רצה לספר לחבר'ה: ראיון עם האישה הכי חזקה בוויקיליקס

פוליטיקאים קראו להתנקש בה, ג'וליאן אסאנג' מינה אותה ליד ימינו וכשאדוארד סנודן ניסה להימלט, היא זו שנשלחה לעזור לו. ראיון עם שרה הריסון, האישה החזקה ביותר בוויקיליקס ומי שחיה בסרט ג'יימס בונד שלא נגמר

שרה הריסון. צילום: Getty Images
שרה הריסון. צילום: Getty Images
21 באוגוסט 2014

"בגרמניה לא, לא ברמה הזאת", אומרת שרה הריסון כשאני שואל אותה על חשש מפני התנקשות בחייה. רשמית, הריסון היא עיתונאית שעובדת בוויקיליקס וחברה בצוות ההגנה המשפטית שלו. מעשית, היא יד ימינו של המייסד ג'וליאן אסאנג' והאישה הבכירה באתר חשיפת המסמכים ששינה את העולם. האישה הבריטית הצעירה לבושה בחליפה ובחולצה לבנה מכופתרת, עומדת על רקע סמל נשר ענקי באולם המליאה של הבונדנהאוס בעיר בון, ביתו של פרלמנט גרמניה המאוחדת בשנים 1992־1999 והיום אולם כנסים מפואר, מוקפת בעיתונאים ואקטיביסטים נלהבים ואוהדים. היא לא נראית נינוחה, כפי שלא נראתה נינוחה בפתיחת הרצאתה על "המאבק נגד כוח ללא אחריותיות" בכנס "גלובל פורום מדיה" של רשת השידור הגרמנית דויטשה וולה בחודש שעבר, שבה דיברה על הדרישה מממשלות העולם לשקיפות ולאחריותיות, על ריגול מול בגידה ועל הגנה על חושפי שחיתויות. אבל גם בהרצאה וגם אחריה היא נשמעת משוכנעת בצדקת דרכה ונחושה להגן עליה. בניגוד לתוכניתה המקורית, הריסון נשארת לענות על שאלות עד שמארגני הכנס מגרשים אותנו אל מחוץ לאולם כדי להכין את המושב הבא. החשש שלה מפני חיסול אינו פרנויה קונספירטיבית של מי שהשנים האחרונות בחייה מזכירות עלילה של סרט ג'יימס בונד. סרטון שהקרינה בהרצאתה הציג אוסף של קריאות של פוליטיקאים, פוליטיקאים לשעבר ועיתונאים צמאי נקמה לחסל את אסאנג' ואת שותפיו. "הייתה תקופה שפוליטיקאים מרחבי העולם קראו מילולית למזל"ט אותי", הוא אומרת לי, "התחושה בהחלט לא נוחה".

הריסון, בת 32, נולדה בבריטניה, למדה בסיטי יוניברסיטי בלונדון והתמחתה בתחקירנות במרכז לעיתונות חוקרת של האוניברסיטה. במסגרת ההתמחות היא צוותה לסייע לאסאנג' בפרסומי האתר, והשתתפה בפרסום מסמכי המלחמה בעירק, המלחמה באפגניסטן ומברקי השגרירויות האמריקאיות ב־2010. כששותפו הבכיר של אסאנג', דניאל דומשייט־ברג, הסתכסך עמו ועזב את האתר עם כמה חברים נוספים, התהדקו קשריה של הריסון עם האתר ועם אסאנג', והיא סייעה לו, בין השאר, במאבק נגד הסגרתו לשוודיה בחשד לאונס. מאוחר יותר דיווח הוושינגטון פוסט (על פי שני מקורות אנונימיים) שבין הריסון לאסאנג' נרקמה מערכת יחסים זוגית.

לפני שנה התלוותה הריסון במשך ארבעה חודשים למדליף מסמכי ה־NSA, אדוארד סנודן, ששהה בהונג קונג בזמן ההדלפה ולבסוף מצא מקלט מדיני ברוסיה, וניהל מסע בריחה מלא הטעיות כדי להוריד את האמריקאים מהזנב שלו. היא נשלחה לשם מטעם וויקיליקס, אחרי שהמדליף הטרי, לשעבר עובד קבלן של ה־NSA, ביקש להיעזר במומחיות ובניסיון המשפטי של האתר כדי להגן על בטחונו ועל חירותו. בעיתון הגרדיאן, שהיה שותף בפרסום מסמכי וויקיליקס, כינו את שליחתה של הריסון לסייע לסנודן "בחירה מוזרה", לאור העובדה שהיא תחקירנית ועיתונאית נטולת רקע וניסיון משפטי רלוונטיים, זאת בניגוד למקורבים אחרים לוויקיליקס, כמו השופט הספרדי לשעבר בלת'זאר גרזון ריאל, שעומד בראש צוות ההגנה המשפטית שבו היא חברה, ועו"ד זכויות האדם ג'ניפר רובינסון.

הפנייה של סנודן לעזרת וויקיליקס אינה בחירה מובנת מאליה. את המסמכים הסודיים שגנב מה־NSA בחר להדליף דווקא לגלן גרינוולד, כתב העיתון הבריטי הגרדיאן, שהספיק מאז לפרוש מהעיתון ולהקים את The Intercept, אתר חדשות במימון מייסד eBay, פייר אומידיאר, המוקדש לחשיפות הללו. יתכן שסנודן בחר לא לעבוד עם וויקיליקס אחרי שראה מה קרה למדליפה הגדולה הקודמת שלו, צ'לסי (לשעבר ברדלי) מאנינג, שבית משפט הצבאי במחוז וושינגטון גזר עליה 35 שנות מאסר.

בסיום הרצאתה של הריסון, בחלק המוקדש לשאלות מהקהל, שאלתי אותה מה היא חושבת על השיטה של סנודן, שמסר את כל המסמכים למספר מצומצם של עיתונאים, בהם גרינוולד ושותפתו לורה פויטרס, שמחליטים אם ומתי לפרסמם, לעומת השיטה של מאנינג, שמסרה את המסמכים לוויקיליקס, שמפרסמים את כל המסמכים לציבור הרחב. "הדבר הראשון שאני רוצה לעשות הוא להפריך את המיתוס על הפרסומים שלנו", השיבה הריסון. "בכייבלגייט (פרסום 250 אלף מברקי השגרירויות האמריקאיות ב־2010, ע"ק) פרסמנו את המסמכים לאורך תשעה חודשים, בעבודה עם למעלה מ־80 ארגוני תקשורת. המברקים פורסמו אינדיבידואלית, בהתאמה לסיפורים החדשותיים, בדיוק באותה דרך שבה עושים זאת באינטרספט, או בדרך דומה. ההבדל הוא שאנחנו הלכנו על פרסום בינלאומי בהיקף גלובלי רחב יותר ומהר יותר, והייתה לנו אסטרטגיה לפעול אזורית. ליצור פיצוצים באזורים שונים. וכתמיד, הייתה לנו את ההבנה שבסוף הכל יתפרסם. לא שמנו את כל המברקים באינטרנט בבת אחת. הם נבחרו בקפידה והיו סיפורים שפורסמו לצדם. ההבדל הגדול הוא שאנחנו חשים שבסוף תהליך יצירת הכותרות והניתוח שעיתונאים יכולים לעשות, הם גם עלולים לפספס דברים. עבדנו עם כמה ארגוני תקשורת, בבריטניה למשל, השותפים הראשונים שלנו היו הגרדיאן, וכשהם סיימו לבחון את המסמכים, העברנו אותם לעיתון בריטי אחר, שאנשיו מצאו כותרות נוספות לייצר. אנשים משתעממים, מתעייפים, יש להם תחומי מומחיות ועניין שונים".

כאן הריסון פנתה למתקפה ישירה על שיטת סנודן־גרינוולד: "כשמשאירים את פרסום המסמכים בידיים ספורות, זוכים לראות רק את מה שבעיני המחזיקים חשוב ומשמעותי. כן, זה יוצר כותרות שכולם מצטטים, אבל אנחנו נותרים תלויים בדעותיהם של אותם אנשים, במקום שתהיה לנו היכולת להחליט בעצמנו מה משרת את האינטרסים שלנו. אני מן הסתם מעדיפה את האסטרטגיה שלנו. אני חושבת שהיא יצרה יותר שינויים והגדילה את היכולת של הציבור להבין ולהרגיש שההיסטוריה שלהם בידיהם".

בלי עין הרע

הריסון מתגוררת בברלין כבר עשרה חודשים, ולא בזכות חיי הלילה והפריחה התרבותית בעיר. בריטניה שותפה, לקנדה, לאוסטרליה, לניו זילנד ולארצות הברית בברית המודיעינית המכונה "חמש עיניים" (Five Eyes), ולפי מסמכים שחשף סנודן, בית המשפט האמריקאי לריגול מודיעיני בארצות זרות (FISC), הגוף הסודי שמפקח על פעילות ה־NSA, התיר לארגון הביון לרגל אחרי 193 מדינות, ורק ארבע חברותיה של ארצות הברית לחמש העיניים לא ברשימה. לכן, עלה חשש סביר שבריטניה תחליט לחקור את הריסון ואף להסגירה לארצות הברית במסגרת מאבקה של האחרונה נגד וויקיליקס, אסאנג' וסנודן. חוק הטרור הבריטי מתיר לרשויות לעצור את הריסון ולחקור אותה ברגע נחיתתה בשדה תעופה בריטי, אפילו לא נכנסה למדינה, וזאת בלי הזכויות שיש לנחקר רגיל, כמו הצורך בחשד סביר כדי לחקור אותו ולבצע חיפוש בחפציו, הזכות להיוועץ בעורך דין וזכות השתיקה.

החשש אינו בעלמא: באוגוסט 2013 המריא דייוויד מירנדה, בן זוגו של העיתונאי גרינוולד, מברלין לברזיל. המטוס עצר בשדה התעופה הית'רו בלונדון, ובידיו של מירנדה היו מסמכים שקיבל מלורה פויטרס, שותפתו של גרינוולד, שקיבלה אותם מסנודן. למשטרה הבריטית היה מידע מודיעיני על העצירה הזאת, ומירנדה נעצר לפי חוק הטרור הבריטי, נחקר במשך תשע שעות – זמן החקירה המירבי המותר ללא מעצר לפי אותו חוק, והציוד האלקטרוני שבידיו הוחרם. גרינוולד הזועם איים לנקום. גרמניה, לעומת זאת, נמצאת בעמדה אופוזיציונית לחמש העיניים, לאחר שהעיתון דר שפיגל חשף, באמצעות תחקיר ועל בסיס מסמכי סנודן, שהאמריקאים מחזיקים בשגרירות שלהם בברלין תחנת האזנה שיירטה שיחות של אנשי ממשל גרמניים, ובהם את שיחות הסלולר של הקנצלרית אנגלה מרקל.

איש מבוקש מאוד. אדוארד סנודן. צילום: Getty Images
איש מבוקש מאוד. אדוארד סנודן. צילום: Getty Images

הריסון תכננה להתראיין בראיונות ספורים ובלעדיים במסגרת הכנס, אבל שינתה את תוכניותיה לאור מסיבת העיתונאים המאולתרת שהתכנסה סביבה. בעקבות הפרנויה, כרטיס ביקור אין לה, והיא מסרבת לחלק חתימות.

יש לך חרטות או מחשבות על המחיר שעיתונאים ואנשים כמוך, עיתונאים חדשים, צריכים לשלם כשהם יוצאים נגד הממסד באופן הזה? במובן מסוים את ניצודה, את לא יכולה לחזור לארצך.

"זו לא החלטה שקל לקבל, אבל אני חושבת שהתוצאות מאזנות את המתקפות שאתה עומד בפניהן. אף שאני לא יכולה לחזור הביתה, אני עדיין בת מזל, כי אני יכולה להסתובב בכל גרמניה. אני לא כלואה בחדר אחד או בכלוב כמו מאנינג. לעומת עיתונאים רבים כל כך בעולם שנכלאים, המצב שלי עדיין די טוב. כשאתה יכול לראות את ההשפעה של העבודה שלך ברמה הגלובלית, הסיכונים שווים את זה".

מהי, לתחושתך, ההשפעה ארוכת הטווח של עיתונות כזו על התחום ועל העולם בכלל?

"אפשר לראות אפקט כדור שלג. בתחום המלשינים – סנודן למד מאחרים ומניסיונם איך אפשר לעשות את זה, הוא מדבר על איך בחן את מה שקרה למאנינג, לדרייק (תומאס דרייק, לשעבר בכיר ב־NSA, שמסר לעיתונאי מידע על תוכניות בזבזניות של ארגונו והואשם בעבירת ריגול, אישום שבוטל בהמשך, ע"ק). גם בעולם המו"לות – אני עבדתי עם כמה מהגופים שפרסמו את מסמכי ה־NSA, כמו דר שפיגל. היינו צריכים לשכנע אותם לפרסם יחד איתנו את המסמכים המלאים. אני לא חושבת לרגע שהם היו מפרסמים כמות כזאת של מסמכי NSA אם אנחנו בוויקיליקס לא היינו הופכים את זה למשהו נורמלי ומקובל. היום הציבור מצפה לקבל, לצד הסיפור העיתונאי, גם את המסמכים בנושא. אני חושבת שזו השפעה חיובית של מעשינו שלא מרבים לדבר עליה".

צילום: Getty Images
צילום: Getty Images

את חושבת שהעבודה העיתונאית הולכת להיות קלה יותר או קשה יותר בשנים הקרובות, לאור מה שאת ושכמותך עשיתם?

"יש לזה כמה צדדים. הקונספט של מו"לות מקוונת, למשל, הופך דברים מסוימים לקלים יותר. אבל כשאתה עובד אונליין, יש מעקב. אסאנג' הבין הרבה מהקונספטים האלה עוד קודם, הוא כתב ספר שלם על זה, וקראו לו תמהוני פרנואיד שלא יודע על מה הוא מדבר. חודשיים אחר כך זה הפך לכותרות ראשיות ואז – 'אה, אולי הוא לא כזה משוגע'. אני חושבת שיש היום הבנה טובה יותר של הסכנות המקוונות, ושל האמצעים שצריך לנקוט בהם בשביל דברים כמו הגנה על מקורות. הרף שהצבנו – כמות המסמכים שמתפרסמים, כמה רחוק צריך ללכת כדי להגן על המקורות שלך – הופך את הציפיות לקשות יותר, אבל אני חושבת שהאינטרנט, אם משתמשים בו נכון, מספק עולם של אפשרויות".

בנובמבר 2013, עם הגעתה לברלין אחרי הטיפול בסנודן, כתבה הריסון: "כשחושפי שחיתויות מתייצבים, עלינו להילחם בשבילם, כדי שאחרים ישאבו מכך עידוד. כשסותמים להם את הפה, אנו חייבים להיות הקול שלהם. כשהם ניצודים, אנו חייבים להיות המגן שלהם. כשהם נכלאים, אנו חייבים לשחררם. לתת לנו את האמת זה לא פשע. אלו הנתונים שלנו, זה המידע שלנו, זו ההיסטוריה שלנו. עלינו להילחם כדי שיהיו בידינו. אומץ הוא מדבק".

הכותב היה אורח של דויטשה וולה