קסם שחור

20 שנה אחרי שהודיע על כך שהוא נשא HIV ושינה את היחס של העולם למחלת האיידס, יוצא כדורסלן העבר מג'יק ג'ונסון למלחמה בהומופוביה בקרב הקהילה השחורה באמריקה. הצלחה ראשונה נרשמה כשלראשונה בתולדות ה־NBA יצא שחקן פעיל מהארון. האם ג'ונסון בדרך להיות הנשיא השחור הבא של ארצות הברית?

מג'יק ג'ונסון במדי הלייקרס
מג'יק ג'ונסון במדי הלייקרס
8 בספטמבר 2013

די נדיר למצוא דמויות של גיי בתרבות האמריקאית באחת משלוש הזירות המצ'ואיסטיות של הגבר האפרו־אמריקאי: ספורט, היפ־הופ ופשע. אחד המקרים הנדירים של ייצוג כזה בעשור האחרון הוא דמותו המופתית של עומאר בסדרה "הסמויה". עומאר הוא גיי בסוף שנות ה־20 לחייו שמתפקד כאקדוחן בודד מהמערבונים, בגרסת שכונות הפשע ההארד־קוריסטיות של בולטימור.

עומאר חי בעולם שבו הומוסקסואליות היא דבר מגונה, בזוי ונלעג, קללה שמשולבת תדיר בשפת העבריינים בשכונה כבר בימי בית הספר היסודי. המקום היחיד שבו מתקיים סקס בין גברים בעולמם של פושעי בולטימור הוא בין כותלי בית הכלא, שבו משמש הסקס האנאלי אקט של שליטה בין האסירים, ובטלוויזיה, שבה מוצגים לפעמים גברים לבנים שנמשכים לגברים לבנים אחרים.

עומאר קורא תיגר על חוקים בלתי כתובים אלה ובוחר לנהל חיים הומוסקסואליים מלאים – מין קבוע ומערכות יחסים עם בני זוג – מבלי לעזוב את שכונת ילדותו. להתעקשות שלו יש מחיר כבד של בדידות. אין לו חברים מלבד בני הזוג המתחלפים שלו, וכל חייו מוקדשים להישרדות ולביצוע פשעים. החיבה שלו לשדוד דווקא כנופיות פושעים אחרות הופכת אותו למטרה מספר אחת בשכונה, ואפשר במידה רבה לראות בה משאלת מוות. האופן שבו הוא מסיים את חייו – נורה בגב באגביות על ידי ילד בן 8 בזמן שוד מינימרקט – ובעיקר העובדה שאיש אינו מתקומם על מותו או נשבע לנקום אותו, ממחישים את הלגיטימציה לצוד אותו.

בתור מפגע חברתי – גיי בעולם שלא מכיר בהומוסקסואליות כצורת קיום גברית לגיטימית – כל תינוק רשאי להרוג את עומאר מתי שבא לו. הדמות של עומאר יכולה להיתפס כייצוג חתרני של גיי בזירה שחורה ומצ'ואיסטית, ויתרה מזאת – נראה שמבט מעמיק יותר יראה בה כביקורת על ההומופוביות האדירה שקיימת בחלקים מסוימים של ארצות הברית. ההומופוביות הזו מאותגרת בהדרגה בשנים האחרונות, למשל על ידי הלהיט "סיים לאב" של הראפר (הלבן אמנם) מקלמור, שתומך בגייז ובנישואים חד־מיניים. אלא שאין דמות שאתגרה את ההומופוביות של האפרו־אמריקאים בארצות הברית ב־20 השנה האחרונות יותר מאשר מג'יק ג'ונסון.

כדורסלן העבר, שב־91' זעזע את העולם כשהכריז בפומבי שהוא נשא של נגיף האיידס ובכך שינה את התפיסה של אמריקה ושל רבים בעולם בעניין המחלה, חזר לאחרונה להדהים את הציבור. הפעם מדובר בבנו הצעיר, ארווין ג'וניור בן ה־22, שיצא מהארון לאחר שתמונות פפרצי שלו ושל בן זוגו פורסמו באתר הרכילות TMZ. ג'ונסון האב לא הסתפק בפרגון לילד בארוחה משפחתית, אלא יזם ראיון וידיאו באותו אתר רכילות וסיפר בחגיגיות שהוא מקבל את ארווין ג'וניור בלב שלם וגאה בו על היציאה מהארון.

כך, 22 שנה אחרי ההודעה הדרמטית על האיידס, חזר ג'ונסון לאתגר את דעת הקהל האמריקאית, לבנה ושחורה כאחד. את האפקט של הראיון הזה עוד מוקדם למדוד, אבל דבר אחד כבר ידוע: שלושה שבועות לאחר מכן, לראשונה בהיסטוריה יצא מהארון שחקן NBA פעיל. קוראים לו ג'ייסון קולינס.

החיוך היפה בעולם

ג'ונסון נולד במישיגן ב־59' בשם ארווין ג'ונסון. כתב מקומי בשם פרד סטבלי, שסיקר את נבחרת התיכון שבה כיכב ג'ונסון, הצמיד לו את הכינוי "מג'יק" על שום האופן שבו להטט על המגרש. מאז דבק בו הכינוי. ג'ונסון המשיך לשחק במכללת מישיגן סטייט, זכה איתה באליפות המכללות של ארצות הברית והצטרף לקבוצת לוס אנג'לס לייקרס מ־NBA בסתיו 79'. הוא שיחק באל.איי במשך 12 שנה רצופות, עד ששבועות ספורים לפני פתיחת עונת 92/'91' פרש ממשחק לאחר שגילה, כאמור, שהוא נשא איידס.

ב־12 השנה שבהן שיחק ב־NBA זכה ג'ונסון בחמש אליפויות ונהיה אחד השחקנים הטובים בהיסטוריה של המשחק. הוא ידוע ביכולת המסירה הווירטואוזית שלו למרות גובהו (2.06 מ'), ומחזיק בממוצע קריירה בלתי נתפס של 11.2 אסיסטים למשחק. בשנות ה־80 נהיה ג'ונסון אייקון אמריקאי אדיר. ליגת ה־NBA, שסבלה בסבנטיז מהיעדר סקס אפיל, קיבלה זריקת פופולריות אדירה כשלליגה הצטרפו פחות או יותר באותו זמן ג'ונסון השחור ולארי בירד הלבן. השניים הפכו לפנים של הליגה בעידן שלפני מייקל ג'ורדן.

ג'ונסון היה הרכז שניצח על ההצגה הכמעט־שחורה־לגמרי של הלייקרס, ואילו בירד היה הבלונדיני שהוביל את חבורת הצלפים הלבנה ברובה של הסלטיקס. גם מבחינת הסטייל והאטיטיוד היו ג'ונסון ובירד הפכים, קלי וברנדה בגרסה הגברית. בירד היה אלטרנטיבי ומסתורי כמו ברנדה (היום היו קוראים לו היפסטר) וג'ונסון, למרות צבעו, היה סקסי ונוצץ כמו קלי טיילור. נהגו לומר עליו שיש לו החיוך היפה בעולם אחרי המונה ליזה.

בפגרת הקיץ של 91' גילה ג'ונסון שהוא נשא איידס. הוא לא היה גיי אלא סטרייט נשוי שנדבק בנגיף בסקס מחוץ לנישואים. עלינא ברנשטיין, דוקטור לתקשורת מהמכללה למינהל שמתמחה בספורט, טוענת שההחלטה של ג'ונסון להודיע בפומבי שהוא נשא איידס לא הייתה רק החלטה ששינתה את חייו והשפיעה על תפיסת האיידס בעולם כולו, אלא גם בחירה טקטית גאונית מבחינה תקשורתית. "צריך לזכור שבסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90 היה האיידס מחלה שמזוהה רק עם גייז, עם נרקומנים ועם זונות", היא אומרת. "כשמג'יק הודיע שהוא נשא איידס, ישבה אשתו קוקי לצדו. מג'יק הצליח לקחת סיפור של בגידה בחיי נישואים, שיכול היה לעשות לו שירות יחסי ציבור נוראי בתור כוכב־על שעיני הציבור נשואות אליו, והצליח להפוך אותו לסיפור של גבורה. כשאשתו ישבה לידו במסיבת העיתונאים כולם הבינו שהיא סלחה לו, ואז הוא התוודה על האיידס והפך בן רגע לגיבור. צריך להבין שעד לאותה התקרית נחשב מג'יק לאיש משפחה מסור, ולכן האופן שבו הציג את העניין ושם את כל הפוקוס על האיידס היה משמעותי כל כך".

ההצהרה של מג'יק שינתה את דעת הקהל על מחלת האיידס מקצה לקצה. הציבור האמריקאי והעולמי הבין פתאום שאיידס יכול להכות גם בסטרייטים "נורמטיבים" שלא נזהרו בסקס, ולא רק במסוממים או בגייז. לפני ג'ונסון היו אמנם שני גברים מפורסמים אחרים שנדבקו באיידס – פרדי מרקורי ורוק הדסון – אבל שניהם היו גייז. ג'ונסון לא הסתפק בהכרזה על המחלה ועל פרישה ממשחק פעיל באותה מסיבת עיתונאים, אלא הודיע גם שבכוונתו להפוך לדובר ולמטיף בנושא המודעות לאיידס ולסקס בטוח.

הוא הקים את קרן מג'יק ג'ונסון, ארגון צדקה שפועל בשלושה תחומים: הגברת המודעות לאיידס, הענקת מלגות לימודים למעוטי יכולת והפעלת מרכזי העצמה קהילתיים ועבודה בשכונות מצוקה. ארגון מסוג זה נשמע היום כמו קלישאה של סלבריטאי שרוצה להרגיש טוב עם עצמו ולייצר פסאדה של אכפתיות, אבל באותה תקופה כמעט שלא היו ארגונים בסדר גודל כזה. נוסף להקמת הארגון, חייו של ג'ונסון הוכיחו לעולם שאפשר לחיות חיים מלאים עם איידס. "אני חושב על המחלה פעמיים ביום, כשאני לוקח את הכדורים בבוקר ובערב", אמר פעם בראיון טלוויזיוני. במקביל בנה את עצמו ג'ונסון כאיש עסקים. הוא הקים את תאגיד מג'יק שכולל, נכון להיום, בעלות חלקית על מועדון הבייסבול לוס אנג'לס דודג'רס, כרטיס אשראי "מג'יק", רשת טלוויזיה בשם Aspire, שותפויות עם מכוני כושר, רשת שיווק מזון, זיכיון של 32 סניפי בורגר־קינג וכמה סניפי סטארבקס. נוסף על כך, ג'ונסון הוא גם פרזנטור של חברת הרכב לינקולן ופרשן של רשת ESPN במשחקי NBA.

מאתגר את המיינסטרים

"לא אכפת לי מי תוקף את הבן שלי", אמר ג'ונסון בראיון ל־TMZ, "אני בכל מקרה אתמוך בו ואוהב אותו. הוא ילד טוב, אדם צעיר טוב. וזה מה שהוא החליט לעשות. אמרתי לו: 'כשאתה יוצא – תצפה לדברים האלה'. ידענו שזה יקרה, כי בקהילה שלנו (השחורה – ע"מ) אנחנו מסתכלים בזלזול על גייז. אבל זה הבן שלנו, ואנחנו נתמוך בו ונאהב אותו". האמירות הללו ללא ספק מאתגרות את התפיסה של גייז בקרב אוכלוסיית הגברים השחורים באמריקה. אלא שהדרך, כך נראה, עוד ארוכה.

לפני כחודש וחצי התראיין ל־Time Out ג'ניה דודוצקין, כדורעפן נבחרת ישראל והספורטאי הישראלי הפעיל הראשון שיצא מהארון. הוא סיפר, בין השאר, שהוא בקשרי ידידות עם כמה כדורסלנים ישראלים הומוסקסואלים שנמצאים בארון אבל חלק מחבריהם לקבוצה יודעים על נטיותיהם. אלה סיפרו לו על התגובות שהם מקבלים באימונים וטענו ששחקני החיזוק האמריקאים הם בדרך כלל הכי הומופוביים. הם סיפרו לו שאותם אמריקאים נוהגים להתבדח ולומר שאינם רוצים לעמוד מאחורי שחקן שחשוד כגיי או להיצמד אליו, ושהדיבור שלהם נגוע לא פעם בהערות נגד הומואים. האם יש בסיס לטענה שגברים שחורים בארצות הברית, בהכללה, הומופוביים יותר?

ד"ר סוניה וינר מהחוג לאנגלית ולימודים אמריקניים באוניברסיטת תל אביב, המתמחה בחקר ההיסטוריה של האפרו־אמריקאים באמריקה, טוענת ששורשי ההומופוביה אצל חלק מהגברים השחורים בארצות הברית נעוצים בתקופת העבדות. "היסטורית", היא מסבירה, "הגברים השחורים היו חלשים מהלבנים, מאחר שהגבר הלבן לקח את חירותם והם התקשו להתנגד. באופן טבעי זה הפך אותם לחרדים יותר לגבריותם, בטח אם הם חשו מסורסים, וזה יכול להיות הסבר מסוים להומופוביה העכשווית. אצל הסופרת האפרו־אמריקאית טוני מוריסון, למשל, אפשר למצוא סיפורים על תקופת העבדות שבהם עבדים שחורים מחויבים לבצע מין אוראלי בבעליהם הלבנים. כלומר, יש בהיסטוריה של הגבר השחור באמריקה טראומה של היותו חלש וכנוע, ויתכן שמשם מגיע היחס הקשה לגייז כיום. מצד שני, תמיד היו וישנם גייז שחורים, כולל בגריניץ' וילג' בשנות ה־60, כך שזה ממש לא עניין גורף". הראפר הישראלי קוואמי מספר שסצנת ההיפ־הופ האמריקאית, שמזוהה מאוד עם עולם הכדורסל ומורכבת רובה ככולה מגברים שחורים, מתאפיינת בהומופוביה מובהקת ובטקסטים נגד גייז. "אף שההיפ־הופ מייצג מרדנות במוזיקת המיינסטרים הלבנה, הוא עדיין מאוד שמרן בקטע המיני, בעיקר לגבי הומואים. כי לסביות זה דווקא דבר שמתקבל בהיפ־הופ ובראפ – למשל קווין לטיפה, שהיא אייקון נשי לסבי. גיי בהיפ־הופ נחשב מישהו מעוות ונחות שראוי לסתלבט, ובהמון שירים יש קללות הומופוביות בטירוף".

וכשמישהו כמו מג'יק, שבא מסצנת הכדורסל שמחוברת חזק להיפ־הופ, מדבר בכזו פתיחות וקבלה על בנו הגיי, יש מצב שזה יזיז משהו גם אצל הראפרים והמעריצים שלהם?

שמע, במונחים של העולמות האלה זה דבר די מטורף, מה שמג'יק עשה. זה בהחלט משהו שיכול לייצר אפקט אדיר כי באמת יש חפיפה בין הכדורסל וההיפ־הופ, כולל כדורסלנים כמו שאקיל שאפילו התנסו במוזיקה. זה נשמע לי כמו משהו שייכנס לאט לטקסטים של שירי ההיפ־הופ".

כשבוחנים במבט על את ההתנהלות הציבורית של ג'ונסון ב־20 השנה האחרונות, ניתן לזהות דפוס. האיש אוהב לאתגר את המיינסטרים, ומשתמש בפיגורה הציבורית הכה אהודה שלו כדי לגרום לדברים שנחשבים קשים לעיכול להחליק ביתר קלות בגרון. אם מחברים לזה את התמיכה השיטתית שלו במפלגה הדמוקרטית במשך השנים (תמך ציבורית בהילרי קלינטון לנשיאות ארצות הברית ב־2007 ובפיל אנגלידס למשרת מושל קליפורניה ב־2005), ואת העובדה שלארצות הברית יש כבר נשיא שחור, מתקבלת תמונה של אדם שאולי שוקל להסב את תחום עיסוקו. "זה בהחלט נראה כמו מסלול בטוח לפוליטיקה", מסכימה ברנשטיין, "אם כי אי אפשר לדעת וג'ונסון טרם אמר משהו בנושא הזה. זה תלוי בעיקר בו, כי נראה שיש לו מספיק תמיכה ציבורית ואהדה ברחבי ארצות הברית, והשאלה היא אם הוא יצליח ליצוק לדמות שלו גם תוכן ואידיאולוגיה סדורים וברורים. אם הוא יעשה את זה הוא יזכה להרבה תמיכה לא רק משחורים אלא מכלל הציבור האמריקאי".

סייע בהכנת הכתבה: בן טופח