המאמי הבינלאומי: מייקל סרה בדרך לכיבוש ברודוויי

מייקל סרה, פעם ג'ורג' מייקל בלות' הממלמל ב"משפחה בהפרעה" וכוכב "ג'ונו" ו"סופרבאד", הוא עדיין שחקן פופולרי אך ביישן, אבל הוא התבגר קצת ויש לו בית חדש בברוקלין, תפקידים פחות נחמדים, ובקרוב - בכורה סופר מדוברת בברודוויי. ישבנו איתו לראיון על פיתה קראנץ' וחומוס וגילינו שהוא בכלל לא נוירוטי כמו הדמויות שלו

מייקל סרה. צילום: Getty Images
מייקל סרה. צילום: Getty Images

זו שעת העומס של הצהריים באזור הפיננסי בניו יורק, ומייקל סרה ואני יושבים במושב האחורי של מונית מזדחלת לאטה. אנחנו מדברים קצת על סרטים – חבר שלו אמר לו ש"התבגרות" ("Boyhood") הוא הסרט הטוב של העשור; שנינו מודים, בבושה מסוימת, שעוד לא ראינו אותו – ואז מגיח לעברנו רוכב אופניים. זה לא נראה טוב. אני נכנס לפאניקה, מדמיין יום שלם בחברתם של שוטרים שבו אצטרך להסביר – עם אחד השחקנים המדוברים של הדור – את המעורבות שלנו בקטסטרופה.

“זהירות", אומר סרה לרוכב האופניים (שמתברר שהיא בכלל רוכבת) דרך החלון, בנימוס ובלי לצעוק – והיא מצליחה ברגע האחרון להימנע מפגיעה בנו. “היא לא הסתכלה, הא?", הוא אומר בחיוך לנהג המונית, שאפילו לא טורח להגיב. ואז סרה חוזר מיד לדבר על סרטים. לאחרונה הוא התמכר לסרטים יפניים, ואומר שאני חייב לראות את “אימפריית התשוקה (“Empire of Passion"), סרטו של נגיסה אושימה מ־1978.

זה גומר אותי. לא מכך שהשחקן בן ה־26 נלהב מקולנוע, או שהוא מדבר בהתרגשות על סרט שמעולם לא שמעתי עליו בדרך שאינה גורמת לי להרגיש כמו אידיוט. מדהים אותי שהוא כל כך רגוע ושלו, אפילו אחרי כמעט תאונה. הביטחון העצמי שלו גובל בשלוות זן. תמיד דמיינתי שהבחור מ"משפחה בהפרעה", “סופרבאד" ו"ג'ונו" מתאפיין כמו הדמויות שגילם באיכות נוירוטית, ממלמלת. אבל כנראה בשביל להיות שחקן צריך, אתם יודעים, יכולת משחק.

בחולצת פולו מפוספסת צמודה, נעלי התעמלות ושיער קצוץ, סרה די דומה לדמות של סם וויר מ"פריקס אנד גיקס". הוא ידידותי, והוא מסיים את משפטיו ב"בן אדם" בלי להישמע כמו סטלן. הוא מדבר הרבה על חבריו, ומספר שהם מתכננים לשכור בית במונטוק דרך אייר בי אנד בי לפני סוף הקיץ, אף שהוא מעדיף “להיזרק בדירה שלי ל־48 שעות" בסופי השבוע. הוא שואל אותי הרבה שאלות עליי, ומספר שלאחרונה ביקר עם חברתו באגם בוויסקונסין, אחרי שאני מספר לו שלמדתי שם.

המונית מגבירה מהירות, ואנחנו מגיעים לגשר ברוקלין בדרכנו לצילומים בשכונת מגוריו. השיחה עוברת לסרט נוסף, “מישהו לסמוך עליו", הדרמה האהובה של קנת' לונרגן משנת 2000. שנינו מחשיבים אותו כאחד הסרטים החביבים עלינו. הסרט האהוב ביותר על סרה, דרך אגב, הוא “אשת החלומות" (“The Heartbreak Kid") של אליין מיי. ואז אנחנו מתחילים לצטט מ"מישהו לסמוך עליו". סרה משתפך על תפקידו של מרק רואפלו בסרט (עוד “בחור נחמד" שממלמל ברוב סרטיו), ועל כתיבתו של לונרגן באופן כללי.

מארק רופאלו החדש

לונרגן הוא למעשה הסיבה שנפגשנו היום: הדרמה הבימתית של התסריטאי־מחזאי מ־1996, "This is Our Youth", עולה בקרוב בברודוויי. המחזה מספר על שלושה סטלנים בסוף שנות העשרה ותחילת שנות ה־20 שלהם, התקועים בדירה באפר ווסט סייד בניו יורק בתקופת ממשל רייגן. סרה מגלם את דמותו של וורן, תפקיד שבמקור גילם – כן, ניחשתם – מרק רואפלו.

אחרי שסרה יוצא מהמונית בברוקלין ומסיים את הצילומים, הוא יושב לדבר איתי – אגב לעיסת פיתה קראנץ' וחומוס – על איך זה להיות מייקל סרה.

אתה תושב ברוקלין כבר שנה. למה עברת לכאן מלוס אנג'לס?

"אף פעם לא התחברתי ללוס אנג'לס, לדרך המוזרה שהחיים מתנהלים בה. הגעתי אליה באופן די אוטומטי. השתתפתי בסדרת טלוויזיה, ושם הקריירה שלי התחילה להתקדם, אז נשארתי שם פסיבית, עד שהגעתי לנקודה שבה הרגשתי שאני בוחר באופן פעיל לגור בניו יורק".

קראתי ראיון שבו אמרת שאחרי שראית את "מכסחי השדים" כילד, רצית לעבור לניו יורק. מה היה בעיר, כפי שהוצגה בסרט, שמשך אותך?

"האנרגיה שלה – המראה והתחושה והחיוּת שיש בה. באתי לכאן לכמה ימים בגיל 10 או משהו כזה עם אימא שלי, והייתי כזה 'וואו, זה המקום הכי קול שיש!'".

למה ברוקלין?

"כשהתחלנו בחזרות על המחזה ב־2012, שכרתי מקום דרך אייר בי אנד בי. לא הכרתי את ניו יורק בכלל, וחבר שלי ניק אמר 'למה שלא תנסה למצוא מקום בפורט גרין? זו שכונה נחמדה'. שהיתי שם חודש או חודשיים והייתה שם אווירה ממש טובה. אחרי שנה באתי שוב, צילמתי סרט קצר, ושכרתי מקום בפרוספקט הייטס, ליד מסעדת ונדרבילט. בכל פעם שעזבתי היה לי עצוב. אני אוהב את העובדה שיש מכאן גישה קלה לעיר, אבל אתה לא בתוך מנהטן".

כן, מספר האנשים שמסתובבים שם קצת מבהיל.

"זה באמת מוזר כשאתה מתרגל להיות בשכונה עם בערך אחוז אחד ממספר האנשים והפעילות שיש במנהטן, ואז אתה מגיע למנהטן. אחרי ביקור בעיר אני צריך להסתגר קצת".

מה משך אותך למחזה?

"הקול של קני. האינסטינקט שלו לרמה נמוכה יותר של רגשות אנושיים הוא יפהפה, ואפשר ממש להרגיש את זה. אני חושב שהחוזקה הגדולה שלו היא שהוא באמת גורם לך להרגיש רגשות מאוד מורכבים לגבי דמות".

נכון. הוא נוטה לשחק עם הדרך שבה דמות בוחרת להסיט את המבט מאדם אחר.

"כן, הדרך שבה הדברים מתפתחים בין השורות. והדמות שלי, וורן – אני אוהב את זה שאתה לא רואה אותו מיד. אתה חושב 'אה, הוא סתם סטלן עשיר'. ואתה לומד רק אחר כך שקורים אצלו הרבה דברים. ככה זה קורה בחיים האמיתיים. כלומר, כשאתה מתבגר ורואה ילד, אתה חושב 'הילד הזה כל כך מצחיק ומוזר, הוא כזה ליצן'. אתה משליך מין חוסר אישיות כזה על אדם, ואז הוא יכול ממש להפתיע אותך".

מתוך "פיית הקריסטל וקקטוס הקסמים"
מתוך "פיית הקריסטל וקקטוס הקסמים"

אני מניח שיש גם תפיסות מוטעות לגביך.

"כן, אבל זה די נורמלי, אני חושב. אם אתה נמצא בתחום ציבורי כלשהו – עובד בבידור למשל – אנשים יראו את העבודה שלך ויפתחו תפיסה כלשהי לגביך. וזה לא יכול להיות מי שאתה באמת".

אף שזה היה יכול להיות קול אם היית הופך להיות אדם של תו אחד, למשל אם כל מה שידעת לעשות זה להחליק על קליפת בננה, והיית עושה את זה בכל תפקיד.

"כן (צוחק)! אני לא יודע מה בדיוק הייתי מרוויח מזה, אבל אני מניח שזה היה יכול להיות נוח. אין הפתעות. גאלגר (קומיקאי אמריקאי שהתפרסם בעיקר בשנות ה־80 והיה מנפץ אבטיחים במופעיו – ט"ל) עשה מזה קריירה".

אם לחזור למחזה, איך היה לעבוד עם טאבי גבינזון וקירן קאלקין?

"מעולה. פשוט נהנינו. טאבי בת 18, אז כשאנחנו יושבים ביחד אפשר להיות סתם ילדים, וגם קירן כזה ילד, הוא תמיד רוצה לשחק, לא משנה במה".

אילו משחקים?

"זה יכול להיות כל דבר. אנחנו מהמרים הרבה".

סטייל וגאס?

"לא, סתם בשביל הכיף. האמת היא שלאחרונה הייתה לנו התערבות שבה המפסיד היה צריך ללכת לראות את 'גודזילה' לבד – ולא שיכור – ולא להירדם ולא לשלוח סמסים. קירן הפסיד".

לאנשים נדמה שאתה בהפסקה כרגע, אבל אתה עובד קשה מאוד על ההצגה. האם הייתה נקודה שבה היית בדרך להיות סלב וחשבת: אני לא יודע אם אני רוצה לעשות את זה?

"כן. אני חושב שלא הרגשתי בשליטה. זו הדרך היחידה לנסח את זה. לא הרגשתי נוח עם הדרך שבה דברים נבנו סביבי. רציתי להפסיק לחשוב על העבודה כל כך הרבה, לרגע אחד. אני די מפונק בזה שאני צריך לאהוב את הדברים שאני עובד עליהם, ממש לאהוב אותם. זו לא שאיפה ריאליסטית בעבודה של רוב האנשים. לא הייתי בטוח שאני נהנה להיות שחקן, עם כל הדברים המוזרים שמתלווים לזה".

מתוך "פיית הקריסטל וקקטוס הקסמים"
מתוך "פיית הקריסטל וקקטוס הקסמים"

התפקיד שלך ב"פיית הקריסטל וקקטוס הקסמים" ("Crystal Fairy and the Magic Cactus") היה מאוד שונה מתפקידיך הקודמים. איך זה היה לעבוד עם (רעשים חזקים מגיעים מהחדר השני)…

"מישהו עושה שם שטיפה בלחץ?".

כן, יש שם פיל.

"(צוחק) לעבוד עם סבסטיאן סילבה? זה היה נפלא, כמו לבלות וליצור סרט עם חברים".

כמה אלתור היה שם? הדיאלוגים הנבוכים בסרט נראים ממש טבעיים.

"לא היה דיאלוג כתוב בכלל, אבל הייתה מסגרת ברורה לתסריט. הוא במאי אחראי. הוא גם מספיק בטוח בעצמו כדי להיות נוכח ולתת לדברים לקרות, ואם משהו לא עובד למצוא משהו אחר. הוא אף פעם לא היה מתוסכל או מפוחד. הכל היה מאוד רגוע, והתחושה הזאת עוברת בסרט".

הדמות שלך, ג'יימי, די מעצבנת. איך היה להיות בראש שלו?

"כל כך מצחיק. באמת, צחקנו המון. אתה יודע, הוא מישהו שמעופף לגמרי וכל כך לא מודע לאיך שקולטים אותו, לאופן שבו הוא משפיע על הקבוצה ועל האנרגיה הכללית, או שהוא פשוט אדיש לכל זה. מישהו אומר בסרט שצריך לעצור לרגע כי פיית הקריסטל (בגילומה של גבי הופמן) צריכה להשתין. והוא אומר 'ובכן, לא כדאי כרגע'".

אני מת על הצביעות של אדם היפי ורגוע, שבתוך תוכו הוא פשוט מניאק.

"כן, הקטע הרגוע זה מה שהוא היה רוצה להיות, זה מה שהוא היה רוצה לשדר, אבל יש כל כך הרבה סדקים".

הוא רחוק מאוד מג'ורג' מייקל בלות', הדמות שגילמת ב"משפחה בהפרעה". קראתי שקיבלת את התסריט ל"משפחה בהפרעה" כשהיית בן 14 והתאהבת בו.

"כשקראתי את התסריט זה היה אחרי שנה של קריאת תסריטים אחרים, וזה היה פשוט קורע. זה היה באופן ברור משהו שונה ומיוחד. אפשר היה להרגיש את מיץ' הורוויץ (יוצר הסדרה) דרך המילים שכתב".

איך היה לכתוב לסדרה בעונה האחרונה?

"מבעית בהתחלה ואז, אתה יודע, זה הפך לכמעט נורמלי. בנקודה מסוימת היה לי נוח בחדר, יכולתי להביע את דעתי ולתרום בדרך כלשהי. היה מדהים להיות עם החבר'ה האלה שהם פשוט מעולים ביצירת סיפור ובכתיבת בדיחות – רק לראות איך זה קורה זו חוויה בפני עצמה. רגע אחד מתמקדים בעלילה, ואז פתאום אומרים 'טוב, בואו נשתולל ונחשוב על דברים לגמרי מטופשים ומגוחכים'. זה חלק גדול מהעניין. מבלים בכך בערך חצי מהזמן".

תהיה לסדרה עוד עונה?

"אני לא יודע, באמת שלא. לא דיברתי עם אף אחד כבר הרבה זמן. אני לא יודע אם מישהו חושב על זה, או אם האנשים בצוות כבר עובדים על דברים אחרים. אני חושב שמיץ' עובד בנטפליקס עכשיו, עושה שם כל מיני דברים, מפתח סדרות".

אתה גם חובב מוזיקה ידוע. איך היה לצאת למסע הופעות עם מיסטר הבנלי (Mister Heavenly)?

"היה שיגעון. זו להקת אינדי של חברים שלי, והם ביקשו ממני להצטרף אליהם להופעות לפני כמה שנים, סתם בשביל הכיף. אף פעם לא הייתה לי הזדמנות לעשות משהו כזה, לנגן באופן עקבי. הייתי כמו ילד שהגשימו לו חלום. היינו המופע הפותח ללהקת פאשן פיט (Passion Pit), והקהל היה מאוד צעיר".

אתה עדיין מנגן?

"כן, עם חברים. אני מנגן בפסנתר". כמה ימים אחרי הראיון הוא שולח לי קטע מהמוזיקה שלו, למקרה שארצה לשמוע. אחרי שלושה ימים הטרקים מגיעים לפייסבוק והופכים למגנט לייקים פסיכי.

מה אתה שומע עכשיו?

"אני מאוד אוהב את הקינקס. הם מעולים. כשנסעתי לכאן משיקגו, שמעתי הרבה את האלבום שלהם 'ארתור (או: נפילתה של האימפריה הבריטית)'".

אומרים ששריי ודייב דייביז כנראה חזרו להיות בקשר, וייתכן שיופיעו שוב יחד.

"לא שמעתי. זה יהיה מעולה! כלומר, זה כל כך עצוב שכבר אין הרמוניה ביניהם. הם היו יפהפיים יחד. לראות אותם אחד בלי האחר זה פשוט עצוב מדי בשבילי. זה היה מקסים שהם היו אחים ששילבו את הקולות שלהם יחד בצורה כל כך יפה. האמת היא שבדירה מתחתיי גר בחור נהדר בשם ג'רמי, והוא ואחיו ניגנו שירים של הקינקס בילדותם. הם היו אצלי כמה פעמים, הוא ואחיו שרו הרמוניות בשלושה חלקים וניגנו שירים של הקינקס. הייתי בגן עדן… לא יכולתי לבקש שכן טוב יותר".

שמתי לב שאתה לא בטוויטר. אתה לא מרגיש רע עם העובדה שמיליוני אנשים זרים לעולם לא יידעו שעשית ג'אם סשן עם שירים של הקינקס?

"אני לא מצליח להיכנס לזה. הכפייתיות של טוויטר כל כך מוזרה".

זה מאוד מרענן לשמוע את זה מברוקלינאי בן 20 ומשהו.

"אני לא מבין את המשיכה לזה. הרבה מהחברים שלי בעניין. אנשים שעושים סטנד־אפ באזור לוס אנג'לס, למשל, מפרסמים כך את המיקום של ההופעות שלהם".

זה הפך להיות עבודה.

"נכון. ולפעמים אנשים שולחים עשרה ציוצים בשעה או משהו. זה הרבה יותר מדי זמן לבלות בכל סוג של טכנולוגיה. זה יותר מדי זמן".