדונלד'ס במשך חודש, הם לפחות מכילים את רוב אבות המזון. הסופגנייה היא יתומה מהבחינה הזאת. אין בה ירקות, גבינה או בשר. רק שומן טהור ומזוקק. ולכן, אחרי יום שלם שבו אתה אוכל סופגניות לארוחת בוקר, צהריים וערב, אתה אמנם מרגיש כאילו מערכת העיכול שלך התמלאה בעופרת יצוקה, אבל אתה עדיין רעב.

ביום הרביעי כבר התחלתי להרגיש שאני לא מסוגל יותר. שאם אני אוכל עוד סופגנייה אחת אני חוטף קריש דם במוח. בבוקר זחלתי מהמיטה, פתחתי לשליח את הדלת ואספתי את הסופגניות למטבח. הרמתי אחת בחוסר רצון והכנסתי אותה לפה. ואז עוד אחת. ועוד אחת. והרגשתי רע. ממש רע. חבר שפגשתי מאוחר יותר אפילו שאל אותי אם יש לי צהבת. "אתה נראה צהוב, מה יש לך?", הוא שאל בדאגה. וכך, אחרי כמה ביקורים לא נעימים בשירותים, נשברתי. באותו ערב ישבתי עם חברים במסעדה מקסיקנית ולא יכולתי לעמוד בפיתוי. אז הזמנתי בוריטו. לא יכול להגיד לכם שזה הדבר הכי חכם שעשיתי, אבל לפחות הרגשתי שבע. את העונש שלי על זה שלא עמדתי בסיכום קיבלתי מהמעיים שלי בשתיים בלילה.

הבוריטו החזיק אותי ליום נוסף, אבל ביום השישי כבר בקושי הצלחתי להתגלגל מהמיטה. הרגשתי שצריך מנוף כדי להרים אותי. שטפתי פנים מול המראה ופחדתי להסתכל עליה מחשש שאגלה שנהפכתי במהלך הלילה לרני רהב. פעמון הדלת צלצל. לקחתי את הסופגניות למטבח והסתכלתי עליהן בחוסר חשק. בעודי נאבק עם השדים הפנימיים שלי, יכולתי כמעט לשמוע את רהב עומד מאחוריי וגוער בי: "תאכל את הסופגניות האלו! זה לא בצק פקקטה כמו בקופיקס, זה הדבר האמיתי! אין כמו סופגניות, הסופגניות הן נר לרגליי! לא שירת בצבא אז לפחות תאכל קצת סופגניות! אתה קורא לעצמך ישראלי? אתה כלום, מקק!". באותו ערב יצאתי מבואס ושתיתי אלכוהול וטובי. חזרתי הביתה עם סחרחורת עצבנית. הייתי בטוח שאקיא את כל הבצק שאכלתי בשבוע האחרון, ובסופו של דבר נרדמתי רכון מעל האסלה.

ביום השביעי העזתי להסתכל במראה וגיליתי שצמחה לי כרס קטנה ורופסת. תפסתי אותה בשתי הידיים ולחצתי כדי לראות אם תצא לי ריבה מהפופיק. יצאה קצת. בערב שוב הרגשתי שאני לא מסוגל לאכול יותר סופגניות, והפעם נכנעתי ליצר בלי יותר מדי מאבק והזמנתי פיצה. כשסיימתי לאכול אותה הרגשתי כאילו אני עשוי מבצק. לא יכולתי להזיז שריר. המחשבה היחידה שניחמה אותי היא שבעוד יום הסיוט הזה נגמר.

ביום האחרון נפגשתי שוב עם ליאורה חוברה, שבישרה לי את התוצאות העגומות: "עלית בשני קילו", היא אמרה כאילו הודיעה לי שיש לי מחלה סופנית, אבל אני דווקא הופתעתי לטובה. לי זה הרגיש כאילו הכפלתי את המשקל שלי, במקרה הטוב. חזרתי הביתה לסיים את קופסת הסופגניות האחרונה, והתקשרתי לעורך שלי כדי להודיע שהמשימה הושלמה. הוא, מצדו, כבר הציע את הכתבה הבאה שתעזור לי לרדת בגדול – לצרף אותי למירוץ של 52 קומות במעלה מגדלי עזריאלי. כנראה שמישהו שם באמת מנסה להרוג אותי.

הסופגניות סופקו באדיבות רולדין, לחמים, פטיט, ביסקוטי וטאטי