מיהו מהגר?

יש מחשבה אחת, מציקה כמו עננים שמסתירים את השמש ביום חורף מופלא, שצפה ועולה, אחת ל… מהרגע שהביקור בברלין הפך להשתקעות. וכדי להמשיך לחיות כאן חייבים לדחוף את המחשבה הזו, לכסות אותה, להדחיק, לשים אותה בפינה של הנשמה איפה שלא מנקים אפילו לפני פסח. אחרת אי אפשר להמשיך לחיות פה. ולא, זה לא מה שאתם חושבים עליו.

***

במשך דורות התקיימה במשפחה שלי מסורת יהודית עתיקת יומין, מסורת משותפת למשפחות יהודיות בגלות. אחרי ארוחת השבת התרוממו הגברים מכיסאם, טפחו על כרסם, פנו מזרחה ובירכו זה את זה בברכת "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

והנה, דור עוד לא עבר מאז הגשמת החלום – ירושלים כבר בנויה כדבעי, עלה על אוטובוס וגע בה – מסובבים רבבות ישראלים את גבם לחלום הכמוס של הוריהם. נוסעים לראות מה זה המקום הזה שבו מסירים חומות. לפחות במקרה שלי קיימת הנחה: כשהוריי פנו מזרחה בימי שישי הם ראו מולם רק את אפגניסטן.

***

אני טוען שהירידה לברלין היא הירידה המונומנטלית ביותר בתולדות מדינת ישראל. ואני לא מבסס את הטיעון הזה על כמות (ב־2001 היו בברלין פחות מ־1,000 ישראלים, כיום מספרם בעיר נע בין 20 ל־30 אלף). גם לא על האיכות. אני מבסס את הטיעון לכך על הסיבות לירידה. כי בברלין אתה לא רודף אחרי החלום האמריקאי ואתה לא בא לעשות את המכה. אתה פליט. המדינה הקיאה אותך. רמזה לך שפה אתה לא ממש רצוי. הירידה לברלין היא ירידה ערכית. ברחת לפה לא כדי לרדוף אחרי חלומות גדולים, אלא רק כדי לנשום. כשאתה יכול ללכת לישון בלילה בלי טרדות קיומיות (כספיות או פוליטיות), אתה יכול להרשות לעצמך גם קצת לחלום.

***

אתה נושם. אין אנד אאוט, קח את הזמן. אם זמן הוא כסף, ברלין ביליונרית. יש זמן לראות תערוכות, לרקוד בברגהיין, לשבת בעוד בית קפה, בעוד בר. עוד מיצג. עוד הפגנה. לא חשוב על מה ההפגנה. הפגנה בשם ההפגנה. כאזרח בדמוקרטיה. ורק אם אפשר היה לגרש את המחשבה הזאת, מטרידה כמו יתוש שמתאמן על הקמיקזה שלו ברגע שאתה צריך לעצום את העיניים.

***

לאיפה שאתה לא הולך כאן אתה נתקל בזה. ביציאה מבית הקניות הגדול יש שלט ענקי ועליו רשימת מחנות הריכוז שאליהם הובילה הרכבת שיצאה מהתחנה הזו. ביציאה מתחנת הרכבת בפרידריך שטראסה עומד פסל של ילדים מנופפים לשלום ומתחתם מזוודות פעורות. בפיסת הנדל"ן היקרה ביותר בעיר הקימו אתר זיכרון לשואה. בכל רחוב שני מוטבעות פיסות מדרכה מנחושת ועליהן הפרטים: כאן גרו, מכאן גורשו, ושם הם נרצחו.

אבל כמה שאתה יותר מתיישב כאן, אתה מתרחק יותר מהטקסים הנוצריים הללו ומנכס לעצמך את הזיכרון הפרטי, האישי. הגרמנים בנו לעצמם אתרי התכנסות כדי לפזר את רגשי האשמה בין כולם. אתה רק מנסה לשים את עצמך בתוך הקונטקסט. וככל שזה קורה, אתה מתרחק מהמוות ומתקרב אל החיים שהיו פה, וככל שהתהליך האישי גובר אתה מתרחק מהישראליות שלך ומתקרב אל היהדות שלך ומבין את החשיבות של החיים בגולה, ותוהה אם יהדות וישראליות יכולות לדור תחת אותה קורת גג, ובז למי שאומר שאין זכות קיום בלי איזה פיסטין בתיז אל נבי. כי מי שאומר את זה מבטל אלפיים שנות יהדות. זאת אומרת מבטל את הקונסטקסט של היהדות, ואת הקונטקסט הפרטי שלי.

***

אתה כבר מתחיל להיות אחד מהם. ברגע שיוצאת קרן שמש אחת, אתה עוזב הכל ורץ לבית הקפה הפינתי, משקפי שמש ביד, ועוצם את העיניים ומתענג. מסביבך עוד עשרות אנשים ומינוס 20 מעלות. ובתור לדואר אתה קונה בול ושוקע לתוך שיחה שלא נגמרת עם הפקידה ולעזאזל התור. וכשההוא מלפניך מאותת, אתה נותן לו להיכנס. יש משהו מאוד נוח בגרמניות. בחוק ובציות לו כתורה. אתה לומד לחיות עם הוויץ שנורא משעמם לחיות במקום שאי אפשר לעקם בו.

***

אז אתה דוחף עוד קצת. והולך לשווקים של כריסמס אחרי הדלקת נרות חנוכה. וקונה כרטיסים לילדים למשחק כדורגל של הרטה ברלין, וכמה שאתה לא מנסה, אתה לא מצליח לקפוץ אחרי גול של המקומיים, ובדרך חזרה אתה כבר שוקע לתוך הטלפון כדי לראות כמה יצא חיפה־הפועל, ויכול לחשוב רק על הקרמבו ששלחו לך בחבילה מהארץ.

אם יש משהו יותר מבלבל פה מהעובדה שאתה חי בכלכלה הכי חזקה בעולם ועדיין במדינת הרווחה הכי נדיבה בעולם, הרי זהו הבלבול לגבי הזהות שלך. אתה ישראלי ושום ניסיון לא ימחק את העובדה הזו. אבל החלטת להתנתק מהחלק הזה בחיים שלך. אתה יהודי, אבל אין שום קו שמקשר אותך ליהודיים המקומיים (הם לא מכירים את סחרוף וגרוסמן, הגלותיים הללו). אתה לומד לחיות עם הבלבול הזה. הירידה החדשה המציאה זן חדש באבולוציה היהודית: היהודי הפוסט־ישראלי. אתה מחפש תובנות לגבי הזהות הזו, ואתה מאושר כי חלק מהזהות היהודית שלך הוא החיפוש – לא ההסתפקות, לא הנדידה ולא ההתקבעות. ואתה אומלל כי אתה קופץ על גולים בארץ אחרת. אתה שייך למקום שאתה לא חלק ממנו.

***

 בקרוב יהיה פה קר. קר ממש. אתה לומד לחיות עם הקור. ויהיה חשוך, וכשיאיר יהיה אפור. אור אפור מעשר בבוקר ועד ארבע אחר הצהריים. וכמו כולם תתחיל כל שיחה על כמה שקר ותשווה לשנה שחלפה, ותחזיק את ספל הקפה בשתי כפות ידיים. וככה חמישה חודשים. וחמישה חודשים המחשבה הזאת תשחק לך יויו בנשמה.

***

אני רוצה לעסוק הפסקת אוכל קטנה. הגרמנים בהכללה מתייחסים לאוכל ולמסעדות כפי שרכב מתייחס לדלק ולתחנת דלק. עכשיו, אפשר לחיות פה בלי השמש ואפשר גם בלי הים, אבל יש בכלל סיבה מוצדקת לקום בבוקר, לנשום, אם אין מקום נורמלי לנגב בו חומוס? ומאז שעזבתי את העיתונות ופתחתי מסעדה אני מתעסק בסוגיות כמו "לא, אנחנו לא מגישים חומוס בקרואסון", "את האורז לא לשים בפיתה" ו"אפשר עם הידיים".

והמסעדה הזו משמחת אותי כי היא מחיה לתוכי מישהי שמתה, והיא גורמת לי לחייך. והחיוך זה השמן שאיתו אני מעסה את העצבות שלי.

***

כל טיול למולדת מגביר את הקרע ואת הגעגועים. גם אחרי שנים ארוכות בגרמניה אתה לא יכול כבר לעשות סדר בבלגן. ועל כל בלגן במקום החדש הגרמנים ישר מרימים עליך גבות, ומספיק הם נותנים לך להרגיש זר כמה שלא תנסה להיטמע.

אז אתה לא צופר, אבל אתה לוחץ עוד יותר על הדוושה כשמישהו חוצה במקום אסור. ואתה לומד לשים על חגורת הסופרמרקט פפריקה אחת ובננה אחת ושני ברוקולי ויוגורט אחד, כי זה מה שצריכים היום. ואתה שותה ומעשן ורוקד עד כלות. אבל אתה אחר, גם בגלל שאתה צריך גרעינים עם הכדורגל שלך. וגם בגלל שאתה לא מגן על מדיניות האי לוחמה הגרמנית כי אתה לא צבוע מספיק כדי להסתיר שמדובר באחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם.

אבל לפחות אתה אחר מוגן, לא כמו התורכים. אני מכיר את זה אישית כי הגרמנים בכלל חושבים שאני תורכי (כי אין יהודים שנראים כמוני), והתורכים בכלל חושבים שאני ערבי, והערבי יודע שאני לא אחד מהם. במסמכי הדרכון אני כותב פוסט ישראלי, אבל בשגרירות לא מוכנים לקבל את זה.

***

אחד הדברים שאני הכי אוהב בברלין זה עונות השנה. את העובדה שאתה מרגיש כל עונה. בסתיו העלים נושרים, והחורף מקפיא וחשוך ומושלג, והאביב הגיע כי אתה מרגיש שנגמר החורף והקיץ שתמיד מתחיל מאוחר מדי ונגמר מוקדם מדי. וכשהעונות כל כך ברורות, מה שבעצם אתה מרגיש זה איך אתה מתפתח. אתה יכול להסתכל ברטרוספקטיבות של זמן ולהשוות. אתה מרגיש שאתה מזדקן.

והמחשבה הזאת מחלחלת מכל נטיף בגוף שלך, מזעזעת בעוצמתה. באת לפה לחיות. אבל פה זה לא ניו יורק, ומפה לא חוזרים כשהילד גומר קולג'. אתה פה כדי להישאר. ויום אחד גם תמות פה.