שירות עקוב אחריי

הפולשנות, המעקב, הפיקוח ואיסוף המידע על אזרחים תמימים הם כבר עובדה מוגמרת ולא רק החזון הטכנופובי של ג'ורג' אורוול. איך קרה שוויתרנו על הפרטיות שלנו כל כך בקלות, מתי זה עובד גם לטובתנו ולמה כולכם רואים את "בית הקלפים"

דימוי: אפיק נעים
דימוי: אפיק נעים
19 במרץ 2014

בשנת 1984 הוציאה אפל את אחת הפרסומות הידועות בתולדות ענף הפרסום: שחזור ויזואלי מצמרר של הספר "1984" ובו אישה אמיצה אחת, להלן אפל, מחלצת את הכלואים המסכנים מפני המסך המאיים שהוא האח הגדול – חברת המחשבים IBM באלגוריה של אפל. בימים ההם IBM שלטה בשוק, ואפל הקטנה רצתה להציג את עצמה כבת חורין חתרנית. לשם כך היא נעזרה ברידלי סקוט, גדול במאי המדע הבדיוני, להעברת מסר של שחרור מהעתיד הטכנולוגי הקודר שתואר בספר. הפרסומת שאבה השראה ממייסד החברה, סטיב ג׳ובס, שבנאום המרכזי של אפל בשנת 1984 אמר לנוכחים באולם: "האם IBM תשתלט על עולם המחשוב? האם ג׳ורג׳ אורוול צדק בנוגע לתחזית שלו לשנת 1984?״.

30 שנה אחרי, ושמה של אפל נקשר ישירות בפרשת מסמכי ה־NSA (הסוכנות האמריקאית לבטחון לאומי) שחשף אדוארד סנודן, מי שהיה אז עובד קבלן של החברה והיום הוא אחד המדליפים המוכרים בעולם. אפל ועוד כמה חברות ענק בעמק הסיליקון אפשרו לסוכנות גישה חסרת תקדים למאגריה בשביל לדלות מידע על אודות לקוחות המשתמשים בטלפונים ובשירותי הענן שלה. אפל כבר מזמן לא רואה את עצמה כמשחררת כמו בפרסומת ההיא. IBM היא אפילו לא מתחרה, והמחשוב האישי התחלף באינטרנט מהיר וטלפונים ניידים. אבל הטכנולוגיה נמצאת גם היום במרדף אחרי הרעיונות המהפכניים שהציג אורוול. זה לא חדש, מדע בדיוני תמיד היה טריגר למדענים להמציא, לחקור ולגלות.

העולם של אורוול היה כזה שמתכנתים פחדו ממנו, אך בו זמנית העריצו. אורוול תיאר מציאות שבה הטלוויזיות שולטות בחיינו ומזרימות לנו פרופוגנדה מסביב לשעון, כשמסכים נמצאים בכל פינה. המסכים האלה עבדו בשני הכיוונים: הם הזרימו לבני האדם מידע וגם הקליטו אותם. בעולם שלו אפשר לשכתב את העבר ולצנזר ידיעות בעיתון, עינו הפקוחה של האח הגדול חולשת אפילו על הקניות כאשר כל קנייה מנוטרת והמידע עליה משמש אחר כך את האח. אבל בעיקר – אצל אורוול הטכנולוגיה משמשת לדיכוי, לפיקוח ולהפצת תעמולה. הוא ראה בה כוח הרסני שיכול לשבור את הנפש האנושית. ואולי הוא צדק?

סליחה, איך מגיעים לכיכר טיאננמן?

נתחיל מאיפה הוא טעה, ובענק. אורוול צפה כי הטלוויזיה תשתלט על העולם ותהפוך ממכשיר בידור למרכז חיינו. ב־1948 הוא לא יכול לדמיין בכלל את מהפכת האינטרנט, שהומצא בשנות ה־60 וחדר לחיינו בשנות ה־90. רשת התקשורת העולמית נוצרה כדי שגופי מחקר ואוניברסיטאות יוכלו להחליף ביניהם מידע, והפכה לציר שסביבו נעות שאר הטכנולוגיות – כולל הטלוויזיה. האינטרנט נתן לראשונה בתולדות האנושות נגישות כמעט בלתי מוגבלת למאגרי ידע עצומים. כל שצריך לעשות הוא להיכנס לגוגל ולהזין מילת חיפוש. המציאות הזאת רחוקה שנות אור מהעולם שתיאר אורוול, שבו המידע מגיע אלינו מסונן היטב.

אבל בו בזמן האינטרנט מזכיר לנו כמה קל לשכתב את ההיסטוריה. משתמש שיחפש את הצירוף ״כיכר טיאננמן״ בגוגל ימצא בוודאי את אחת התמונות המפורסמות ביותר מהכיכר – של המפגין היחיד העומד מול שיירת הטנקים מ־1989. אם תבצעו את אותו החיפוש בסין לא יעלה דבר – רק מידע על אודות הכיכר בבייג׳ין. אם תזינו את המילים ״Free Tibet״ בשורת החיפוש תוכלו להגיע לאתר הארגון למען שחרור טיבט. בסין לא יימצא זכר לדרישה הטיבטית לעצמאות מסין. ולא צריך ללכת עד סין. בריטניה העבירה חוק לצנזור הרשת שיופעל על ידי פילטרים מוסכמים. האזרחים יוכלו להסיר אותם באמצעות הטלפון או בכתב, אבל העובדה שהשלטון יכול להחליט מה הם יהיו צריכה להדאיג את כל מי שהאינטרנט החופשי יקר ללבו. בתורכיה הנשיא ארדואן מאיים כבר זמן מה לחסום את פייסבוק ויוטיוב לתושבים. הסיבה הרשמית: זוהמה מוסרית. הסיבה האמיתית: זוהי דרכו של העם להעביר את ההקלטות בהן ארדואן מוכר חוזי עתק לחברי מפלגת השלטון.

הרעיון שעומד בבסיס המסכים הדו כיווניים של אורוול לא רחוק מהמציאות. אמנם מסך הטלוויזיה אינו שולח תמונות חזרה לביבי, אבל מצלמות בהחלט פלשו לחיינו, ולא רק במקומות ציבוריים. כמעט כל מחשב נייד נמכר כיום עם מצלמה מובנית, כל טלפון כולל מצלמה קדמית ואחורית, ומי שירכוש אקס בוקס וואן כי הוא רצה לשחק, יגלה שהמכשיר יודע לזהות את פניו. באחד המסמכים שהדליף סנודן נחשף כי ה־GCHQ, סוכנות הביטחון הבריטית, התחברה לשירות שיחות הווידיאו של יאהו ושמרה על שרתיה מיליוני תמונות גולשים. המטרה הייתה לסרוק תצלומים ולזהות חשודים על פי תווי הפנים שלהם. בדוח מצוין כי בין שלושה אחוזים עד חמישה אחוזים היו תמונות עירום של בריטים תמימים שלא הבינו שיש קהל לשיחות הווידיאו שלהם. ״מתברר שמספר מפתיע של אנשים משתמש בשיחות וידיאו כדי להראות חלקים אינטימיים מגופם לאדם אחר״, כתבה GCHQ בדוח הרשמי.

מפגינים בברלין עוטים את דמותו של אדוארד סנודן. צילום: Getty Images
מפגינים בברלין עוטים את דמותו של אדוארד סנודן. צילום: Getty Images

הסיפור המטריד הזה מזכיר לנו עד כמה עוקבים אחרינו. מאז שנחשפו מאות המסמכים משרתי ה־NSA למדנו על תוכניות ממשלתיות שאוספות מידע על אזרחים, רובם המוחלט ללא צל של חשד. סוכנות הביטחון האמריקאית התחברה לשרתים של חברות כמו אפל, גוגל, יאהו, מיקרוסופט ופייסבוק ותיעדה צ'טים, מיקומים ותוכן הודעות ממאות אלפי משתמשים. לפני שהפרשה נחשפה עמדה NSA להקים חוות שרתים עצומה לאחסון המידע. האינטרנט שאמור היה להיות המשחרר הגדול, הפך בן רגע לכלא שבו עוקבים אחרי כל מה שאנחנו עושים.

לא רק האמריקאים בבעיה. רק בפברואר השנה עצרה משטרת ירושלים את אמיר עבד רבו, צלם המתגורר במזרח ירושלים. עבד רבו העלה לעמוד הפייסבוק הפרטי שלו תמונות מאירוע של עיריית ירושלים, ועל אחת התמונות תייג את ניר ברקת כ״ראש עיריית הכיבוש״. על האמירה הזאת זומן עבד רבו לחקירה במגרש הרוסים בחשד להסתה. כשהמידע כל כך נגיש וחשוף, קל להפוך כל בן אדם לחשוד.

גם בלי הרשת קל יותר לעקוב אחרינו. הפיילוט לניסוי המאגר הביומטרי שהחל בישראל, לדוגמה. כל תושבי המדינה יידרשו, בשלב כזה או אחר, לתת את טביעת האצבע שלהם וזו תישמר כאמצעי זיהוי במערכת. אם זה אכן יקרה, תהיה ישראל המדינה הראשונה בעולם שמאלצת את תושביה לעשות זאת על פי חוק.

השירותים החינמיים עולים לנו ביוקר

המסמכים של סנודן החלו להיחשף כבר ביוני. למה לא עזבנו בטריקת דלת חברות כמו פייסבוק וגוגל שסיפקו לממשל מידע רגיש? הסיבה היא שאנחנו לא באמת יכולים לעזוב אותן, כי התרגלנו לחיי הנוחות שהן מעניקות לנו בתמורה. כל חברה שמספקת לנו שירותים חינם למעשה תופסת אותנו כמוצרים ולא כלקוחות. אותנו היא מוכרת למפרסמים. הקונספט הזה נפוץ כל כך, שגם כשאנחנו מגלים שמידע שלנו נמסר ממוצרים ששילמנו עליהם, אנחנו לא מתרעמים.

אז מה בעצם החברות הללו יודעות עלינו ומה אנחנו מוכנים למסור בשביל לקבל שירותים חינמיים? ובכן, הרבה. פייסבוק היא הדוגמה המובהקת ביותר, מכיוון שכל מה שהיא מבקשת מאיתנו הוא מידע אישי, ואנחנו מוסרים אותו בכיף: תמונות שלנו נסרקות, אנחנו מתבקשים לסמן סרטים אהובים, לציין מתי התחלנו עבודה חדשה ומתי עזבנו את העבודה הקודמת, וגולת הכותרת – מערכות יחסים. פייסבוק נהייתה כה מתוחכמת שהיא מסוגלת לנתח התנהגות של זוגות על פי הנתונים שהיא גבתה ממיליוני גולשים בעולם. היא מבינה באיזו תקופה של השנה נפרדים יותר (לפני חודשי הקיץ) ובאילו פחות (לא נעים להיות לבד בחגים), מצליחה לזהות מתי נכנסנו למערכת יחסים (בממוצע, חודשיים־שלושה לפני שעדכנו את צוקרברג), ומתי אנחנו מודיעים על פרידה (בין יום לשבוע). פייסבוק יודעת את כל זה כי היא עוקבת אחרי ההתנהלות שלנו. היא יודעת, למשל, שמרגע תחילת מערכת היחסים, בני הזוג יפרסמו יותר דברים זה על זה על הקירות שלהם. אבל לאחר זמן מה לא רק שכמות הפרסומים הזאת תרד, אלא גם כמות הפרסומים הכללית. אנשים במערכות יחסים הם נכס פחות נחשק עבור פייסבוק, לא רק בגלל המפרסמים, אלא כי הם פשוט משתמשים בה פחות.

נטפליקס, שירות הצפייה הישירה שמזרים סרטים וסדרות דרך הרשת, הוא ניסוי מרהיב במה שאפשר לעשות עם Big data (איסוף מידע ממשתמשים וניתוח דפוסי התנהגות). החברה אוספת בשיטתיות מידע מלקוחותיה, כלומר מאלה שלא טרחו לקרוא את תנאי השימוש, כדי להבין אילו סדרות הם מעדיפים לחדש או לבטל. נטפליקס מזהה מתי המשתמש עוצר את הסרט, חוזר לצפות בו או לא שב אליו שוב, מתי הוא רואה פרק ראשון בסדרה אבל מוותר על ההמשך, ומתי הוא בולע את כולה בבת אחת. בימים אלה היא עורכת ניסוי כדי לפתח פיצ׳ר שיאפשר לתוכנה לזהות מתי הצופה נרדם מול הסרט, כדי שיוכל לחזור בדיוק לנקודה שבה נמנם.

בית הקלפים
בית הקלפים

כבר עכשיו נטפליקס עושה במידע הזה שימוש מושכל. "בית הקלפים", סדרת הדגל שהפיקה, הורכבה בעזרת נתונים שלוקטו מלקוחות רשומים. בנטפליקס גילו שאנשים שאוהבים סרטים של הבמאי דיוויד פינצ׳ר אוהבים את קווין ספייסי. הם גם גילו פופולריות גוברת לדרמה "בית הקלפים" משנות ה־80. כשחוברו הנתונים הוחלט להפיק סדרת טלוויזיה שמותאמת לטעמם של המשתמשים. נטפליקס מעניקה לנו תחושה שהבחירה בידיים שלנו, בזמן שהיא מייצרת מוצרים נוסחתיים שפשוט לא נוכל לסרב להם.

מודאג, לא טכנופוב

נהוג לומר על אורוול שהוא היה טכנופוב שלא ראה את השירות שהטכנולוגיה עושה עבור האדם. במידה רבה יש בכך אמת. אבל אם נשווה את "1984" ליצירות טכנופוביות אחרות נגלה ממה אורוול באמת פחד. ב״שליחות קטלנית״ למשל נלקח רעיון הסינגלריות הרובוטית לשלב הבא: רובוטים בונים רובוטים חכמים יותר, ואלה משתלטים על האנושות. אורוול לא ראה לנגד עיניו את עליית המכונות, הוא ראה את עליית האדם ויכולות הדיכוי הטמונות בו. אורוול לא פחד מהטכנולוגיה כמו שהוא חשש ממה שבני האדם יכולים לעשות בעזרתה.

כיום רוב בני האדם ויתרו על הרעיון של פרטיות. החיים בעידן המודרני גורמים לנו מראש לוותר על זכויות שפעם נתפסו כבסיסיות. מתי קראתם לאחרונה את המגילה שיש לחתום עליה בכל פעם שנרשמים לשירות חדש? רובנו מסמנים וי על הריבוע הקטן בתחתית העמוד וממשיכים הלאה בלי להבין את מי הכנסנו עכשיו הביתה. יהיו כאלה שיגידו שהנוחות שווה את היעדר החשאיות, ושסוף עידן הפרטיות הוא בסך הכל משהו שבני האדם יתרגלו אליו, שבגדול המחאה סביב פרשת NSA הייתה מוגבלת ולא הרעידה את אדמת הבית הלבן.

כשמדברים על פרשת NSA וסנודן מרבים להציג את הפעילים המנסים לשנות את המצב כ״תומכי פרטיות״. הפילוסוף הבריטי קווינטין סקינר חושב שיש להציג אותם כלוחמי חופש. מבחינתו הפרטיות שלנו היא החופש שלנו, והמלחמה שלנו צריכה להיות בדיוק עליו. ״עצם העובדה שישנו מעקב אחריי לוקחת מן החירות שלי״, אמר בראיון לאתר Open Democracy. ״כשפרטיותי נפגעת, כך גם החירות שלי, לא רק מפני שמישהו קורא את המיילים שלי, אלא מפני שיש לו כוח לעשות עם המידע מה שהוא רוצה… זה משאיר אותנו בחסדיו של כוח שרירותי (…) מה שגורע מחירותנו הוא עצם קיומו של כוח שכזה״. אורוול כנראה היה חותם על כל מילה.

דימויים: אפיק נעים