לא זוכרים את המכולת

בקרב דוד וגוליית בין המכולות הקטנות לבין הרשתות הגדולות נראה שמרבית התל אביבים נעמדו לצדו של גוליית. קובי ברמר, שעומד בראש מאבק המכולות, נאבק כעת בדימוי הציבורי השלילי, בקשיים הכלכליים ובספין הכפייה הדתית. צדק חברתי, עלק

קובי ברמר, מוביל מאבק המכולות. צילום: זיו שדה
קובי ברמר, מוביל מאבק המכולות. צילום: זיו שדה
27 באוגוסט 2013

"צריך להחרים את המכולות שהגישו את העתירה", כתב אחד מחברי הפייסבוק שלי בעקבות הפסיקה של בית המשפט העליון, שמחייבת את עיריית תל אביב לאכוף את חוק שעות עבודה ומנוחה. "שקובי הזה ינקה את הרצפה במכולת שלו לפני שהוא בא בטענות לאחרים, מטונף שם", אמרה חברה אחרת כששמעה שאני הולך לבקר במכולת של מי שעומד בראש מאבק המכולות – קובי ברמר. אלה רק שתי טיפות בים הביקורת הציבורית שבו טבעו בעלי המכולות בשבוע שעבר. האירוניה היא שמקטרגים רבים – כולל השניים שהוזכרו – הם בוגרי המחאה החברתית; אזרחים שמתהדרים בגישה סוציאליסטית, אבל כנראה שוכחים את המשמעות של המילה ברגע שהאפשרות שלהם לקנות סיגריות בשבת נמצאת תחת איום. בקרב דוד וגוליית בין המכולות הקטנות לבין הרשתות הגדולות נראה שמרבית התל אביבים נעמדו לצדו של גוליית.

"יש המון קריאות בפייסבוק לחרם על החנות. אנשים מתנכלים לי, משכנעים לקוחות שלא יקנו פה. מאכזב אותי שאותם אנשים שדיברו על צדק חברתי וניסו להילחם באילי ההון לוקחים עכשיו את הצד שלהם", אומר לי ברמר, יו"ר פורום המיני־מרקטים והמכולות בישראל, שמימן מכיסו את רוב הוצאות המשפט. את המכולת שלו, שנמצאת בשינקין 70, קל לפספס. לאחרונה הוא נאלץ להוריד את השלט שתלוי בכניסה משום שלא היה לו כסף לשלם לקוקה קולה על השימוש בלוגו שלהם, לדבריו. בפנים המקררים מזמזמים, מאווררי התקרה מרשרשים וליד הקופה תלוי פוסטר של יורם קניוק עם הכיתוב "גם אני קונה במכולת". כבר 30 שנה שהמכולת של ברמר עומדת על תִלה והמצב מעולם לא היה קשה כמו עכשיו. מאז שנפתחו בשינקין שני סניפים של AM:PM – הרחוב ארוך כל כך שאחד לא מספיק – מספר הלקוחות צנח. במשך הזמן שבו ביליתי בחנות נכנסו אליה אולי עשרה אנשים. "כל האנשים האלה שמתלוננים שהם לא יוכלו לקנות חלב בשבת, זה מגעיל אותי", אומר ברמר. "במה כבר פשעתי? בזה שאני רוצה לבלות עם המשפחה שלי בשבת? שיהיה לי יום מנוחה אחד בשבוע? למה לכולם מגיע חופש בשבת ולי לא?". לדעת ברמר, כל השיח על הכפייה הדתית שהתפתח סביב המאבק על הסגירה בשבת הוא ספין. "יש פה המון טוקבקיסטים בתשלום שטוחנים כל היום 'כפייה דתית, כפייה דתית, כפייה דתית'. איזו כפייה דתית? זאת החלטה של בית משפט עליון. אם הם רק היו יודעים כמה המפלגות הדתיות מתנגדות למהלך שלנו וכמה הן ברחו מזה, אפילו ששר הפנים היה מש"ס וגם שר התמ"ת. הם ברחו מזה כמו מאש. לא אכפת להם מה קורה בתל אביב, הם שומרים שבת והשאר לא מעניין אותם. גם חברי המועצה החרדים שיושבים עם חולדאי בקואליציה לא פצו פה".

שייסעו ליפו

בקרב בעלי מכולות אחרים בעיר, לברמר יש תמיכה גורפת מקיר לקיר. "אנחנו 25 שנה במינימרקט", אומר דני הורביץ, אחד משני הבעלים של מיני־מרקט מסריק. "בהתחלה היינו סוגרים בשישי ב־15:00 ופותחים בראשון ב־6:30. לא היה קורה שום דבר. עד שבאו האריות הגדולים והתחילו לשנות את כללי המשחק. אנחנו חילונים, עובדים שישה ימים בשבוע מבוקר עד ערב. אני בסך הכל רוצה שמכניסת השבת ועד צאתה ייתנו לי לנוח, למלא את הסוללות. אין לי כוח, אני נופל מהרגליים. לא רוצה להשאיר את החנות פתוחה ולהביא עובדים שיעבדו בשבת. רוצה פשוט שתהיה תחרות הוגנת. אנחנו גרים ברמת גן, אצלנו הכל סגור בשבת. זה נורא כיף. הכל שקט, אין משאיות, אין רעש ולא יקרה שום דבר אם יהיה ככה גם בתל אביב. יש כאלה שקוראים לנו מפונקים, אנחנו לא מפונקים בכלל. אנחנו בסך הכל רוצים לעבוד בכבוד". גם קמי לביא מק.ב. מרקט בבוגרשוב תומך במאבק. "בגלל הרשתות אתה עובד יותר, משקיע יותר והרווח נשחק", הוא מספר. "מכניסים אותך ללחץ אז אתה מוצא פתרונות, עובד יותר שעות. זה לא קל. אני דואג לעובדים שלי, יכולתי גם לפתוח בשבת אבל יש להם בית וילדים, מגיע גם להם להיות יום אחד בבית. זה יותר חשוב לי מהכל. זה לא קשור לחלב שהגברת חסר לה בשבת. שתלך לים. אנשים לא צריכים לעבוד בשבילה. אני 30 שנה בענף ואני זוכר את התקופות שלא היה פתוח ואנשים היו קונים יום לפני ומסתדרים יופי. זה לא עניין דתי, זה עניין חברתי של איכות חיים".

מאבק המכולות התחיל לפני יותר משש שנים, אז הוגשה עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי, שדחה אותה. במקור היו שותפים לעתירה כמה ארגונים, בהם להב (לשכת העצמאים בישראל), אך לאחר הדחייה כולם פרשו למעט התאחדות הסוחרים, ארגון המייצג את המעסיקים במגזר הקמעונאי בישראל, שהמשיכה לצד ברמר וחבריו גם לערעור בעליון. "זיהינו אי שוויון בהזדמנויות והחלטנו שאנחנו לא נשלים עם אי השוויון הזה, במיוחד כאשר הוא מתבצע בניגוד לחוק מפורש. התחילו איתנו את המאבק 835 בעלי מכולות באזור תל אביב. עד שהתקבל פסק הדין נסגרו 380 מכולות. אלה לא אנשים שמרוויחים הרבה כסף, אפילו לא 10,000 ש"ח בחודש. הם חיים על הקצה התחתון של שכר המינימום. אלה אנשים שעובדים מצאת החמה ועד צאת הנשמה, ומכלים את ימיהם בין מדפי המכולת. אם העוולה הזאת הייתה נעשית למגזר או למגדר אחר, למשל אם זאת הייתה אפליה נגד נשים או נגד ערבים ביפו, זאת הייתה מלחמת אלוהים. אבל מדובר באנשים קשי יום, מאוד מצומצמים בהכנסותיהם, ובאה קבוצת אילי הון וגוזלת את כבשת הרש שלהם. זה הצדק החברתי שאנחנו מחפשים אותו כל הזמן? בשביל מה? מי שרוצה לעשות קניות בשבת, שייסע ליפו ושיעשה שם כמה קניות שהוא רוצה".

לאחר פסיקת העליון נערכה במועצת העיר ישיבה שעסקה בנושא המכולות, שבמהלכה הציג חולדאי את התוכנית שלו לטיפול בסוגיה. לדבריו, במהלך 60 הימים הקרובים, פרק הזמן שהוקצב לעירייה על ידי בית המשפט כדי שתחליט כיצד בכוונתה לפעול, העירייה לא תחלק קנסות למכולות שפתוחות בשבת, ובמקביל תיכנס לתהליך "שבסופו של דבר יביא לידי גיבוש של חוק עזר עירוני, שיתממש בקדנציה הבאה". לדברי חולדאי, "יש בכוונתנו למצוא את הדרך המשפטית הנכונה להגדיר בחוק את המציאות המאוזנת שנוצרה כאן – מציאות שרובם המכריע של תושבי העיר חיים עימה בשלום. זוהי לפי אמונתי הרוח התל אביבית – המאפשרת את קיום יום המנוחה לצד החופש של כל אחת ואחד ליהנות ממנו".

ישיבת מועצת העיר בנושא מאבק המכולות, יולי 2013
ישיבת מועצת העיר בנושא מאבק המכולות, יולי 2013

חופש זה הקינואה החדש

עו"ד דוד שוב, שייצג את העותרים, לא מקבל את הטיעון של חולדאי. "מרתיח לי את הדם הקטע הזה של החופש, מי כמוני כתל אביבי מכיר את החופש שתל אביב מייצגת", הוא אומר. "היא באמת חופשית, אבל דווקא בגלל זה בעלי המכולות גם רוצים חופש. גם להם מגיע. החופש שלך לקנות חלב הוא על חשבון עבדות של מישהו אחר, על חשבון רמיסה של חלשים בידי חזקים. לכן הטענה של חופש לא תופסת. אם העירייה תחליט לשנות את החוק, נלך לבג"ץ ונדרוש שיהיה סוג של תגמול כספי, כי זה לא יכול להיות שישנו את הכללים ובעלי המכולות יאבדו כתוצאה מכך את הפרנסה שלהם. אנשים שהקימו מכולות ונכנסו לעסק הזה ידעו שיש להם יום בשבוע לבלות עם המשפחה. שיניתם את הכללים, תפצו אותם. הם לא ערוכים לקחת עוד עובד, אלה עסקים משפחתיים קטנים. אני לא מאמין שהם ישנו את החוק, אבל גם אם כן, הם ילכו אחורה ולא קדימה. חופש לכולם זה הקינואה החדש". גם קובי ברמר לא מתכונן לוותר. הוא אמנם ניצח בקרב, אבל הוא יודע שהמלחמה רחוקה מלהיגמר. "אם העירייה תשנה את החוק, זה לא אומר שהיא ניצחה", הוא מסכם. "הגענו רחוק מדי בשביל להרים עכשיו ידיים. יש פה עניין הרבה יותר גדול, זה לא רק המאבק של המכולות הקטנות. זה המאבק של חנויות הספרים הקטנות, של חנויות האופטיקה הקטנות, של הפרפומריות הקטנות, של בתי המרקחת הקטנים. יש פה רשתות גדולות ודורסניות שרומסות את העסקים הקטנים ולא משאירות מקום לאף אחד אחר".