שאלת קיטבג

סרבן המצפון נתן בלנק לא נשפט בכל פעם על אותה עברה, שכן העברה שבה הוא הואשם היא סירוב פקודה, ומבחינת הצבא כל פעם מדובר בפקודה חדשה. תוכן הפקודה לעומת זאת אינו משתנה, ואם נתמצת אותו בפשטות לשלוש מילים הן יהיו: "פאקינג תתגייס כבר!". לוגית מדובר בבעיה: כיצד אדם שמסרב להפוך לחייל צה"ל נכלא על שסירב למלא פקודה צה"לית, שהרי מי מחויב במילוי פקודות אם לא חיילי צה"ל בלבד?

יתרה מזאת, בלנק אמנם מסרב להתחייל ונשלח לכלא בשל כך, אבל היומיום בכלא נראה ונשמע כמו צה"ל לכל דבר. הוא אפילו לבוש מדים כל הזמן, מדים של הצבא האמריקאי. ברצינות. מסתבר שזה מה שלובשים בכלא הצבאי. קבלו למשל את תיאוריו האלה את הוויי הכלא: "בחוץ (הסלנג המקובל בכלא הצבאי לחיים הצבאיים שמחוץ לו – ע"מ) יש את הקטע שלא לכל אחד מותר להגיד 'עד מתי' אלא רק לוותיקים, נכון? אז בכלא יש את אותו קטע אבל הפז"ם נמדד לפי משך הזמן שאתה כבר יושב. אני, נגיד, נחשב די פז"מניק בפלוגה אז מותר לי להגיד 'עד מתי', אבל זה רק כי בפלוגה שלי יש חבר'ה שיושבים תקופות קצרות. בפלוגות אחרות יש אנשים שיושבים כבר שנתיים, ובעיניהם זה מגוחך שאני נחשב ותיק".

מה עוד?

"אסור לשיר שירים בחדר האוכל, אפילו לדבר אסור שם, אבל באוהל בהחלט שרים שירים. למשל: 'קחו את המדים/ הם הרסו לי את החיים/ קחו את הכומתה/ שבגללה אני בתא'. אני לא מהמובילים בשירה. אני כנראה אשכנזי מדי בשביל להנהיג את העסק הזה".

ישראלים תמיד מספרים שבצבא הם פגשו בפעם הראשונה סוגי אנשים שהם לא ידעו שקיימים בכלל. אתה חיפאי מדניה שהלך למחנות העולים ולמד במגמת קולנוע. פגשת בכלא טיפוסים שלא נתקלת בהם עד כה?

"כן, בטח. פגשתי אנשים שונים ממני בטירוף שאולי פגשתי דומים להם בשנת שירות שעשיתי בשכונת גילה בירושלים (בלנק עבד עם ילדים ונוער במצוקה במסגרת עמותת בקהילה – ע"מ), אבל זה הבדל גדול להיות מולם כשווה בין שווים ולא בעמדה של אחד שבא מבחוץ כדי לעזור. יש המון צחוקים, כל הזמן יש אנשים מצחיקים מסביבך. אני עובד הרבה במטבח, והטבחים ממש נחמדים אליי, הרבה יותר מהמפקדים כמובן. אנשים מתעניינים בי ואומרים שבחיים לא פגשו שמאלני. הם סקרנים לדעת אם אני אוהב ערבים ומה הייתי עושה אם אחותי הייתה מתחתנת עם ערבי. יש כאלה שמקללים אותי קצת אבל זה בחיים לא הגיע למכות. יש גם כמה שקצת צוחקים עליי שאני קורא הרבה ספרים, שזה בערך הדבר היחיד שיש לעשות בכלא. בעבר הייתה לנו טלוויזיה בחדר האוכל אבל היה מותר לצפות בה רק בלי ווליום, ואז גם היא נעלמה".

להיט בחו"ל

נתן בלנק לא נראה כמו בחור בן 19 שיצא לחופשה של עשרה ימים מכלא צבאי שבו הוא יושב כמעט ארבעה חודשים בלי לדעת מתי ישתחרר (את המעצר הוא מרצה במסגרת פלוגה שעושה עבודות שיפוץ ותחזוקה בכלא 6 ולכן הם גם ישנים באוהלים ולא בתאים). הוא נראה יותר כמו בחור שחזר מלעשות את שביל ישראל עם חברים: עייף, מרוצה ומלא אהבה לבריות. אין בו, לפחות לא על סמך פגישה בת כמה שעות בבית הוריו, את המרירות שהיית מצפה שתנטוף מאדם במצבו.

הוא גם לא מהשמאלנים שנותנים לך תחושה שהם כל כך צודקים עד שקשה להם לתווך את עצמם ולהסביר את מעשיהם ואת מניעיהם. בלנק הוא מלח הארץ, שנוהג להתנדב, חבר בצוות המערכת של עיתון "מחנות העולים" לשעבר, חומר קלאסי לקצונה ואחלה שידוך לאחותכם הקטנה. בקיצור, תפורה עליו כתבת התלוות ב"אולפן שישי" בערוץ 2, שבה אילן לוקאץ' יתפייט בטון סרקסטי שלא לצורך על רשימת מעלותיו שמניתי כעת, רק כדי לתהות בסופה "ולמה דווקא בחור שכזה בוחר ללכת למחוזות השמאל הרדיקלי ההזוי?".

אז זהו, שערוצי הטלוויזיה לא עומדים בתור. הסיקור של פרשת בלנק בישראל נעשה בעיקר ברשתות החברתיות ובאתרי נישה מזוהים פוליטית. בחו"ל, לעומת זאת, בלנק הוא להיט, ויעידו על כך הטלפונים הרבים של כתבים זרים שמגיעים לבית משפחתו, וגם התמונה על המקרר שבה נראית בריטית שחורה שבמסגרת הפגנת תמיכה בברדלי מנינג (החייל האמריקאי שהדליף את המסמכים לוויקיליקס) מניפה שלט שעליו מתנוססים פניו של החיפאי הצעיר לצד הכיתוב "We are all Natan Blanc".

במקרה של בלנק, את היסודות לסרבנות מוצאים בבית. הוריו עובדים שניהם כמרצים באקדמיה ופעילים בארגון השמאל תעאיוש. במרוצת השנים הם לקחו את בנם להפגנות שמאל. שניהם גם שירתו בצה"ל. אחת מאחיותיו סירבה לשרת בטענה שהיא פציפיסטית ושוחררה די בקלות. הוא למד בתיכון ויצ"ו בחיפה והיה פעיל מאוד במחנות העולים. עם זאת, בחר שלא להמשיך לגרעין נח"ל עם חבריו לתנועה מאחר שידע שהוא מתכוון לסרב להתגייס, ולא רצה להתפצל מהקבוצה אחרי שנה ביחד. הוא דחה את הגיוס המיועד ועשה שנת שירות בעמותת בקהילה, במהלכה חי עם חברים נוספים במשך שנה בדירה בשכונת גילה הירושלמית.

המחשבות על סרבנות עלו בו לראשונה כשלמד בכיתה י', בימי עופרת יצוקה. "ראיתי איזה גל של שנאת ערבים יש בקרב האנשים סביבי בבית הספר ובשכונה, וזה היה קשה מאוד", הוא מספר. "עקבתי אחרי כל מה שקרה בעזה ואז התחלתי לחשוב על לסרב. לצו הראשון הלכתי כרגיל למרות המחשבות האלה כי התלבטתי עדיין בין סירוב לשירות כג'ובניק או לשירות בקרבי. במחנות העולים הדעה הרווחת הייתה שאם אתה מתנגד לכיבוש אז עדיף דווקא שתהיה בקרבי כדי שבמחסום יעמוד מישהו מוסרי שאכפת לו".

אז למה באמת לסרב?

"כי המצב שבו יש בישראל אזרחים בעלי זכויות ולצדם פלסטינים בלי זכות הצבעה בבחירות הוא מצב לא תקין ולא דמוקרטי, וזה אמנם נחשב רשמית מצב 'זמני', אבל בפועל ברור לכולם שזה קבוע וגם שיש אנשים בישראל שרוצים שהמצב הזה יימשך, לכן סירבתי. אני לא פציפיסט, כי אני מסכים שלפעמים, במקרה הצורך, המדינה צריכה להפעיל כוח, כך שאני לא נגד כל צבא או כל פעילות צבאית באשר היא. חשוב לי שאנשים בישראל ייחשפו לדעות אחרות על הצבא, ולכן גם בחרתי להתראיין. אני לוקח בחשבון שהסירוב עשוי להזיק לי בעתיד בקבלה למקומות עבודה מסוימים וכדומה. לשמחתי גיליתי דווקא בכלא אנשים שדיברו איתי לעומק על הדברים הללו והקשיבו לנימוקים שלי לסירוב, ואחרי השיחה הם לא שונאים אותי יותר".

האבחנה הזו של בלנק בין פציפיזם מוחלט לבין הסרבנות המסוימת שלו היא אחת הסיבות העיקריות לכך שדווקא הוא מוצא את עצמו יושב כבר כמה חודשים בכלא צבאי. צה"ל נוהג לשחרר בקלות יחסית את מי שמגדיר את עצמו פציפיסט – לא מתוקף תקנה ברורה אלא כנורמה שהשתרשה בשנים האחרונות. מיכאל ספרד, עורך הדין של בלנק, מסביר ש"הצבא נוהג לשחרר את הפציפיסטים כי הוא יכול להרשות לעצמו. הוא לא באמת צריך כל כך הרבה כוח אדם. הדימוי שיש לצבא על פציפיסטים הוא של סטלנים רכרוכיים כאלה, שסביר שממילא לא ירצו אותם בצבא תפקיד משמעותי, ולכן השחרור שלהם אינו כזה נורא בעיני המערכת".

 

בלנק, אגב, בריא וכשיר. "במקרה של נתן", ממשיך ספרד, "הסירוב שלו נקרא סירוב סלקטיבי ולא סירוב טוטאלי, ואת ההבחנה הזו עשה בג"ץ בין מי שמסרב לשרת בכל תנאי לבין מי שהסירוב שלו הוא תלוי הקשר. בכך למעשה הכשיר בג"ץ את מדיניות צה"ל לאשר שחרורים בקלות יחסית רק לסרבנים טוטאליים. אחת לכמה שנים נטפלים למישהו ומחמירים איתו למען יראו וייראו, ולדעתי השילוב בין הסרבנות הסלקטיבית של נתן לטיפוס הרציני שהוא, הביאו לכך שהוא יושב זמן כה ממושך בכלא".

בעמותת יש גבול, שמייעצת ועוזרת לבלנק, מספרים על עשרות צעירים שמסרבים מדי שנה להתגייס ממניעים אידיאולוגיים, לאו דווקא מהשמאל. סרבנים אידיאולוגיים קיימים גם בימין, בעיקר אחרי ההתנתקות, כמו גם במגזר החרדי. רובם ככולם מופנים על ידי צה"ל לקב"ן, או משוחררים על ידי וועדת אי התאמה. בלנק יכול לסיים את הסאגה שלו במהירות יחסית אם רק יסכים להיפגש עם קב"ן ויאמר לו את מה שצריך, אבל הוא מסרב לעשות כן. "אני מאמין בלומר את האמת ולא אוהב את זה שצה"ל דוחף אנשים לשקר לקב"ן בשביל לצאת על סעיף נפשי", הוא מסביר.

אני מבין שאתה מעוניין לעשות שירות אזרחי במקום השירות הצבאי. על מה חשבת?

"הכי הייתי רוצה לעשות שירות במד"א, כי התנדבתי שם כבר בתיכון". בלנק הביע את רצונו לבצע שירות אזרחי בפני כל הגורמים שראיינו אותו בבקו"ם, כמו גם במהלך שמונת המשפטים שנערכו לו. הוא אף פנה למפקד הבקו"ם במכתב שבו ביקש להמיר את השירות הצבאי בשלוש שנים של שירות אזרחי. ניסינו להבין למה הצבא מתעקש איתו כל כך וקיבלנו מדובר צה"ל את התגובה הלקונית הבאה: "צה"ל פועל למיצוי הדין עם מי שפועל בניגוד לחוק שירות ביטחון ובוחר לא למלא את חובת הגיוס החלה עליו. כך נוהגות רשויות הצבא גם בעניינו של נתן בלנק".

מדינה יהודית זה פתרון סביר

בלנק מתנהל בצורה שנראית שקולה מאוד, וניכר שמתחילת הפרשה פעל מתוך מודעות גבוהה. הוא מספר שהיה לו ברור שהסרבנות הסלקטיבית שלו וההתעקשות שלו לא לקבל שחרור מהקב"ן עשויים להביא לכליאה ארוכה, ואף התייעץ עם סרבנים אחרים שישבו בכלא תקופות ארוכות. אחד מהם הוא שמרי צמרת, אחד מחמשת הסרבנים המצפוניים מ־2003 (יחד עם חגי מטר, מתן קמינר, אדם מאור ונועם בהט) שישבו בכלא צבאי כמעט שנתיים. "שמרי עזר לי מאוד. הוא סיפר לי איך זה תכלס מרגיש לשבת בכלא, מה עושים שם וכולי. מסתבר שהרבה השתנה בכלא הצבאי מאז 2003, כי שמרי סיפר על מכות ואלימות בין האסירים בתקופתו, דבר שכמעט לא קיים היום. הסיבה היא שהצבא מפעיל בכלא מה שנקרא 'צלמים', שזה בעצם שטינקרים, חיילים כלואים שמדווחים להנהלת הכלא על אסירים אחרים שמכים או עושים בעיות. יצא שאמרו לי בכלא 'הייתי מרביץ לך עכשיו אם לא היו פה צלמים'".

מי החברים שלך בכלא?

"בפלוגה שלי יש קצב תחלופה גדול, אז כל פעם בזמן שבין סיום תקופת כליאה לבין הרגע שבו אני נשפט שוב וחוזר לכלא – רוב האוהל מתחלף. החבר הכי טוב שלי היה אחד שסירב להתגייס למשטרה צבאית, עד שבסוף הוא ניצח במאבק והציבו אותו ביחידה אחרת. חוץ ממנו התחברתי גם עם המשולמים, תלמידים מהישיבה של עוזי משולם, שטוען שהצבא הרעיל אותו ולכן מטיף לתלמידיו לא להתגייס. היו לי איתם שיחות מעניינות מאוד".

הפכת לסמל של השמאל הרדיקלי בישראל. אפילו מארגנים הפגנות תמיכה בך מחוץ לכלא בשבתות. אתה חי בשלום עם הסטטוס הזה?

"את ההפגנות אני שומע וזה מאוד משמח אותי, וזה גם מספק צחוקים ועניין לשאר החבר'ה בכלא. הופתעתי מהיקף התמיכה שקיבלתי, המיילים, המכתבים והביקור של דב חנין, שגם נפגש עם מנהל הכלא. דיברו איתו גם חנא סוויד, זהבה גלאון וכל מיני סרבני עבר. אני לא יודע אם אני רואה את עצמי פעיל פוליטי בעתיד, האמת היא שיותר מעניין אותי לעסוק במדע או בחינוך. המקום הזה של סמל שמאלני די נכפה עליי, למרות שברור שהבאתי את זה על עצמי. שמע, יחסית לסרבנים אחרים אני לא כזה שמאלני, ועובדה שאני לא פציפיסט מוחלט. האם אני ציוני? אני לא חושב שמגוריי כאן בארץ זה פשע, אבל גם ברור לי שאם הציונות תתנגש עם הדמוקרטיה ונצטרך לבחור – אני הולך עם הדמוקרטיה. בטווח הארוך הייתי רוצה שכל העולם יהיה מדינה אחת ושכולם יהיו שווים, אבל מדינה ציונית ויהודית נראית לי בינתיים כמו פתרון סביר, כל עוד היא דמוקרטית לגמרי".

אתה קורא לצעירים נוספים לסרב כמוך, או שזו לא שליחות בעיניך?

"מבחינתי לא הייתה לי ברירה אחרת. אני חושב שכל אדם צריך לבחון כל החלטה לפי צו מצפונו, גם אם מדובר בחוק מדינה. אני רוצה שאם מישהו בוחר ללכת לצבא או לסרב – שזו תהיה החלטה מודעת ועמוקה ולא החלטה פזיזה. חבל לי על סרבנים שלא נכנסים לעומק הנושא הזה. זה גרוע מבחינתי כמו מי שמתגייס אוטומטית ולא מקדיש לזה מחשבה כלל".