האיש שהכריז מלחמה על המוות

ד"ר אוברי דה גריי, מייסד קרן מתושלח והמדען הראשי של קרן SENS להארכת חיים רדיקלית, מתכנן לחיות לנצח. או לפחות עד גיל 200

ד"ר אוברי דה גריי. צילום: בן קלמר
ד"ר אוברי דה גריי. צילום: בן קלמר
6 באוקטובר 2013

לילה לפני ביקורו של ד"ר אוברי דה גריי השתכרתי לי כלוט בערפל. וזה לא שיש לי נטייה להרס עצמי. להפך, יש לי נטייה לאתגר את עצמי: אם כבר מוטל עלי להלך על חבל דק, אני מעדיף לעשות זאת בגילופין. ככה אם אפול יהיה לי תירוץ, ואם ארוץ – יהיה לי מור"ק לספר לנכדים (ולקוראי TimeOut). ובכן, ילדים, התאספו נא סביב האח ושמעו סיפור: חצי שעה לפני בואו של אחד המדענים המפורסמים בדורנו לדירתי החלכאית בכרם, התעוררתי עם עיני עגבנייה ושק של מלט על הראש. ריח חריף של טחינה גולמית עלה סביב והסדין הלבן היה זרוע כתמים זכריים ונקביים לסירוגין. קיוויתי שד"ר דה גריי יחשוב אותם לערבסקות וירדתי לקבל את פניו.

ושם הוא היה, שפוף במושב האחורי של קנגו, דחוק בין ציוד הצילום של הדוקומנטריסטית ציפי ברנד, מחויך ומזוקן מתמיד: ד"ר אוברי דיוויד ניקולס ג'ספר דה גריי, ממייסדי קרן מתושלח והמדען הראשי של קרן SENS להארכת חיים רדיקלית, האיש שמקדיש את חייו להבסת המוות. ד"ר דה גריי הוא אמנם מבכירי הגרונטולוגים (חקר ההזדקנות) בעולם, אבל אם זקן המתושלח שלו נראה לכם מוכר סביר להניח שזה לא מכתב העת "Rejuvenation Research". סיכויים רבים יותר שראיתם את הזקן בן האלמוות שלו ב־TED, ב־BBC, ב־CNN, בתכנית "60 דקות" של CBS, על שער "הניו יורק טיימס" או בחברת החדשות הטובה בעולם, ה־"Colbert Report".

סיבה טובה לקום בבוקר

"תענוג לפגוש אותך סוף סוף!", לוחץ דה גריי את ידי, ובשלב זה של לחיצות הידיים יכול מאוד להיות שאתם תוהים מה לשמנדריק כמוני ולכוכב מדע עולה. אז ככה: זהו ביקורו הראשון של הגריי במדינת ישראל. בתום הקונגרס האירופאי ה־8 לביוגרונטולוגיה, שנערך השנה באוניברסיטת בן גוריון, זכו פעילי הארכת החיים המקומיים ביממה שלמה עם הגריי כאן במדינת תל אביב. בפועל, ד"ר איליה סטמבלר מאוניברסיטת בן גוריון, אורי אביב מפסטיבל אוטופיה ועבדכם הנאמן מכתב העת הטרנסהומניסטי־מטאמודרניסטי "הבה להבא" זכינו לארח את אחד המוחות המבריקים והפופולריים במאה ה־21. שוקי וייס, רוצה שת"פ? שלח לי הודעה בפרטי.

הואיל ואני שוקי וייס לעניים, הוחלט שד"ר אוברי דה גריי ואשתו אדלייד קרפנטר, גנטיקאית מקיימברידג' בזכות עצמה, יתארחו במלון הבוטיק כרמלי. "אז כולנו נישן כאן או שיש עוד ספה איפשהו?", שואל הגריי ומצביע על המיטה וחצי מוכתמת האהבה שלי. מה הוא חושב, שהוא, אשתו ואני נישן כפיות? "פאק לא", אני מבהיר, "אני אשן הלילה אצל ידידה". "אה!", מפזם הגריי באיפוק בריטי, "אפילו יותר טוב!". לבקשתה של ציפי ברנד, שמצלמת סרט על התנועה הטרנסהומניסטית, אני יורד חזרה לקנגו לעזור עם ציוד הצילום. כשאני חוזר לדירה, ד"ר אוברי דה גריי כבר מתקלח במקלחת שלי. חי זקני, לא נתתי לו מגבת!

יצוין מיד שיחסית לזוג אנגלים, ד"ר דה גריי ופרופ' אדלייד קרפנטר הם זוג ערבים, בקטע טוב. הגריי הרטוב מבליח מהמקלחת מעורטל למחצה ומיד מתיישב עם הלפטופ על הרצפה. אני נותן לו את סיסמת האינטרנט של השכנה שלי ומקווה לטוב. כשאדלייד יוצאת מהמקלחת אני מבחין בצמיד כסוף על קרסולה. "זה למקרה שאמות מוות פתאומי", היא אומרת בעודה גורבת שני גרביים אנגליים עד הפופיק. "על הצמיד יש הוראות לצוותי ההצלה, כדי שלא יבצעו בגופה שלי נתיחה או משהו כזה. גם לאוברי יש אחד. שנינו מנויים על מכון קריוגניקה בארה"ב". "זה פלן בי?", אני שואל. "כן. הם יקפיאו את הגוף ואת המוח שלנו כדי שיום אחד בעתיד ידעו להפשיר אותנו חזרה".

"זה אפילו לא פלאן בי", מחדד הגריי בעודו משגר מיילים לכל העולם ואשתו. "אני בן 49. אדלייד מבוגרת ממני ב־20 שנה. אפילו בתרחיש האופטימי ביותר, אדלייד תמות". "אם אתה בטוח שאשתך תמות, בשביל מה להקים מכון מחקר להצערה? בשביל מה לקום בבוקר לעבודה?". "ובכן, אשתי תמות, ואני מעריך שגם אני אמות. אבל אני לא מקדיש את חיי לחיי או לחיי אשתי. תראה, בכל יום מתים בעולם 150,000 בני אדם. שני שליש מהם – 100,000 בני אדם – מתים כתוצאה מזקנה. עכשיו בוא נניח שהטכנולוגיות הללו שאני מנסה לפתח יושלמו רק בעוד 1,000 שנה. אם אני יכול לקרב את התאריך הזה ביום אחד בלבד, מ־1,000 שנה ל־999 שנה ו־365 יום – הצלתי 100,000 חיים. זו סיבה די טובה לקום בבוקר לעבודה, אתה לא חושב?".

ועד אז, קצת רקע מדעי (שאין לי): בניגוד לתפיסה הפופולרית, שמפרידה בין עצם ההזדקנות למחלות הזקנה, הזדקנות היא לא פחות ולא יותר מאשר כל השלבים המוקדמים של כל המחלות תלויות הגיל, והיא פועל יוצא של עצם היותנו חיים. קחו את הסרטן, לדוגמה. המחולל העיקרי של סרטן הוא הצבירה הפשוטה, לאורך זמן, של מוטציות בכרומוזומים שלנו. המוטציות הללו הן בלתי נמנעות: הן תופעת לוואי מהותית למבנה הביולוגי שלנו, המתרחשות כאשר הדי.אן.איי. של הכרומוזומים משתכפל במהלך חלוקת התא. צבירת המוטציות היא לפיכך חלק מההזדקנות, כך שהסרטן הוא תוצר של ההזדקנות עצמה.

"במשך עשורים רבים", מסביר דה גריי, "הקולגות שלי ואני חקרנו את הזקנה באותו האופן שבו היסטוריונים חוקרים את מלחמת העולם הראשונה: כמארג מורכב עד אימה של טרגדיה היסטורית, שכל אחד יכול להתפלסף על סיבותיה אבל איש לא יכול לשנות את תוצאותיה. אם המטרה שלנו הייתה פשוט להבין את הזקנה, אזי מיפוי הריזום המנביט את נזקי הגיל היה הכרחי. אבל זו לא המטרה שלנו. המטרה שלנו היא לשים קץ לתוצאות הזקנה – לשים קץ להיחלשותם ולאחר מכן למותם של עשרות אלפי בני אדם מדי יום.

"הגריאטריה נידונה לכישלון בגלל שרפואה מונעת היא התרופה הטובה ביותר והגרנטולוגיה ממשיכה להיכשל בגלל שההבנה שלנו את התהליך המטבולי עדיין לוקה בחסר. אבל מה אם נתקן את המקולקל אחרי שכבר התקלקל (וכך נימנע מהצורך להבין לעומקו את תהליך ההתקלקלות) אבל לפני שהוא יוצא מכלל שליטה (וכך נימנע מהקרב האבוד שהוא גריאטריה)? הזקנה היא מגפה קטלנית, ואני מאמין שהבנתנו את מנגנוניה, אף על פי שהיא עוד רחוקה מאוד משלמות, כבר טובה מספיק כדי שנוכל להתערב בה התערבות רפואית. על מטרה זו להיות ראשונה במעלה, בעבודה הביוגרנטולוגית בפרט ובמימון המחקר ביורפואי בכלל".

ללדת בגיל 200

בדרך להרצאה במרכז לחינוך מדעי חמד"ע, אני מנסה לשעשע את אורחי הנכבדים. "זה שוק הכרמל", אני אומר ומצביע מחלון המונית על שוק הכרמל. "ותראו שם, זה הים", אני אומר על הים. "והנה שגרירות ארה"ב. במקרה של מלחמה, הייתי בורח לכאן. הם בטח יקבלו אתכם למרות שאתם בריטים". אדלייד מסננת צחוק נימוסין. אוברי סתם בוהה בנצח. נו, שויין. אנשים שהכריזו מלחמה על המוות הם כנראה לא אנשים של סמול טוק.

בחמד"ע, בפני קהל מצומצם של יזמים ומדענים, פורש דה גריי את תכנית הפעולה של מכון המחקר SENS לנעורי נצח. "יש שבעה סוגים של נזק. ארבעה מהם ברמת התא, שלושה ברמה המולקולרית. לכל אחד מהם צריך לפתח טכנולוגיה אחרת. אין פתרון קסם אחד, אלא שילוב של תרפיות שונות – מתאי גזע ועד ננו רובוטיקה. אני מעריך, וזו הערכה בלבד, שיש סיכוי טוב שהטכנולוגיות הללו יבשילו לידי טיפולי הצערה בתוך 25 שנה, כך שמבוגרים צעירים היום עוד יספיקו ליהנות מהם, ולהישאר בסביבה עד שיגיעו טיפולים נוספים, משוכללים יותר. מבחינה ביולוגית, הם יהיו בני אלמוות. במילים אחרות, לבריאותם ולשלומם לא יהיה עוד קשר לתאריך לידתם".

מחמד"ע אנחנו נחפזים להרצאה בפסאז' אלנבי. 300 סקרנים, רובם בגילאי ה־20 היפים, הגיעו להרצאה המרכזית בתל אביב, ודה גריי נראה מבסוט מהרגיל. אני מציע שנאכל קודם ארוחת ערב, אבל הגריי מסתפק בבירה וניגש למצלמות ערוץ 2. בכלל, ב־24 השעות שליוויתי בהן את הגריי הוא צרך 2,000 קלוריות, רובן ככולן מכוסות גולדסטאר. האיש רוק סטאר. וכמו רוק סטאר עולה הגריי לבמה ופונה לקהל: "כל מי שרוצה לחלות היום באלצהיימר שירים את היד. אין? איש לא רוצה לחלות באלצהיימר? אוקיי, ומה לגבי אלצהיימר בגיל 80? איש  לא רוצה לחלות באלצהיימר בגיל 80? לא? אין איש? יפה. כך חשבתי".

בתשע בערב אני נאלץ למשוך אותו בכוח מהמעריצים, ומישהו אשכרה קורא לעברי "בוז!". טוב, סליחה! יש לנו לו"ז אכזרי! אנחנו ממלטים את אוברי ואשתו באוטו של איתמר רוז, קולנוען שלא רוצה למות, לדרינקים ולנשנושים בווילה של היזם והפילנתרופ הטרנסהומניסטי ינקי מרגלית ברמת גן. "יהיו שם כמה אנשים אמידים למדי", אני מסביר לד"ר דה גריי בדרך, "זה מקום טוב לקושש כספים למכון SENS". "צ'ירס לזה!" קורא הגריי, שמכון המחקר שייסד ניזון כמעט לחלוטין מתורמים פרטיים. "אבל איך אתה מבחינה תזונתית?", שואלת אדלייד בדאגה. "הו, אני אחיה", משיב הגריי בשנינה אופיינית.

למרות שהבטחתי לו שלא יאלץ להרצות שוב, הקהל המטופח בבית מרגלית דורש את מנת האוברי שלו. דקה אחרי שהתיישב לראשונה היום, הוא נעמד בסלון ופותח שוב: "מי כאן רוצה לחלות באלצהיימר?". לא ברור איך הוא לא נופל מהרגליים, אבל אדלייד ואני כבר רעבים כזאבים ועייפים כציפורים ירויות. אני שואל אותה אם ההרעבה העצמית שלו היא ניסוי בהגבלת קלוריות, שהוכחה כיעילה בהארכת חיים של עכברים. "הו, לא", היא צוחקת. "הוא תמיד ככה בנוכחות קהל. אני בטוחה שהוא רוצה לאכול, אבל יותר חשוב לו לדבר על הצערה". כן, חברים, כך נוהג אדם במסע צלב: באמוק.

אחד הנוכחים שואל אם הארכת חיים רדיקלית אין פירושה פיצוץ אוכלוסין, ואוברי, שכבר שמע את השאלה הזאת 7 מיליארד פעמים, משיב בסבלנות בת אלמוות. "השאלה היא למה אתה מתכוון באומרך 'פיצוץ אוכלוסין'. האם 7 מיליארד בני אדם זה יותר מידי בני אדם? הלוא אנחנו רוצים שיהיו עוד בני אדם בעולם, רק שישרפו פחות דלקים. הטכנולוגיות שאני מדבר עליהן יהיו זמינות רק בעוד כמה עשורים, ועד אז סביר להניח שיפתחו טכנולוגיות חדשות גם בתחום האנרגיה. אבל גם אם נצא מנקודת הנחה – בלתי סבירה בעליל – שהעולם ישאר בדיוק כפי שהוא היום, רק בלי סרטן, אלצהיימר וסכרת, אני עדיין לא צופה סכנה, שכן שיעור הילודה בכל העולם נמצא במגמת ירידה, והיא צפויה להתעצם אם נשים ידעו שבכוחן להביא ילדים לעולם גם בגיל 100 או 200.

"אבל בכל פעם ששואלים אותי על התפוצצות אוכלוסין, על דיקטטורים שיחיו לנצח או על תעריפי הפנסיה – כולן דאגות לגיטימיות בהחלט – אני מוכרח להחזיר את הדיון לפרופורציות הנכונות. כי עם כל הכבוד למערך הפנסיוני או לחברות ביטוח החיים, אני מדבר כאן על חיסולן של מחלות נוראות ואיומות. אם אתה לא רוצה לחלות באלצהיימר, ולא רוצה שאף אחד אחר יחלה באלצהיימר, גם אתה תומך בהארכת חיים רדיקלית – אפילו אם נצטרך לתכנן מחדש את מערך הפנסיות".

חי עבור החטאים שלנו

בערך באחת בלילה אנחנו חוזרים אלי לדירה. אוברי שוב מתיישב על הלפטופ ואני מראה לאדלייד איך מדליקים את הדוד מבלי לקצר את כל השכונה. אני נפרד מהם באחת וחצי ופורש לידידה. בתשע בבוקר הטלפון שלי מצלצל. "בוקר טוב עודד, זה אוברי. מתי אתה בא? שלא נאחר לפגישה עם דריה על קידום הצעות החוק שלנו ברוסיה". ישוע הקדוש, האיש ישוע קדוש! הוא חי עבור החטאים שלנו.

טרוט ומרוט אני מדדה לדירה, מראה לגריי את הדרך לקפה שפר, ומדדה חזרה לצחצח שיניים. לא ברור מתי, איך ולמה, אבל במהלך הלילה ניתק ד"ר אוברי דה גריי את המקרר שלי מהחשמל – מה שחיסל את מחסני המזון שלי להמשך השבוע. ובדיוק כשקניתי שום קפוא לשנה הקרובה! נו טוב, אני מקווה שזה היה למטרה טובה, אולי במסגרת ניסוי קליני בהארכת חיים של מקררים. ד"ר אוברי דה גריי, אתה מוזמן לנתק לי את המקרר בכל ביקור שלך בישראל! רק אל תנתק אותי ממכשירי ההחייאה.