בקרקוב הייאוש נעשה יותר נוח

"אני אגיד לך מי מפחיד אותי", אדם קומן פותח במונולוג, "מפחידים אותי הצעירים שמתחילים לטפטף לוורשה. הם מגיעים לברלין ופוגשים איזו פולניה יפה ומגיעים לפולניה" (קומן לא אומר פולין. "פולין זה אושוויץ. פולניה זה כל כך הרבה יותר מזה"). "וחוזרים ומספרים כמה הזוי שם ואיך מדהים בוורשה, ואיך היא מתקדמת ואיך קרקוב יפה. אני מעדיף שאנשים ימשיכו ללכת לברלין וישאירו לי את מזרח אירופה. אני לא רוצה לראות את האנשים האלה, ולא דחוף לנפץ את הסטריאוטיפים הישראלים על פולניה. אז כן, כל הפולנים אנטישמים וחיות וטיפשים. לא שזה יקרה אם אדם קומן יגיד ב־Time Out שהפולניות נותנות אחלה מציצות והאוכל זול".

זו פולניה בשבילך?

"אני מנסה לשווק אותה. זה מה שישראלים אוהבים, מציצות ואוכל זול. לא?"

אין לי מושג.

"אני מהמר שהם אוהבים מציצות. אבל זה בסדר, כי גם אם אני אגרום לפולניה להיראות מפתה הם לא ילכו לשם, כי מבחינתם זה מסע שואה. אבל מפחידים אותי אלה שנוסעים לברלין ופתאום קופצים לוורשה ואוהבים אותה".

עטיפת הספר "קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ"

אתה יודע, הם כנראה די דומים לך, הישראלים אלה. הם לא הישראלי העממי הממוצע.

"אני לא רוצה להיות ליד אנשים שדומים לי. אני נגעל מהם. למה אני נגעל מהגיפסטר הממוצע שהולך לברלין?" (קומן אומר גיפסטר, לא היפסטר. "זה קטע רוסי שאימצתי לאחרונה. כמו להגיד גיטלר"). "זה נראה לי טיפשי ועדרי ומגוחך, וזה אותו ג'אנק כמו אלה שנוסעים למזרח ולהודו ולדרום אמריקה. הם לא נוסעים לראות עולם אחר, הם נוסעים לראות דברים שהם כבר מכירים במקום אחר וחוזרים רוחניים והכל מצוין ונשיקה בתחת. אז ברלין זה אותו דבר. זה מסע חניכה של הגיפסטר התל אביבי. ועם כל השנאה שלי לברלין, הרבה תל אביבים מרגישים שתל אביב דומה לברלין, וזה בולשיט. לא כי ברלין כזה מיליון דולר, אלא כי ישראל זה סופר מזרח אירופה – חמורים עם זבובים מסביב לעיניים ופצעים, ובתחת יש להם התקלפות של פרווה, והם בטוחים שהם ניו יורק, לצד זה שיש להם אינסוף רגשי נחיתות. תל אביבי שרוצה לשנות את החיים שלו לא נוסע לברלין. זה לא רדיקלי באמת, כל הסקס בשירותים, התחושה המזויפת שאתה חי את הצד הקיצוני של הדברים. זה בולשיט".

מה לא בולשיט?

"אני לא יודע מה לא בולשיט. אם הייתה לי תשובה לא הייתי כותב ספר כזה. הייתי כותב תשובה. הספר שלי נגד תשובות, נגד תשובה שהיא ברלין, נגד אלוהים, נגד שמאל קיצוני, נגד ימין קיצוני, נגד מרכז. נגד כל תשובה שהיא".

הטמטום האנושי חובק עולם

אדם קומן ממש שונא את ברלין. אם להיות כנים הוא כנראה גם לא כל כך אוהב אתכם, קוראי Time Out, או אותי. גם את תל אביב הוא לא אוהב, ולא את ארצות הברית או את קנדה. בעצם את כל יבשת אמריקה. ואת כל השנאה הזאת הוא הכניס לתוך ספר: "קולות של עשרות רגליים צעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ". אם יש משהו שקומן שונא, זה עשרות רגליים צועדות ביחד. הוא רוצה לצעוד לבד, עדיף במקום שבו אף אחד לא מכיר אותו והוא לא מבין את השפה.

קומן, עוד לא בן 26, הוא כבר שם מוכר למדי בקרב שכבה צרה של חובבי מוזיקה שרואה באינדי מוזיקה מיינסטרימית לסחים. הרומן שלו עם המוזיקה התחיל כשהיה בן 14 והגיע למועדון הפטיפון המיתולוגי, שם הכיר את עמי שלו, שמבוגר ממנו בערך ב20 שנה ושההרכב שלו, מונוטוניקס, הגיע להכרה בינלאומית בזכות ההופעות הטוטליות שלהם. את סימון הטריטוריה שלו קומן עשה עם להקת "המיותרים", שזוכה להכתרה כ"מיתולוגית" בגב כריכת הספר ושבה חבר לדורון תמיר ואדם בלומנטל. בימים אלו קומן ושלו מופיעים ביחד במופע שגם בו טוטליות היא לא מילה גסה, כולל יריקת בירה על הקהל, נגינה בתחתונים וגרביים וחבישת שרפרף על הראש. בהופעה האחרונה שלהם, במועדון הצימר, הם הופיעו בפני קהל מצומצם אך נלהב.

ספר הבכורה של קומן, שיצא בהוצאת עם עובד, כולל שני חלקים. בראשון הוא מתאר דמות פיקטיבית בגוף ראשון שקופצת מקרקוב לתל אביב ובחזרה במרדף אחרי כתיבת ספר. הספר אמור להתרכז בחייו של חברו, אלא שהחיים של החבר שלו – בן טובים מפונק שמקבל קצבה מההורים ולא ממש מוצא את עצמו – די משעממים. אז הוא מחפש חברים אחרים, כולם פחות או יותר באותו מצב, ומנסח בעצם פרופיל די קרוב לפרופיל של קומן עצמו. החלק השני כולל כמה מניפסטים פסאודו אקדמיים מומצאים, שמתארים איזה דיון אינטלקטואלי על מקומה של ברלין בחברה הישראלית, כשדמות פיקטיבית בשם אדם קומן גורסת שזה מקום מחורבן ונורא, דמות אחרת תוקפת את התזה בזעם, ודמות שלישית מסקרת את המלחמה בין השתיים בתענוג אקדמי סדיסטי. הספר קצת ילדותי, כולל כל מיני התחכמויות שפה טרנדיות, ומסרב בתוקף לעמוד יציב מאחורי מה שהוא אומר, אבל יש בו חן רב והוא משעשע ומחוכם. באופן פרדוקסלי, לצד הילדותיות התמטית הספר מציג כתיבה בוגרת ובטוחה בעצמה, שאולי לועגת לכל העולם, אבל בראש ובראשונה לעצמה ולמחבר, שמודע לגמרי לפתטיות שלו ולאובדן הדרך שלו.

אתה יודע, התזה על ברלין אולי לא מנותקת מהמציאות, אבל בסך הכל פשוט כיף שם.

"אני לא מחפש כיף. אני נהנה עם עצמי מקריאה, משתייה. טוב, משתייה אני לא תמיד נהנה אבל אני בכל זאת שותה. חברים שלי היו יוצאים פה בברלין – אה, סליחה, בתל אביב – עד 7:00 בבוקר, ועושים את החגיגת והקוק והמציצה בשירותים. אני משתעמם מזה בטירוף. גם לשבת בבר עד 6:00 ולעבור מבר לבר ולעלות לדירה של חבר ולרדת לעוד בר ולאכול סמבוסק ב־4:00. זה משעמם".

אלה לא החיים התל אביביים היחידים שיש.

"אני בא מהמקום הזה, וזה משעמם ומרגיז שאנשים יכולים לבלות ככה שנים על גבי שנים, וזה פתטי כי הם מלאי רגשי נחיתות ומתנהגים כמו מלכי העולם. כל הטיפשות המתוסבכת של קשרים בין בני האדם והעמדות הפנים בסגנון: 'לא, הוא לא באמת חרא של בן אדם כי הייתה לו ילדות קשה'. נשבר לי הזין מזה, אני לא רוצה לראות את האנשים האלה, את הפרצופים האלה. וזהו".

התיעוב הזה הוביל את קומן לחפש את עצמו במזרח אירופה – קרקוב ובוקרשט ("לימדתי שם עברית") – שם חי כמעט שנתיים. עכשיו הוא חי שוב אצל ההורים בנווה צדק, אבל מתכנן לחזור בקרוב למזרח אירופה אהובתו.

לא טוב בנווה צדק?

"אני לא אוהב את נווה צדק. היא יותר מדי מבוגרת בשבילי. תל אביב יותר מדי צעירה בשבילי. אני לא אוהב מועדונים, אני לא אוהב אנשים צעירים".

אפילו בהופעה שלך אתה עם הגב לקהל.

"זה יותר בקטע של להיות עם עמי. אני לא אוהב לעמוד ולהסתכל על הקהל. הם קצת מפגרים, הקהל. אני שונא להיות על במה. אני מופיע מול כל כך מעט אנשים, מה במה עכשיו, זה מפגר".

אתה מיזנתרופ.

"כן. זה גם השם של הספר הבא שלי: 'אפולוגטיקה של מיזנתרופ'".

וזה יותר קל להיות מיזנתרופ בפולין? סליחה, פולניה.

"זה יותר קל כי לא דיברתי את השפה ולא הכרתי אף אחד ולא הייתי צריך להבין כלום. ככה אתה לא צריך לשמוע שיחות באוטובוס. אתה שומע אנשים מדברים וחושב, 'איך הם כל כך סתומים?!'. הם לא צריכים להיות מעפולה כדי להגיד דברים מפגרים כמו 'איזה יופי הים בתל אביב'. גם תל אביבים אומרים דברים מפגרים באוטובוס ואותי, כי אני רגיש מאוד, זה מעצבן נורא. אני מתוסכל מהטמטום האנושי, שהוא דבר משותף בכל כדור הארץ, אבל יש לי הקלה במקומות שבהם אני לא מבין את הטמטום, כולל המוזיקה הגרועה שלהם ולמה הם חושבים ששחקן מסוים הוא אדיר".

אם תישאר מספיק זמן בפולין תבין גם שם.

"נכון, ולכן אני בורח למקום הבא. אני פחדן. אני מפחד משגרה. לא שאני אוהב הפתעות. אני שמרן וזקן, אבל אני לא אוהב לדעת מה יהיה בבר, ומה יהיה באוניברסיטה ומה יהיה בפתיחה של הגלריה ומה יהיה בהקרנה של הסרט. אני כבר יודע מה יהיה כל יום, כל שעה ונשבר לי. אני לא רוצה את זה, אני בז לאנשים האלה, אני בז לעצמי כשאני שם, וזה סיוט. אני מרגיש שאני חלק מהעליבות הזו. ההופעה בצימר, למשל. אני אוהב את האנשים שם, אבל זה חלק מהעליבות. אני מרגיש שם בהולד, גם בהופעה אני יודע בדיוק מה הולך לקרות".

מתים זה יותר טוב

יש משהו שובה לב בקומן. ברור לחלוטין שהוא בחור טוב וחכם, שנקלע לסוג קיצוני במיוחד של שעמום בורגני. הוא נורא רוצה לזעזע אבל בעצם לא ממש. כמו בספר שלו, הוא מהילדים התל אביביים האלה, שיש להם את החיים הכי בטוחים שאפשר לדמיין והם מתעקשים לחפש משהו אחר. קומן גדל בנווה צדק אצל זוג הורים אינטלקטואלים: אלכס קומן, מומחה לכלכלה שמפרשן בטלוויזיה (ומוכר לכם כ"הוא עם המשקפיים מהתוכנית של שרון גל) "גם מופיע על כפרשן, ואמו, חנה קומן, היא מרצה לקולנוע לשעבר שפתחה לאחרונה גלריה לאמנות ביפו. לא בדיוק סיפור מצוקה, "אבל אבא שלי יתבאס אם יהיה כתוב שאני חושב שהם בורגנים. הם אוהבים את הספר, וגם את המוזיקה. אבל הם מעדיפים שאגור בארץ ואלך לאקדמיה".

למדת באוניברסיטה.

"למדתי לתואר ראשון בהיסטוריה ובי איי כללי".

צפוי למדי. איך היה?

"לא הייתי חלק מהברנז'ה. הייתי מגיע עם הפלאסק וגומר אותו לפני סוף הקורס הראשון. שנאתי סטודנטים. אני לא אוהב חיים סטודנטיאליים ואני לא אוהב סטודנטים ובכל פעם שמישהו שם הרגיש שיש לו משהו אינטליגנטי לומר, אני רציתי למות".

אתה יודע, כל הדברים האלה הם פריבילגיות של ילד מפונק.

"וזה בספר. כתבתי שאני תוכי בכלוב של זהב. אני לא מקבל דמי כיס כמו הדמויות בספר שלי, אני עובד כדי לשלם את ההוצאות שלי. אתה רוצה שאני אגיד שאני מקבל כסף מההורים שלי כדי שאוכל להיות אמן מיוסר ואינטלקטואל?".

אני אומר שאתה במקום בטוח, שלרוב האוכלוסייה אין אפשרות לחיות חיים קיצוניים ומאתגרים כמו שמוצא חן בעיניך.

"זה לא תירוץ לא לחשוב, לא להפעיל חוש ביקורת עצמית. רוב האנשים מפעילים ביקורת עצמית לעתים נדירות וגם אז מחפשים רק פתרונות קלים".

אתה מדבר על סימני שאלה, אבל רוב האנשים פשוט נאלצים לחיות עם סימני קריאה.

"אז כנראה אני יותר אופטימי ממך, אם אני מאמין שגם בן אדם קשה יום יכול להפעיל שכל ומצפון. שגם פועל יכול לראות 'כוכב נולד' ולחשוב שזה בולשיט".

אתה מיזנתרופ שיש לו אמונה בבני אדם.

"אפשר לומר את זה. כבר העליבו אותי ככה כמה פעמים. מיזנתורפ אמיתי לא עושה אמנות, כי אם אתה שונא בני אדם לא תיצור משהו שמתבסס על כך שבני אדם יצרכו אותו. המיזנתרופ האמיתי עושה קולומביין או מתאבד".

אבל אתה מתחכם. אתה לא באמת עומד מאחורי הדברים שאתה אומר, וגם בספר אתה אומר משהו וממהר לצחוק על עצמך.

"אני שונא את המילה הזו, אבל יש בספר התחכמויות. זה שם. השאלה היא מינון, והקורא יכול לגגל את ההתחכמות והוא יבין שזה בדיחה. זה דורש חשיבה מינימלית, ואם הוא מתעניין באמת אז יש אינטרנט מחורבן ואפשר לדעת הכל. רוב האנשים לא יודעים מי זה וילהלם מאר שאני מצטט בתחילת הספר, אז אני מצפה מהם לפתוח אינטרנט אם מעניין אותם. אם לא, מעולה. שימשיכו לקרוא בלי לדעת. אבל זה יהיה יותר מצחיק אם הם ידעו מי זה".

אדם קומן בהופעה. צילום: גוני ריסקין

אבל אתה לא לוקח את עצמך ברצינות, למה שהם יתעמקו ברצינות פנימה?

"אם לא הייתי לוקח את עצמי ברצינות לא הייתי כותב את הספר. העמדה שלי היא נגד ברלין. אני מודע לזה שזה מגוחך ואפשר למצוא שגיאות וקטנוניות בדברים שאני אומר, ואני לא יכול להגיד שזו האמת הנצחית. אני מודע למגרעות של התפיסה הזו ולכן אני צוחק עליה. יש רצינות תהומית בדיונים ישראליים, משהו סחי נורא. לא תדבר על פתרון פוליטי אם שתית יותר מכוס יין אחת. במזרח אירופה אתה יכול לדבר על דוסטוייבסקי וכל הזמן לשתות, וזה מעצים. באיזשהו שלב הלשון לא זזה, ואתה לא זוכר שמות ואומר דברים מגוחכים. אבל אתה לא מפריד מהמציאות את הצרימות, המעידות והפגמים".

אתה קורא ספרות ישראלית?

"לא. כשאני קורא ספרות ישראלית אני מרגיש שהשפה הגבוהה מנתקת אותי".

וספרות לא ישראלית?

"אם הם מתים זה יותר טוב. תראה, קראתי וולבק ולא אהבתי. אני לא אוהב פול אוסטר. אני לא אוהב את וולבק גם בגלל ההילה הישראלית שלו".

יש לוולבק הילה ישראלית?

"בטח, אתה אומר לבחורה בבר שאתה אוהב את וולבק, ומשם כבר מלבישים דברים בכל מיני מקומות. וולבק הוא פותח מכנסיים. כמו שלהגיד שלקרוא את פוקו זה פותח מכנסיים".

קראתי את שניהם, אני מרגיש עכשיו שלא פתחתי מספיק מכנסיים.

"גם אני לא, אבל האווירה הכללית היא שאתה יכול לשבת באוניברסיטה ולשמוע איזה טמבל מתייפייף אומר לבחורה שהוא אהב את וולבק ופוקו, ואתה קולט כמה היא מוקסמת בזמן שזה בולשיט טוטלי. אז מה נעשה? נתקע כדור בראש?".

ניסע לקרקוב. תגיד, מה יקרה אם ביום הולדת 50 תמצא את עצמך שותה מכבי בבר תל אביבי?

"זה יהיה סיוט, זה יהיה כישלוi, אלא אם אזכה במלא פרסים, אבל אני לא ממקבלי הפרסים. אם אהיה פה בגיל 50 זה יהיה עצוב לכולם, אני אהיה מריר מאוד".

אתה מריר כבר עכשיו.

"אני פחות מריר בחו"ל, אבל לא כשאני בחופשה. אם הייתי יוצא לחופשה הייתי מריר, כי אני שונא חופשות".