איש זאב

"כשאתה באמת מחובר לעצמך, אתה מבין שלכתוב שיר ולהכין שניצל מגיעים מאותו המקום בדיוק. מעיין היצירה הוא אותו מעיין יצירה. כשמבינים את הדבר הפשוט הזה, החיים פרושים לרגליך. אפשר להכין שניצלים, אפשר לכתוב שירים, אפשר לשיר גם אם אין לך חוש קצב ואין לך קול. אפשר לעשות הכל". זאב טנא, ממציא השניצל הקפוא, איש זן ואנרכיסט נצחי, מוציא אלבום חדש

זאב טנא. צילום: איליה מלניקוב
זאב טנא. צילום: איליה מלניקוב
8 בספטמבר 2013

לפני חודש כשפגשתי את וולוולה בבית הקפה השכונתי שלנו, הוא השיק עמי כוסית וודקה ונבח: "שמע, אתה חייב לטעום את הנקניקייה החדשה שפיתחתי". עוד לפני שהספקתי לקרב את שפתיי לכוס הוא המשיך: "קוראים לזה JAP DOG, או בשם המלא: 'ג'אפניז הוט דוג'". אחר כך המשיך ופירט שמדובר בנקניקייה מתפצחת של בשר עגל ושומן אווז מעורבבים עם אצות ים שמעניקות לה טוויסט מלוח מיוחד במינו. כבר באותו הערב הנקניקייה הזו נזרקה לאחר כבוד לתוך סיר מים רותחים בביתי ונשלחה להתכרבל בתוך לחמניית סומסום רכה. זו אכן הייתה נקניקייה מופלאה.

כמו הרבה מיזמים יצירתיים של וולוולה – כך זאב טנא נקרא בבית הקפה – גם זו לא ממש נחלה הצלחה מסחרית. כשפגשתי אותו השבוע הוא עדכן בבדיחות הדעת שהיא כבר יצאה מהתפריט של "פרנק" רשת הנקניקיות שנמצאת בבעלותו. לא נראה שהעובדה הזו ריגשה אותו במיוחד. הוא התרגש הרבה יותר מהעובדה שבאותו שבוע הושק הדיסק החדש שלו – "חלוק חד פעמי", עם המוזיקאים יהוא ירון וסתו בן שחר. הטריו הזה ביצע לראשונה לפני כשנתיים בפסטיבל אינדינגב בהצלחה אימפרוביזציות המבוססות על טקסטים של טנא.

טנא בהופעה באינדינגב. צילום: גוני ריסקין
טנא בהופעה באינדינגב. צילום: גוני ריסקין

בקיץ הקודם נסגר הטריו למשך יומיים באולפן וניגן סדרת ג'מים שהוקלטה. מתוך החומרים שנאספו, בחר וערך המוזיקאי שלום גד רצף של קטעים לפי טעמו וזו הגרסה הנוכחית של האלבום. לא מן הנמנע שתהיינה בעתיד גרסאות נוספות לחומרים שהוקלטו, שייערכו על ידי אחרים. קצת קשה להאמין, אבל האיש הזה, שיחגוג בשבוע הבא 66 שנים, הוציא את דיסק הבכורה בגיל 40 וכבר מתהדר בדיסקוגרפיה של 11 אלבומים. במילים אחרות מדובר באחד מהזמרים הפוריים בישראל, מבלי שרובנו בכלל הרגשנו בכך. אבל גם אם לא הקשבתם לשום אלבום מאותם אלבומים עלומים, בוודאי נחשפתם ליצירתו. כי היצירה הגדולה ביותר שלו מכרה מיליוני עותקים – יותר מכל התקליטים של שלמה ארצי ושל אייל גולן ביחד. יצירה, שהיא אולי ההמצאה הישראלית הגדולה ביותר אחרי העוזי והתשובה האולטימטיבית לשאלת ה"מה ישראלי בעיניך?".

הכוונה היא, כמובן, לשניצל עוף קפוא. עם כל הכבוד לדיסק החדש שלו (ויש כבוד, כי זה דיסק חודר וכן שמכיל לא מעט שירים חזקים), להעביר ערב שלם עם ממציא השניצל הקפוא, זה מבחינתי כמו לשבת לדרינק עם לואי פסטר או גראהם בל. כמו כל הסיפורים והשירים של טנא, שנולד בכלל בקרקוב שפולין כזיגמונד טננבאום, גם סיפור השניצל הוא סיפור מריר־מתוק שנשמע כאילו נרקם בקדרה רוחשת פטריות הזייה או בחדר אפוף עשן סגלגל. ואולי הוא באמת נרקם שם? מי יודע?

ד"ר ג'יי של הנדסת המזון

זה קרה מתישהו באמצע שנות השבעים. זיגמונד הצנום, שכבר הפך בארץ לזאב, הלך ללמוד בטכניון הנדסת מזון לאחר שלא התקבל ללימודי כימיה. כשסיים את התואר, והוא בן 25, גויס ללא שום ידע מוקדם למפעל הוד לבן שעסק בעיבוד בשר. במקביל לעבודתו במפעל המזון, התגורר בדירת רווקים תל אביבית שהורישו לו הוריו ניצולי השואה. וכך מצא את עצמו טנא במסע חיפוש עצמי שנמתח בדרך האין סופית שבין מפעל הגוויות בעמק חפר ללב הפועם של תל אביב.

בין לבין הוא מצא את עצמו כותב פזמונים שאותם הגיש למכר מהתיכון – המלחין נפתלי אלטר. מאלטר התגלגלו הפזמונים שלו הלאה לאושיק לוי והפכו לתקליטו השלישי "איפה טעינו", שיצא זמן קצר לאחר מלחמת יום כיפור. אחד הרגעים המכוננים בקריירה של טנא התרחש כשנתיים מאוחר יותר: "ידידה סיפרה לי על דירה של חבר'ה בהרצליה", הוא נזכר בחיוך. "זו הייתה דירה בוהמיינית כזו שכל מיני מפורסמים של התקופה היו באים אליה. כוורת, מנחם זילברמן, אולסי פרי, כאלה.

כשהגעתי לשם לא ממש ידעתי מהחיים שלי. ואז לילה אחד יצאתי לגינה ו…בום! אני רואה מול העיניים שלי גינה מלאה שיחים של מריחואנה. זה היה גראס מעולה ופשוט כולם היו מגיעים לשם כדי לעשן. שם גיליתי את הגראס והוא פתח לי את התודעה. תבין, עד אז הייתי נער פולני דפוק. שלא יהיו אי־הבנות, גם היום אני דפוק, אבל אז הייתי דפוק שלא ממש היה סגור על מי הוא ומה הוא, בכל מקרה שם, במקרה או שלא, התחיל השינוי. באותו זמן פגשתי את דורי בן זאב שהכיר לי בחור מוזר בשם זהר לוי".

זהר לוי מאחרית הימים?

"כן. הוא בדיוק חזר מארצות הברית וחיפש איפה לגור. לי הייתה דירה משלי, וכך יצא שמלילה אחד שבא להיזרק, הוא נשאר לגור אצלי שנה. לוי, מלבד היותו מוזיקאי בחסד, היה חזק בקטע של זן. וכך עם הגראס בצד אחד והזן בצד השני, התחיל העולם הפנימי שלי להתעצב. היינו עושים מדיטציות כל היום והתחלתי ללמוד מוזיקה ולכתוב שירים אמיתיים של איש שמחפש את עצמו בעולם. בכל התקופה הזו המשכתי לעבוד כמהנדס מזון במפעל אבל הרגשתי שאני מפתח את עצמי כאמן. זה הגיע למצב שיום אחד יהודה עדר אמר לי: 'תשמע בוא נקליט לך איזה שיר או שניים'. מה שאכן קרה".

אבל איך לעזאזל זה קשור לשניצל?

"אה, השניצל עוד לא קרה. מה שקרה זה שהבעלים של המפעל, חבורה של משקיעים יהודיים מאמריקה, הציעו לי עבודה באחד המפעלים שלהם בארצות הברית. באותה השנה גם פגשתי את עפרה אשתי. הרעיון של לנסוע ולעבוד בחו"ל קסם לנו וכך מצאנו את עצמנו אורזים מזוודות ונוסעים אל הלא נודע. נחתנו בחור באייווה והתחלתי לעבוד כמהנדס מזון בחברת לואיס ריץ', מהחברות הגדולות בארצות הברית לעיבוד בשר. מבחינה מקצועית מאוד הצלחתי שם, אבל אנחנו כזוג צעיר, נכנסנו לדיכאון מטורף. באיווה יש חורף של שמונה חודשים ואין לך בכלל עם מי לדבר, ואני בכלל איש של ים. אחרי שנה חזרנו. אבל הפעם כבר באתי על תקן כוכב. מבחינת העולם של הנדסת מזון זה היה כאילו ד"ר ג'יי הגיע לשחק במכבי תל אביב. יכולתי לעבוד בכל מקום. אבל מכיוון שכבר ידעתי שאני לא רוצה לעבוד קשה, החלטתי שהפעם אני עובד בתנאים שלי: לא עובד כל יום אלא יומיים־שלושה בשבוע".

ועכשיו מגיעים לשניצל?

"כן. עכשיו אנחנו כבר ב־1980 ומפעל עוף טוב הוקם בבית שאן. הם לקחו אותי, מהנדס המזון שהגיע מאמריקה, כמפתח מוצרים ראשי. ושם בעצם פיתחתי לראשונה את השניצל הקפוא של עוף טוב. צריך להבין שלפני עוף טוב לא היה שניצל עוף קפוא. לא כאן ולא בעולם".

שומר הסף של הנקניקיות

שניצל העוף של טנא היה כמובן להצלחה מסחרית מסחררת. במפעל עוף טוב הוא נשאר עשר שנים, ובהן המשיך ופיתח שלל מוצרים נוספים, מקציצות ועד שווארמה. אך נדמה שקרדיט השניצל יזקף לזכותו לכל החיים. הקרדיט הזה כה גדול עד שבשנת 2000 חזרה ההיסטוריה שלו על עצמה, כשנקרא לדגל על ידי תנובה, שהחליטה להתחרות בעוף טוב והקימה את ליין מאמא עוף.

לצורך הקמת המותג הם כמובן שכרו את שרותיו של ממציא העוף טוב. היום, הרוצח השכיר, ממציא השניצל הקפוא, מפתח מוצרים בשביל טיבון ויל שגם החליטו להצטרף לשוק הצפוף של מוצרי הבשר הקפואים. כשמביטים באיש הזה, עם זיפי הזקן האפורים, חולצת הטי המהוהה והסנדלים, קצת קשה להבין איך הוא עושה את זה. במקרה הטוב הוא נראה כמו מציל בחופשה, במקרה הפחות טוב כמו ניצול על אי. כשאני משתף אותו בתהיותיי הוא ממהר להסכים: "אני כבר רגיל למבטי התמיהה. פעם, כשעוד פינטזתי על פנסיה שמנה, באתי לגזי קפלן, מנכ"ל אסם ז"ל, ואמרתי לו: 'גזי, בחייאת שלב אותי במערכת'. למשמע הבקשה שלי גזי צחק ואמר: 'אין לי מקום במערכת לאנשים כמוך. אתה מוזר מדי. קיצוני מדי. עדיף לי לשכור את שירותיך באופן חיצוני. זה טוב לשני הצדדים'. כשהוא אמר את זה הבנתי שלעולם לא אוכל להיות שכיר. אני לא איש שיכול לדפוק שעון".

אבל גם בלי לדפוק שעון, איך חומרים מייצבים מתיישבים עם יצירתיות ואנרכיסטיות?

"לגישתי יצירתיות היא יצירתיות היא יצירתיות. כשאתה באמת מחובר לעצמך, אתה מבין שלכתוב שיר ולהכין שניצל מגיעים מאותו המקום בדיוק. מעיין היצירה הוא אותו מעיין יצירה. כשמבינים את הדבר הפשוט הזה, החיים פרושים לרגליך. אפשר להכין שניצלים, אפשר לכתוב שירים, אפשר לשיר גם אם אין לך חוש קצב ואין לך קול. אפשר באמת לעשות הכל. הכי חשוב שכל הבחירות וכל הפעולות יגיעו מהמעיין הזה שאני מדבר עליו. כל יתר העניינים הטכניים – זה כבר פחות חשוב".

אבל ברור לך שיהיה מי שיאמר שזה פשוט לא ייתכן מצד אחד לעבוד בבתי מטבחיים ומצד שני לדבר על כנות ועל מהפכה. יהיו שיאמרו שאתה צבוע. הרי יש ניגוד מובנה בין המושג "תעשיית מזון" לבין האמת.

"אני מודע לאופנה הזו של טבעונות וכל זה. אבל מדובר בעיניי באופנה ואופנה זה דבר חולף. הרי כשאתה מביט סביב אי אפשר להתעלם מהעובדה שהעולם שלנו הוא עולם מתועש. זה לא משהו שאנחנו יכולים לשנות. בעתיד התיעוש הזה רק ילך וייגבר. לכן במציאות הזו אני מוצא בתפקיד שלי כמעט סוג של שליחות. אם הצלחתי להפחית כמויות פוספטים ומיני תוספים בנקניקיית עוף תעשייתית שמיליוני ילדים אוכלים, אני חוזר הביתה מבסוט. במובן הזה אני רואה את עצמי כמעין 'שומר סף'".

ואיך הסביבה ה"מהוגנת" מתייחסת אליך? ללוק שלך? לעובדת היותך משורר וזמר?

"בהתחלה הסתרתי. לא רציתי שיגידו 'זה זמר, זה מסומם זה'. אבל יום אחד פשוט החלטתי לשחרר. אני ממש זוכר את היום הספציפי. זה היה במסעדת הטאבון. קבעתי פגישה אם מנהל מפעל עוף טוב ומיד אחר כך פגישה עם אריאל זילבר. לא היה אכפת לי שהם יפגשו. אחרי שכולם בתעשייה הבינו שיש לי גם חיים אחרים, זה אפילו פעל לטובתי. יצרנים שרצו לפתח מוצר חדש התחילו להגיד 'בוא נלך למשורר המוזר הזה – יש לו רעיונות מדליקים'. הם הבינו את מה שאני הבנתי כבר מזמן: אם אתה אדם שרוצה להטביע חותם, אם כמנהל ואם כאמן, השאיפה שלך זה לעבוד עם אנשים לא שיגרתיים".

ובאמת לאורך כל הקריירה המוזיקלית עבדת עם מוזיקאים מהשורה הראשונה: מהאלבום הראשון בהפקת תמיר קליסקי, שבו ניגנו ערן צור וישראל נחום, ועד לחדש עם יהוא ירון, סתו בן שחר ושלום גד. איך עושים את זה?

"זה מצחיק. כי את האלבום הזה בכלל לא תכננתי מראש, אבל ככה הדברים עובדים – כשיש מפגש טוב הם נולדים מעצמם. בכלל, אני אף פעם לא תכננתי מראש את המהלכים האמנותיים שלי. אני בכל פעם מתקדם דרך מצוקה. כשיש מצוקה אני חייב לפתור אותה, הפיתרון הזה הוא שמקדם אותך הלאה. בכל פעם שאני פוגש מוזיקאי שהאקספרשן שלו עושה לי את זה, אני נדבק אליו. אני גם חושב שהרבה פעמים זה הדדי. העובדה שאני לא ממש זמר ואין לי חוש קצב מאפשרת למוזיקאים להשתחרר, לצאת מתבניות ולעשות מה שהם רוצים. הרי כל מוזיקאי רוצה להיות בן חורין והחיבור איתי כנראה מספק את הצורך הזה".

הוא מספק את הצורך היצירתי, אבל ככזה הוא מן הסתם מצמק באופן ישיר את הצורך הפיננסי. יש להניח שאתה רק מפסיד כסף מהעיסוק במוזיקה.

"אין בכלל שאלה. בהערכה גסה, אפשר להגיד שהפסדתי מרצדס מדגם מאוד יוקרתי, כתוצאה מהעיסוק הלא כלכלי הזה. אבל יחד עם זה, אחרי כל הוצאת דיסק חדש אני צוחק כל הדרך מהבנק. פשוט צועד וצוחק".