"הכל כבר כאן": האינסטגרם של אייל שני הופך לתערוכה

כשאנשים חושבים על תערוכת האינסטגרם של אייל שני הם חושבים על זין. אם הוא היה מוגש באחת ממסעדותיו, הוא היה מתואר כזין רפוי למחצה, מבצבץ מתוך ג'ינס שקרעו אותו ופורק את עצמו לתוך בטן מכילה של משתנה פריזאית. אך במידה מסוימת הזין ההוא, שהופיע בתמונה שנמחקה דקות לאחר פרסומה באינסטגרם לפני כשנה, איננו האיבר המוצנע היחיד ששני פירסם ברשת חברתית. כל חשבון האינסטגרם שלו הוא חגיגה של מיניות. כששני מצלם תות, הוא רואה פות. כשהוא מצלם זוג אגסים, הוא רואה תחת. "הטבע ארוטי בצורה כזו שבתור גבר אני אמור בעצם ללכת כל הזמן עם הזין למעלה", הוא אומר לי, ואני מוכרח להאמין לו, מכיוון שהתות הזה באמת נראה כמו פות, וצמד האגסים הקלופים הללו הם כנראה הטוסיק הכי יפה שראיתי בחיים.

שני הוא אמן, אך בין זה לבין מה שהוא עושה במטבח אין קשר הכרחי. הוא אמן מכיוון שהוא מבין את שיח האמנות. הוא היה יכול להיות צלם, משורר, חוצב בקרח או פרפורמר שמביט לאנשים בעיניים וגורם להם לבכות. יש לו את הכישרון לשחק עם הדימוי הרומנטי של היוצר הגאון ולהתנדנד על הקו הדק שמפריד בינו לבין פרודיה גרוטסקית, בלי לחצות אותו לגמרי אף פעם.

מי שזיהה את הפוטנציאל הזה הוא רון לוקר, מעצב פנים והבעלים של סטודיו Space Design, שהציע לשני לארגן תערוכה שתורכב מצילומי האינסטגרם שלו. את התמונות הדפיס לוקר על לוחות אלומיניום דקים, וכך גרם להן להידמות למסכי אייפון. “הדבר האחרון שרציתי לעשות הוא להדפיס אותן סתם על קנבס", מסביר לוקר. “אנחנו בעצם תולים על הקיר מסכים. האיכות של התמונות היא איכות HD. ככה אנחנו לא סוטים מהסביבה שבתוכה הן נולדו".

תות או פות? תמונת אינסטגרם של אייל שני

בניסיון להנכיח תוכן וירטואלי בעולם הממשי התמונה מאבדת גם את הראשוניות שלה וגם את האופי האינטראקטיבי שלה. מה היא בעצם מרוויחה?

"את הלגיטימציה שלה כיצירת אמנות. רציתי לתת לתמונות גוף וחלל פיזי, כי אנחנו יודעים שברגע שיש תמונה על קיר בגלריה אנחנו מתייחסים אליה כאמנות. כמו יצירה לגיטימית, יהיה אפשר אפילו לקנות אותה. אבל זה לא שאנחנו מאמינים בקונספציה שמה שמעניק לתמונה את הערך האמנותי שלה הוא הגוף הפיזי. את הקונספציה הזו אנחנו דווקא רוצים לשבור".

אם הייתי רוצה לאתגר את הקונספציה, לא נראה לי שהייתי בוחר ללכת בדרך שאני מתנגד לה.

"אני מציג את הפרדוקס דרך הפרדוקס. על מנת לפרק את הקונספציה, אני צריך לשים את התמונה בגלריה. לא הכל באינסטגרם זה אמנות, יש שם הרבה זבל. אבל התמונות של אייל הן אמנות וכדי לומר את זה אני צריך להשתמש בקונספציה המוכרת. אני משתמש במה שאני רוצה לבטל כדי להסביר אותו".

"אני אגיד לך מה אני חושב שעשית", אומר לו שני. "המדיום הוא המסר, מקלוהן כבר אמר את זה. המסגרת שבה הדבר פועל מייצרת את ההתייחסות כלפיו. ב'מאסטר שף', מרגע שצופים בזה שני מיליון איש, כל שטות שאגיד תקבל ממד אלוהי (עונת ה־vip החלה בשלישי ה-3.2 – ג"פ). היום יש את הדבר הזה שקוראים לו אינסטגרם, שבירך את העולם, כי זה הכריח אותנו לתרגם אותו דרך אימג'ים. אבל אם וינסנט ואן גוך היה מעלה לשם תמונה היא הייתה חיה חצי שעה. אתה בעצם עוצר את הכליה של התוכן. חללית, כדי להתקדם בשמים, צריכה להפיל את החלקים שכבר לא שימושיים בה, אבל כשרוצים ללכת קדימה בחיים לא ייתכן שתהיה השלה לאחור".

כשאני שואל את שני כיצד הוא מזהה רגע ששווה ללכוד ולהעלות לאינסטגרם, הוא פוצח בריטואל המוכר לכל צופי "מאסטר שף": מרכין מעט את הראש, לוקח לעצמו שלוש שניות לחשוב ושולף מזרם התודעה שלו אוסף של דימויים שמתחברים זה לזה בצורה הגיונית בקושי:

"מהלך החיים מתקיים באיזה רצף שבו יש הרבה מילים שנמצאות באילמות אחת גדולה", הוא אומר. "החיים מתחילים לנוע. המון אימג'ים קופצים לאוויר, אבל שום דבר לא מבצע חריגה מתוך הרצף. בתוך כל זה יש אימג'ים שפתאום הלב מתפעם מהם, מאיזה חריץ שנפער ואתה יכול לחדור לתוכו ולראות מערת קסמים. זה הרגע שבו לוחצים על המצלמה". "רגע הבדיוק", מוסיף לוקר, "או רגע החסד", משיב לו שני. "משהו מתחיל להיראות בין הפלטות הטקטוניות של הנשמה שלך. ככה גם מבשלים. החומר שבמחבת יכול לקבל אותך מזווית מסוימת אם לא תהסס. ובמקום שבו רעד לבך ירעד הלב של מי שאתה מעביר לו את החוויה".

זוג אגסים, מתוך האינסטגרם של אייל שני

"האינסטגרם הוא שטח פרסום", הוא ממשיך. "קח לדוגמה מישהי שאני מכיר. מאז שהיא נפרדה מבן הזוג שלה רואים שהיא משתמשת באינסטגרם כדי לבנות תדמית שונה. בשבילי האינסטגרם הוא יומן פעימות לב. כל החיים שלי אני מצלם, אבל יום אחד למדתי את תענוגות הלייקים, ואז החלטתי לערוך יומן. כל טבח שבא אליי לראיון עבודה, הדבר הראשון שאני רוצה לראות זה האינסטגרם שלו. אין טבח מופלא שיש לו אינסטגרם גרוע".

אינסטגרם גרוע יכול להיות מלא בתמונות בנאליות של מנות מדהימות.

"אני מבין את זה. לייצר אוכל מופלא זה האל"ף. זה האות הראשונה. מפה מתחילים. אבל אם אתה פותח מטבח, זה כדי לנסות להפוך את החיים של מי שיאכל מהאוכל שלך".

הראיון מתקיים בצפון אברקסס, ושני שואל אותי מה אני רוצה לאכול. אני אומר לו שאני צמחוני. "רואים לך את זה בעיניים", הוא אומר לי. "הבוהק הזה, זה או שאתה מסטול מגראס או שאתה צמחוני". אז הוא מציע לי לאכול מסבחה של שעועית לימה. בעודנו ממתינים לאוכל, לוקר אומר לי: "כשאני אוכל את הלימה הזו אני ארגיש שהיא כמו שמיכת פוך". הלימה מונחת על השולחן. אני טועם ממנה, והעיניים נשואות אליי. "זה אוכל לאחרי פרידות", אני אומר להם. "מה זאת אומרת?" שואל שני. "שזה אוכל לאחרי פרידות מבני זוג, ליום שאחרי הפרידה". ואז הוא אומר "הנה, נתת לזה שם", ומאשר שהבנתי את הקטע.

לתערוכה של שני ולוקר קוראים "הכל כבר כאן". כוונתם היא שעלינו להתרכז דווקא בצורות המוכרות לנו, ואלה יתגלו לנו מחדש דרך האמנות. התהליך הזה מתרחש בתיווכו של "המעביר" – האישיות שמזקקת בשבילנו את החוויה ומעבירה לנו אותה בצורה אחרת. בכנות, מדובר בדרך מעט שונה להגדיר את תפקידה הידוע של האמנות כפי שנוסח על ידי הפורמליסטים לפני כמאה שנה: אמנות אמורה להפוך את המוכר לזר, ו"המעביר" הוא למעשה כינוי חלופי לאמן.

מה מייחד את אייל שני כ"מעביר"?

"כולם יכולים להיות מעבירים, אבל באייל יש רגישות מסוימת שהוא ניחן בה", לוקר משיב. "גם כשהוא מבשל, הוא לוקח את הדבר הראשוני, הבסיסי. הוא יכול להגיש לך פשוט תפוח אדמה ולרגש אותך. המסה מזוקקת כל כך שהיא גורמת לנו בפה או בעין ריגוש גבוה מאוד".

[interaction id="54d1f3c0a2eb4c42433ead0e"]

בחרתם להציג את התערוכה בחלל לא שגרתי.

"רצינו להציג אותה בחלל שיעביר את הזיקוק שדיברתי עליו בלי רעשי רקע", מסביר לוקר. "מצאתי חלל שנקרא קרקע פורייה, שממוקם בבניין באוהאוס שעובר תהליך שימור ירוק וייחודי. אייל ואני התחברנו למקום הזה בגלל האמונה שלנו שיש לשמר דברים. זה דומה לקונספט של התערוכה, שלפיו אנחנו מסתכלים על דברים שכבר היו שם, ואייל מִחזר אותם בשבילנו ונתן להם משמעות חדשה".

ומה עם תמונת הפין המפורסמת, תציגו גם אותה?

"ברור שנציג אותה. אם לא נציג אותה אחתוך לו את הבולבול", אומר לוקר. "זה הפרדוקס שעליו אני מדבר – אם התמונה הזו הייתה מונחת מראש על קיר בגלריה, לאף אחד לא היו טענות".

מלבד תמונת המשתנה המדוברת, אפשר להגיד שלשני יש קטע בלתי מוסבר עם תאי שירותים (הוא עצמו אינו מוכן להודות בכך). לפני כשלושה שבועות הוא העלה לאינסטגרם תמונה של אסלה לצד הכיתוב "זה של הסלון". שלושה שבועות לפני כן הוא העלה תמונה של אסלה אחרת, מנירוסטה. זה מעניין, מאחר שהסירחון של החרא חותר תחת הטוהר האמנותי ששני וחבריו מנסים לסגל לאוכל שלהם. אבא שלי ניסח את זה פעם בצורה הטובה ביותר: "סטייק טרטר או מנה פלאפל – הכל יוצא בסוף מאותו חור".

"הכל כבר כאן", 10.2־28.2, 14:30־20:30, גורדון 26. הכניסה חופשית