דה וינצ'י אלייב

השאלה הגדולה היא: מה עושים עם האיש הזה, הגאון איש הרנסנס, בעידן הפיקסלים, האינסטגרם, הפייסבוק? ובמילים אחרות: מי מפחד מלאונרדו דה וינצ'י? נדמה כי בשם התערוכה, "דה וינצ'י Alive", כבר טמונה תשובה אחת: לאונרדו הוא כוכב רוק מזדקן, ידוען, שהסוכן שלו דוחף אותו לעשות סיבוב הופעות נוצץ עם הרבה פירוטכניקה, רעש, מסכי ענק – והתקשורת, והיח"צ. ובכל זאת, ניצוצות של הגאונות חייבים להגיע אל הקהל בצורה מעמיקה יותר. ואכן, שני ההיבטים דרים בכפיפה אחת בתערוכה הנודדת בין ארצות ויבשות ומוצגת כעת במרכז הירידים.

שלושה חלקים לתערוכה: שחזורים של מכשירים ומכונות מייצגים את עולם המדע וההנדסה של לאונרדו ואת מחקריו בגוף האדם; מופע אור־קולי באולם ענק, חשוך, ובו מסכים עצומים ומוזיקת רקע דרמטית המנסים להעביר את רוח התקופה; וחדר המוקדש לניתוח ממוחשב של המונה ליזה, שאליו אדרש בהמשך.

יומרתה הראשונית של תערוכה זו היא, כאמור, להקים לתחייה את עולמו של איש האשכולות מתוך הקודקסים, אותם כתבי יד צפופים וגדושים רישומים, רשימות ותכנונים
צילום מתוך Wikipedia

טבעם של דברים

יומרתה הראשונית של תערוכה זו היא, כאמור, להקים לתחייה את עולמו של איש האשכולות מתוך הקודקסים, אותם כתבי יד צפופים וגדושים רישומים, רשימות ותכנונים. ואמנם, חלקה הטוב והמהודק יותר של התערוכה הוא גם זה שמצליח להעניק לצופה התרשמות ישירה מעושר דמיונו העצום של דה וינצ'י ומההיתכנות הטכנולוגית של המצאותיו. כאן עמלו מומחים שונים מתחומי האמנות וההנדסה על עשרות רישומים והצליחו לבנות באמצעותם את המכשירים שתכנן לאונרדו – חלקם מעולם לא תפקדו, חלקם פעלו ואף שימשו את אנשי התקופה. לפני הכניסה לאולמות, הצופה יכול להיעזר במסך אינטראקטיבי פשוט המראה את הרישום המקורי. לחיצה על רישום הפסנתר, לדוגמה, פותחת גם את הדגם המשוחזר שנמצא בתערוכה, וגם מעלה תמונות של פסנתרים מתקופות שונות ועד ימינו. כמו כן אפשר לדפדף בין לשוניות נושא כגון מכונות מלחמה, המצאות אופטיות, עקרונות מכניקה ופיזיקה ועוד.

עם כל הכבוד לאמצעים האינטראקטיביים, אין כמראה עיניים וצפייה בשחזורים. עגורנים ומנופים, תוף שנועד להפחיד את צבא היריב, מכונות תעופה וחדר המראות וה"מקרן" – בכל אלה ניכר כי לאונרדו חלש על תחומי ידע והבנה כה רבים בעולם בעל אמצעים טכניים כה מוגבלים, וכי היה איש כה עשיר בחזון ובמעשה, עד כדי כך שגם המונח "איש אשכולות" אינו יכול להכילו. בין המכשירים יש כאלה שאפשר להפעילם ולהיווכח בפעולתם של מֵסבים, גלגלי שיניים וגלגלות, בהמרות תנועה ועוד.

השיטוט בין המוצגים והגדלות רישומי האנטומיה הרבים שרשם לאונרדו, חלקם לאור נרות בחדרי המתים שבכנסיות, מעלה את הקשר החזק שקשר איש הרנסנס בין הטבע לבין המדע, או מוטב המחקר. בימינו, כאשר כל מבט מתווך באמצעות מסך, קשה להעלות על הדעת התבוננות כה חריפה ומעורטלת במושאיה – השריר, היד, כנף הציפור, הסנפיר. כאן משיגה התערוכה את מטרתה, בהדגישה את חשיבותו העצומה של הטבע ושל ההתבוננות הבלתי אמצעית בו בימיו של לאונרדו. "איש הציפור", רישומי האנטומיה וסנפירי עור עצומים שנועדו לידיים דווקא, כאילו היו קרומי שחייה של עוף מים, מעידים, פעם אחר פעם, על חשיבות זו.

בין המכשירים יש כאלה שאפשר להפעילם ולהיווכח בפעולתם של מֵסבים, גלגלי שיניים וגלגלות, בהמרות תנועה ועוד.
צילום מתוך Wikipedia

חיוך של מיליון פיקסלים

חלקה השלישי של התערוכה מעורר עניין מסוג אחר לגמרי. וולטר בנימין, פילוסוף ותאורטיקן אמנות, הסביר שעם המצאת הצילום מתה יצירת האמנות החד פעמית, ועמה מה שכינה בשם "הילה". התפתחות היכולות לשעתק יצירות בהמונים, להמונים, מאפשרת לכל אחד מאיתנו "לקחת את הקתדרלה לטרקלין". מות ההילה, כך לפי בנימין, מוביל לניתוק גובר והולך של הצופה מהמסורת האמנותית. הצילום אף אִפשר להתבונן במציאות וביצירות האמנות בצורה שעין רגילה אינה מסוגלת לה, וכך מנגנון הראייה הטבעי כבר אינו הבסיס לתפישתנו את העולם.

יש הפער בין התשוקה לראות את המונה ליזה "באמת", את הצבעים האמיתיים "באמת", את החיוך "באמת" לבין היכולת לעשות זאת
צילום מתוך ויקיפדיה

והנה, בשנת 2004 צילם פסקל קוט (Cotte) את המונה ליזה במצלמה מולטי־ספקטרלית בת 240 מגה פיקסלים שתכנן בעצמו. למצלמה 13 אורכי גל שונים וביניהם גם תת־אדום ועל־סגול. כך גילה קוט פרטים נסתרים בציור השמן, שהלכּה בת 500 השנה שעל פניו מעניקה לו היום גוון צהבהב־ירקרק המאפיל על דקויות הצבע המקוריות. בפרטים שחשפה המצלמה בפניה של הגבירה התגלו, בין השאר, ריסים וגבות, וכן אזורים שונים מוצללים שהיום אי אפשר להבחין בהם. תצלומיו של קוט מוצגים קטעים־קטעים – הפה, העין וכו' – ומוגדלים עשרות מונים בגוונים שונים להמחשת הישגו הטכני. בפינת החדר מוקרנת מצגת המסבירה לפרטי פרטים מהו ניתוח מולטי־ספקטרלי, כיצד מעניק כל אורך גל מידע למחשב על הצבעים השונים מתחת ללכה, כיצד מנתחת התוכנה את המידע וכך הלאה – עד להסקת מסקנות באשר לצבעים המקוריים הנמתחים מאחורי גבה של לה ג'וקונדה, ובאשר לחיוכה המסתורי. וכך נראה שלמונה ליזה המקורית אין שום דריסת רגל בעידן השעתוק הטכני, שבו מנותחת היצירה באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. החפירה הארכיאולוגית הבלתי פוסקת ביצירה המקורית, הקילוף האינסופי שכבה אחר שכבה אחר שכבה, נראים כייצוג תשוקתם המשוועת של אנשי המאה ה־21 לראות את פניה המתים של ההילה. לאור זאת המונח "Alive" מוגחך כאן, בשל הפער בין התשוקה לראות את המונה ליזה "באמת", את הצבעים האמיתיים "באמת", את החיוך "באמת" לבין היכולת לראות זאת באמת… הגיחוך עוד מעמיק כאשר הקהל פוסע, חמישה צעדים לאחר מכן, לתוך חנות המזכרות, ובה נמתח חיוכה של המונה ליזה על ספלים, חולצות ועטים.

בסופו של דבר, תערוכת דה וינצ'י מסמנת את בואן בעתיד של תערוכות דומות. כולן יציגו גאונים מתים, מעולם האמנות או מתחומים משיקים, באופן אינטראקטיבי. במקום מריחת המכחול נראה מופעי ענק אור־קוליים; במקום מסב כדורי מעץ נראה שחזורים או הדמיות. אם נוכל לסנן את רעשי הרקע ולברור את המוץ מהתבן, יש בכך מן המסקרן – מפגש אחר עם ההילה.