ואז כבשנו את ברלין

עשרות אלפי ישראלים מתגוררים כיום בברלין. חלקם בני המעמד הבינוני שקרסו תחת הנטל, חלקם אמנים שלא זכו לתמיכה מהמדינה וחלקם קלאברים פרזיטים עם דרכון אירופאי שלוחצים היטב על רגשות האשם הגרמנים. האם הם מצאו את האוטופיה שתל אביב לעולם לא תהיה, או טרנד רגעי שיחלוף ברגע שבו תהפוך גם ברלין לבירה אירופאית יוקרתית מן המניין?

צילומים: נעמה טוביאס, עידית פרנקל
צילומים: נעמה טוביאס, עידית פרנקל
3 באוקטובר 2013

בשנים האחרונות גדל שיטפון הישראלים שנוהרים לברלין בקצב אקספוננציאלי. נתונים מדויקים אין בנמצא, בין השאר משום שישראלים רבים שעוברים לברלין לא טורחים בכלל להירשם כתושבי חוץ, אך ההערכות מצביעות על 10 אלפים עד 25 אלף ישראלים גולים, ויש הטוענים שגם 40 אלף איננה השערה מוגזמת. חלקם חוזרים אחרי שנים ספורות, חלקם נמצאים בתנועה מתמדת על קו תל אביב־ברלין ואחרים מחליטים לכלות שם את שארית ימיהם. כמעט כולם מספרים לכל מי שמוכן לשמוע על העיר הקוסמופוליטית, הכמעט אוטופית, שבה כל אחד יכול לעשות מה שנפשו חפצה בו ולהתקיים מכך בכבוד.

על פניו נראה כי הקהילה הישראלית בברלין חווה סוג של רנסנס ששני אולי רק לשנות ה־20 המפורסמות של רפובליקת ויימאר, שבהן אנשים כמו ש"י עגנון, אלברט איינשטיין, וולטר בנימין, חנה ארנדט, לאה גולדברג ואחרים הילכו ברחובות הכרך הברלינאי והפכו את הקהילה היהודית־גרמנית לאחד ממוקדי הכוח האינטלקטואליים והתרבותיים הבולטים בעולם. לקהילה הישראלית החדשה שנוצרה בברלין כבר יש תחנת רדיו, מגזין, תנועות נוער, חומוסיות, מקומות מפגש ואינספור בלוגים ועמודי פייסבוק משלה. ממבט עילי מצטיירת תמונה של קהילה מגובשת היטב שבה כולם מכירים את כולם, או לכל הפחות עוזרים לכל מי שצריך. האם יכול להיות שברלין היא אכן גן העדן האבוד שאליו בורחים מיטב המוחות הישראלים על מנת להגשים את עצמם, או שמא מדובר בחור שחור המושך אליו אלפי היפסטרים שמאלנים ואופורטוניסטים שחיים על דמי אבטלה מופרזים, על קרנות ועל מלגות מופרכות ונשארים תקועים באותו מצב במשך שנים?

גן עדן לדחיינים

"ברלין היא לא אוטופיה", מצחקק עופר ולדמן, "אני מכיר רק אוטופיה אחת והיא נשלטת על ידי אל־קאעידה כבר כמה שנים – סיני". ולדמן בן ה־38 התגורר בברלין 10 שנים, וב־2009 החליט לחזור לארץ, בעיקר כי אשתו רצתה להקים משפחה בישראל. הוא מנגן על קרן יער, ובברלין השתתף בתזמורת הישראלית־ערבית של דניאל בארנבוים ולמד באוניברסיטה לאמנויות שש שנים, עד שקיבל דיפלומה. הוא מסיים כיום מסיים תואר שני ומתחיל שלישי במרכז ללימודים גרמניים באוניברסיטה העברית, ומנגן בתזמורת הסימפונית של ראשון לציון. "היא לא אוטופיה", הוא ממשיך, "היא מין סיני אורבנית, כפר עצום ממדים עם תקציב תרבות של מדינה קטנה, שכפול של הרגשה של שכונה לממדים של עיר אירופית בינונית. אין בה מונומנטים רבים, הרחובות שלה לא רחבים ומאיימים כמו בפריז או בלונדון, הבתים שלה בנויים נמוך נמוך, ולמעשה היא עיר לא מאוד גדולה, בהשוואה גלובלית, שתקועה באזור די שומם בצפון־מזרח גרמניה בואך פולין. פרופסור אחד שלמדתי אצלו באוניברסיטה העברית אמר עליה, ובצדק, שהיא די פרובינציאלית. וזה הקסם שבה – חוסר האיום שבה. קצת מצחיק, לומר על בירת הרייך השלישי לשעבר שהיא מצטיינת בחוסר איום. אבל זו האמת. עבור רוב הישראלים ההיסטוריה של ברלין לא רלוונטית, הם לא מתעמתים איתה ביומיום. מה שכן, היא מקום שהרבה יותר קל למצוא בו עבודה ולהרוויח מספיק כסף כדי לחיות כמו שצריך מבלי שתצטרך לחשוב כל הזמן איך תשרוד את החודש".

ולדמן, שעדיין משתדל לנחות בשדה התעופה שונפלד כמה פעמים בשנה ולהקריא לבתו סיפורים בגרמנית לפני השינה, חושב שברלין היא כבר לא מה שהייתה פעם. "כשהגעתי לברלין ב־99' לא היה את השיטפון הישראלי שיש עכשיו. הישראלים אוהבים להסתכל על עצמם, אבל בפועל ברלין היא לא אבן שואבת רק לישראלים אלא לאנשים מכל העולם. הישראלים בסך הכל מחקים את מה שכולם עושים. כיום היתרונות שברלין מציעה הם כבר לא כמו אז. פעם היא הייתה זולה ומגניבה, היום היא כבר הרבה פחות זולה ואזורים שלמים שפעם היו מגניבים התברגנו. כבר אין בה את האווירה המחתרתית שהייתה לה פעם, היא קצת התמסחרה. כשהגעתי לשם יכולת לחיות טוב ב־500 דולר בחודש. מזרח ברלין עדיין הייתה מזרח ברלין, עם בניינים מטים לנפול ושירותים בחדר המדרגות ודירות שעלו 200 שקל לחודש. זה לא קיים יותר. משקיעים קנו את הבניינים האלה והפכו אותם לשכונות יוקרה. אפקט העיר הזולה מתפוגג, אבל זה עדיין מקום שנחמד להיות בו כי התרבות ממומנת על ידי המדינה והרוח הכללית עדיין מאוד סובלנית וחופשית".

לדעת ולדמן התמונה האידיאליסטית של ברלין שמצטיירת על ידי התקשורת אינה אלא מיצג שווא. "לא כל מי שעובר לברלין מוצא עבודה ומגשים את החלומות שלו. יש פה גם המון פרזיטים. אולי זאת מילה קצת חזקה, אבל אני מתכוון לכל אותם אנשים בעלי דרכון אירופאי שמקבלים מהמדינה הבטחת הכנסה וביטוח בריאות שפה אפשר רק לחלום עליו וחיים כמו בטלנים על חשבון כלכלה שהם לא תרמו לה שקל. בדרך כלל יש להם כל מיני נימוקים היסטוריים מופרכים שנועדו לתרץ את המצב הזה, אבל בעיניי זאת פרזיטיות. אני חושב שמי שמנסה להדביק לברלין איזשהו קסם אינטלקטואלי יוצא דופן או סימביוזה יהודית־גרמנית הוא מגוחך. מי שיוצא לפנורמה בר רוצה לראות טוסיקים ולבלוע ממיטב הכימיקלים ההולנדיים. זאת המוטיבציה שלו, לא קפקא ושילר".

כשוולדמן מדבר על פרזיטים הוא מתכוון לאנשים כמו אלה ויסלר (30), ישראלית שגלתה לפני 6 שנים, סיימה תואר ראשון בספרות גרמנית באוניברסיטה החופשית של ברלין לפני שנתיים ומאז חיה על חשבון המדינה. "בשנה שעברה קיבלתי דמי אבטלה של בערך 700 יורו בחודש, כולל סבסוד של שכר דירה, והשנה אני מקבלת הבטחת הכנסה על סכום דומה", היא אומרת. "זה לא הרבה אבל זה מספיק בשביל לחיות, כי הכל פה כל כך זול. מבחינתי אין בזה שום דבר לא בסדר. גרמניה היא מדינה עשירה ובניגוד לישראל היא הבינה שזה אינטרס שלה למשוך צעירים שמתעסקים במדעי הרוח, באמנויות ובתחומים אחרים שלא קל להתפרנס מהם. אני מנצלת את הזמן הזה כדי לכתוב רומן על ברלין, ככה שבסופו של דבר אני מתכוונת גם להחזיר לעיר תמורה על הכסף שקיבלתי".

בדומה לוולדמן, גם למוזיקאי יובל הרינג (30) יש יחס אמביוולנטי למה שקורה היום בברלין. הרינג התגורר  שם במשך ארבע שנים עם מיקי, אשתו ושותפתו ללהקת הטי.ויבודהאס, עד שהשניים החליטו לחזור ארצה. "גרנו בפרצנלאוארברג, ולפני זה בכל מיני מקומות אחרים, עם או בלי שותפים, ואפילו פעם אחת בארון שירות גדול יחסית של דירה ישנה ורקובה במרכז העיר", הוא נזכר. "גרנו איפה שיכולנו להרשות לעצמנו עם 'משכורת' של להקת אינדי, שזה פחות או יותר לחיות מהיד לפה. מה שהיה מרשים בשבילנו זה שבברלין יכולנו לחיות מרוקנ'רול, כלומר, להגיע למצב מאוזן כלכלית מעיסוק בלעדי במוזיקה אלטרנטיבית. העובדה שאם אתה עוסק באמנות שלך כל הזמן יש לך סיכוי לפרנס את עצמך, זה דבר גדול. זה כוח המשיכה של העיר הזאת. אני לא בטוח אם החלטנו לחזור לארץ, זה פשוט קרה. אנחנו אמנם בתל אביב, אשתי לומדת תסריטאות ואני עובד בתור יחצ"ן, אבל אני עדיין לא קרוב ללהבין אם ישראל זה המקום בשבילי. מצד אחד בברלין יש חופש גדול. אתה קם בבוקר והולך לנגן כל היום, עושה סיבוב הופעות קטן וחוזר לאולפן שלך שבנית לבד מחומרים זולים ומקליט על המכשירים יד שניה שקנית בשוק פשפשים בדרכים. מצד שני, נולדת בארץ, אתה ישראלי במהותך, ואתה מייצר שם אמנות שלא נוגעת במאה אחוזים בגרעין שלך כבן אדם, ואז ליצור שם נעשה קצת משעמם ושטחי כי מה שיש לך להגיד מהמקום העמוק ביותר שלך פשוט לא רלוונטי לסביבה. כשאתה חי בארץ אתה מרגיש שאתה כל הזמן מנסה לתקן משהו מקולקל. כשאתה חי שם אתה מרגיש ששום דבר לא שבור אבל שמשהו חסר. הברירה בין זה לזה אומללה".

יובל לוי (22) ממהרת לסנגר על ברלין. לוי עברה לעיר לפני כשנה לאחר שסיימה את השירות הצבאי, ונשבתה מיד בקסמיה. נכון לעכשיו היא לומדת גרמנית ועובדת על תיק עבודות במטרה להירשם ללימודים. "ההרגשה פה היא כמו מה ששמעתי עליו כל החיים, על מה שהיה בניו יורק בשנות ה־70 ובסן פרנסיסקו בשנות ה־60. יש מלא זרים מכל העולם, אווירה של יצירה משותפת, שאנחנו נמצאים במקום הנכון בזמן הנכון. אני לא יודעת אם אגור בברלין כל חיי אבל כרגע אני לא רואה סיבה לחיות בישראל". לעומתה, דור לוי (27, אין קשר משפחתי ליובל), די.ג'יי, מפיק ומעצב מוצר שגר בברלין מזה כמה שנים, חושב שמדובר באוטופיה, אבל רק לסוג מסוים של אנשים. "זאת אוטופיה לדחיינים", הוא אומר. "באנגלית יש לזה מילה יותר טובה – procrastination. בברלין יותר קל להגיד 'אני אעשה את זה מחר, בשבוע הבא, בחודש הבא'. בישראל אם לא תעשה את זה היום תישאר בלי בית".

אין בריחת מוחות

אז למה בכלל ישראלים רבים כל כך בוחרים לעבור דווקא לברלין, ולא, נניח, לבודפשט או לקרקוב? את התשובה הטובה ביותר ניתן למצוא באתר Israelisinberlin.de, המכה של כל מי שקרויצברג קורצת לו. מאז 2010 הציג האתר למבקריו את השאלה "למה באת לברלין", ונכון לעכשיו ענו עליה כבר 1223 גולשים, מתוכם 225 (18%) דיווחו על כך שהם החליטו להעתיק את מגוריהם "בעקבות האהבה", 202 (16.5%) ציינו שהסיבה העיקרית הייתה לימודים, 131 (10.7%) בחרו בהגירה מסיבות כלכליות, 120 (9.8%) אמרו שמבחינתם ברלין היא בירת התרבות העולמית, 107 (8.7%) עברו בעקבות קבלת עבודה, 103 (8.4%) היגרו מסיבות פוליטיות ועוד.

לדעת פרופסור שלמה זנד מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, המתמחה בין היתר בהיסטוריה ובפילוסופיה של העת החדשה בגרמניה, אלה לא כל הסיבות. "מעבר לכל הסיבות הברורות, כמו למשל שזאת עיר זולה וליברלית מאוד, שיש בה אווירה של חופש ושאין בה ממש אוטוריטה שמורגשת ברחובות, צריך גם להגיד דבר נוסף שלא כל כך יפה להגיד היום. הסיבה שישראלים מרגישים בגרמניה כל כך טוב יחסית למדינות אחרות באירופה היא בגלל שבאיזשהו מקום, בעליית הגג של כל גרמני, מסתתר מצפון רע שמעיק עליו, והישראלים בסך הכל נהנים מזה. אני חושב שההרגשה הזאת שהגרמנים נחמדים יותר ומסבירי פנים לישראלים מאשר צרפתים ואיטלקים למשל, היא נכונה. אפילו לקוראי 'ישראל היום' יש להם שם מקום חם בלב, ועל אחת כמה וכמה לישראלים שמתנגדים לכיבוש. אלה משתלבים בקלות בסלונים של האמנים ובקרב קהילות הסטודנטים, כי הישראליות והשמאלנות הם קלפים מנצחים בגרמניה".

עם כמות הישראלים שגרים היום בברלין, קל לשכוח שמדובר בעיר שנחשבה במשך עשרות שנים לטאבו מוחלט באזורנו. "לבני דורי היה קשה מאוד עם גרמניה", אומר זנד. "אני חושב שזה נמחק לחלוטין אצל בני 40 ומטה. ההיסטוריה עבורם שולית לחלוטין, ולבני 30 ומטה אין בכלל היסטוריה". פרופסור משה צוקרמן מהמכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב, שחי בגרמניה בשנים 1960־1970, מרחיב: "מאז שקמה המדינה הייתה טינה גדולה לתרבות הגרמנית ולשפה הגרמנית. דור שלם חווה אותה כשפה שמדירה אותם ושהייתה מוקצית והתוצאה הייתה אמביוולנטיות מוחלטת – מצד אחד שפת המרצחים, ומצד שני שפתם של מנדלסון ומרקס והיינה ופרויד ואיינשטיין ומי לא. התרבות הגרמנית נקלטה פה מראש באופן אמביוולנטי וגם היהודים שהגיעו הנה מגרמניה סבלו מזה. הם היו יקים פוצים, לא אהבו אותם. היה פה ניסיון ברור להאדיר את היידיש כשפה של גולה ואת הגרמנית כשפת המרצחים. הטאבו הזה הוסר כי זה עניין של דורות. כשההורים שלי היגרו לגרמניה בשנת 1960 לא יכולתי להסתכל על אף גבר ברחוב מבלי לחשוב איפה הוא היה במלחמה. ילד בן 20 ומשהו שמסתובב שם היום, מה לו ולזה? כולם נולדו אחרי המלחמה. הדור של המרצחים נכחד, עבר מן העולם. גרמניה היא לדעתי הרפובליקה הדמוקרטית המתפקדת ביותר באירופה, מדינה עשירה מאוד ואולי הידידה האדוקה ביותר של ישראל. זה רק טבעי שישראלים מרגישים שם בנוח".

סרט קצר על גל ההגירה הישראלי לברלין:

אף שצוקרמן וזנד מסכימים שברלין היא מוקד משיכה מרכזי לסטודנטים ואקדמאים רבים, בעיקר בתחום מדעי הרוח, שניהם סבורים שכל השוואה בין מעמדה האינטלקטואלי והתרבותי של ברלין כיום לבין זה שרווח בה בשנות העשרים של המאה הקודמת מופרכת מן היסוד. "אני לא חושב שאתה יכול לשעתק את מה שקרה שם היום כי עם כל הכבוד לסטודנטים ולקולגות שלי, המצוינות שלהם לא משתווה למצוינות של בנימין, ארנדט, הורקהיימר, אדורנו ואחרים", אומר זנד. "אין מצוינות ישראלית ברמה של אסכולת פרנקפורט, למשל, שבה הרוב היו ממוצא יהודי. לא אני ולא הקולגות שלי מגיעים מבחינת הישגיות ואינטלקטואליות למה שהם הגיעו. ההישגיות הזאת היא עדיין סימן של הזדהות אצל סטודנטים, אבל פחות ופחות. היום רוב הסטודנטים נמשכים יותר להוגים צרפתים, מפוקו ועד דרידה. אני לא חושב שיש היום הרבה ישראלים שעוברים לברלין מסיבות אינטלקטואליות, כי ההיסטוריה בכלל הופכת להיות שולית יותר ויותר בזיכרון הקולקטיבי של הצעירים בימינו".

גם דוקטור בועז נוימן מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, המתמחה בגרמניה של המאה ה־20, חושב שהניסיון לייחס לקהילה הישראלית בברלין איזושהי פריחה אינטלקטואלית־תרבותית הוא שגוי. "אין ספק שיש שם ריכוז מאוד גדול של אמנים", הוא אומר. "לסטודנטים יש מלגות נפלאות. אם אתה אמן או חוקר בוודאי שתקבל שם תנאים מעולים, אבל מבחינה אינטלקטואלית אין מה להשוות בין אוניברסיטאות בארצות הברית לבין גרמניה. ברקלי חשובה, מעניינת ורלוונטית לאין שיעור מבחינה אינטלקטואלית מאשר, נגיד, האוניברסיטה החופשית בברלין, או מהומבולדט. אני לא חושב שיש בברלין משהו יותר אטרקטיבי מבחינה אינטלקטואלית מאשר פריז, ניו יורק, שיקגו, לונדון ולצורך העניין גם טוקיו ואפילו תל אביב. אלה פשוט התנאים המטריאליים. לכן אלה שאומרים שיש כאן בריחת מוחות לברלין, טועים בעיניי. אם כבר אז הם בורחים לארצות הברית. אם אתה שואל אותי – תל אביב הרבה יותר מעניינת אינטלקטואלית מאשר ברלין. לדעתי נכון לעכשיו דווקא תל אביב היא עיר באיזושהי פריחה מטורפת מבחינה תרבותית. אני לא יודע אם היא ברלין של שנות ה־20, אבל הרבה פעמים פריחה תרבותית באה על רקע משבר מאוד גדול. גרמניה כיום היא מדינה שבעה מאוד. זה גם עניין של אופנה – ברלין מתמלאת בעוד ועוד ישראלים עד שהם יטענו שבעצם ורשה זה ה־מקום. ברלין כבר עברה את השיא החתרני שהיא הייתה בו, היא עיר בורגנית. מתישהו אנשים יעברו לטרנד הבא ואני צופה שהמצב יתאזן".