הפנינה של אפריקה

אגמים, הרים וגורילות הרים - אוגנדה מבעד לעדשה

27 בנובמבר 2014

בשנת 1909 קרא ווינסטון צ׳רצ׳יל לאוגנדה ״הפנינה של אפריקה״, ולאחר שביקרתי וחקרתי את אוגנדה, אני יכול להבין מדוע התבטא כך. בגבולה הדרומי של אוגנדה, מאגם ויקטוריה העצום, זורם הנילוס דרך נופי אוגנדה הקסומים. הרים עצומים מכסים את גבולה המערבי עם קונגו, ומישורים עצומים מכסים את גבולה הצפוני עם דרום סודן – ולכל אורך הדרך נופים עוצרי נשימה.

בשמורת בווינדי (Bwindi) בדרום מערב אוגנדה נמצא רכס הרים גבוה המהווה בית סודי ונסתר לאחד מאוצרות עולם החי – גורילת ההרים. גורילות ההרים כמעט ונכחדו לחלוטין לפני כ־20 שנה עקב ציד ואובדן שטחי מחיה. כיום, האוכלוסייה משתקמת לאטה, אך עדיין נותרו פחות מ־1,000 גורילות הרים בכל העולם. אחד הדברים המפתיעים ביותר שגיליתי בנוגע לגורילות ההרים הוא שְמן. חנון הספן (Hanno the Navigator), יורד ים קרתגי נודע, שט במאה החמישית לפני הספירה בחופי מערב אפריקה והוא הראשון שחשף אותן והעניק להן את שמן – גורילה, או ביוונית עתיקה – ״שבט הנשים השעירות״.

גורילה זכר כסוף גב בשמורת בווינדי. כיום ישנן כ-380 גורילות בהרי וירונגה שמרכז אפריקה וכ-320 גורילות בבווינדי שבאוגנדה:

צילום: רועי גליץ
צילום: רועי גליץ

הטרק שלנו למשפחת הגורילות התחיל בגובה של 2,200 מטרים. אי הוודאות הייתה מורגשת, מאחר שאי אפשר לדעת אם אכן נזכה לראות את קוף האדם המלכותי והחמקמק או שנחזור בסוף יום שלם של חיפושים, תשושים ומאוכזבים. ההליכה בג׳ונגל אינה קלה כלל וכלל, חצינו קו רכס אחרי קו רכס במשך שעות רבות. התנשפנו והזענו, אף שהאוויר אינו חם, ואף שסבלים מיומנים מבני המקום סחבו את ציוד הצילום הכבד שלנו. לאחר כארבע שעות הליכה ירדנו מהשבילים הצרים והתחלנו לפלס דרך – בעזרת מצ'טה – בסבך העבות, כדי לפגוש את הגשש שהגיע למקום לפנינו בניסיון לאתר את משפחת הגורילות. בלחישות עדינות הסביר לנו הגשש להניח את התיקים ומקלות ההליכה בצד, ולהתקדם בדממה לעבר קולות של שבירות הענפים. שומר עם רובה קלצ׳ניקוב אבטח את החבורה הקטנה שלנו, למקרה שחס וחלילה אחד הזכרים יהיה תוקפני.

תנין צולל למימי הנילוס. בתי הגידול של התנינים הם מגוונים, וכוללים מאגרי מים מתוקים, כמו אגמים ונהרות, וכן מאגרי מים מלוחים כמו שפכי נהרות:

צילום: רועי גליץ
צילום: רועי גליץ

לאחר כמה צעדים ראיתי צל עובר לפניי בין שני שיחים. היה זה גור גורילה שכנראה בדק אותנו מקרוב בלי שהרגשנו. לאחר כמה צעדים נוספים ראינו את זכר האלפא כסוף הגב במלוא הדרו, יושב בנוחות, כ״בעל הבית״, ולועס עלים מזינים. רק מהמבט שלו יכולנו להבין כי אנחנו האורחים והוא הבוס הגדול. בחשש מה התכופפנו קדימה והתקרבנו לאט לאט, עוצרים מדי פעם כדי שיבין שאנחנו לא מאיימים עליו. לפתע עצר הזכר  את אכילתו, נשען קדימה וטפח בקול רועם על חזהו – כנראה שהתקרבנו יותר מדי, מעבר לאזור הנוחות שלו. הורדנו פרופיל, השפלנו מבט והמשכנו לצלם בעדינות, בלי לעצבן אותו.

זוג שרקרקים אדומי צוואר. שרקרקים אלה נפוצים באפריקה:

צילום: רועי גליץ
צילום: רועי גליץ

שעה אחת – זה כל מה שהוקצב לנו עם הענקים האלו, כדי לא להפריע יותר מדי לשגרת היום שלהם. שמונה אנשים – זה גודל הקבוצה המרבי המותר כדי שהגורילות לא ירגישו מוקפות ומותקפות. קבוצה אחת ביום לכל משפחה – כדי שמהלך החיים שלהם ימשיך כטבעו. הצעדים האלו מקשים מאוד להשיג רישיונות כניסה לשמורה, אך מאפשרים את השיקום המופלא של הענקים העדינים האלה, אשר כמעט ונעלמו מהעולם. לעולם לא אשכח את הרגעים הקסומים האלו עם קרובי המשפחה הרחוקים שלנו, שאיתם אנו חולקים 98.6 אחוז מהגנים שלנו – הם 98.6 אחוז אנושיים.

ילדה מסתתרת מהגשם בכנסייה המקומית. ב-1860 הגיעו לאוגנדה מוסלמים ונוצרים כדי להפיץ את דתם. כיום רוב האוכלוסיה באוגנדה היא אכן מוסלמית או נוצרית:

צילום: רועי גליץ
צילום: רועי גליץ

אוגנדה היא גן עדן בלב של אפריקה. בין אגם ויקטוריה לרכסי ההרים העצומים, כשהנילוס זורם בתוכה, כל אחד בקבוצה שאותה הדרכתי מצא את פיסת האושר שלו.