הפשפש, העטלף וחדר המיטות

פשפשי המיטה הגיעו לראשונה לאדם מהעטלפים - וכעת ייתכן כי הם בדרכם להתפצל למינים ביולוגיים נפרדים

כבר עשרות אלפי שנים דמם של בני אדם משמש כמזון לפשפש המיטה המצוי (Cimex lectularius). פשפש המיטה הוא חרק טפיל חסר כנפיים החי בקבוצות בבתיהם של אנשים. גופו הקטן והשטוח מאפשר לו להסתתר במהלך היום מאחורי תמונות, מתחת למזרנים ולמיטות, בתוך כריות, בסדקים ובחריצים בבית ועוד. כשמכה בו תחושת רעב בשעת לילה מאוחרת, כשבני האדם ישנים, הוא נכנס למיטותיהם – אל מתחת למצעים – נצמד לגופם החם, עוקץ אותם ושותה את דמם. לאחר שהפשפש מסיים לאכול, הוא חוזר למקום המסתור שלו ומעכל בבטחה את ארוחתו במשך כמה ימים. ובינתיים, הרוק והארס מונע הקרישה שהחדיר הפשפש בזמן ארוחתו לגוף האדם עלולים לעורר תגובה אלרגית היכולה להימשך עד כמה ימים ומתבטאת בכך שאזור העקיצה מאדים, מתנפח ומגרד.

משנות ה־30 של המאה הקודמת ועד שנות ה־80 פשפשי המיטה המציקים כמעט והוכחדו בעולם המערבי ובישראל, בזכות שימוש בחומרי הדברת מזיקים רחבי טווח כגון ציקלון בה המסוכן (שפיתח הכימאי היהודי־המומר, חתן פרס נובל, פריץ האבּר) ודי־די־טי. שימוש שגוי ונרחב בדי־די־טי גרם לנזקים אקולוגיים ובריאותיים שבעקבותיהם הוצא החומר מחוץ לחוק במדינות המערב, וחומרי ההדברה החזקים הוחלפו בחומרים אחרים, סלקטיביים יותר. אוכלוסיית פשפשי המיטה, שהתפתחה אצלם עמידות לחומרי ההדברה החדשים (ולדי־די־טי), התאוששה, ומאז שנות ה־90 הפשפשים חוזרים וכובשים את המטוסים, הספינות, בתי הקולנוע, בתי המלון, המעונות וחדרי המיטות שלנו. הם מועברים למקומות חדשים על ידי בני אדם שנוסעים ממקום למקום עם חפצים נגועים או קונים ומוכרים מוצרי יד שנייה שבהם החרקים מסתתרים.

האדם הוא מקור המזון האהוב על פשפש המיטה מהזן שמבקר בחדרי המיטות שלנו, אך הוא מסוגל להיזון גם מיונקים אחרים ומעופות. זן אחר של אותו מין ביולוגי של פשפש המיטה מעדיף לסעוד את לבו דווקא בדם עטלפים, והוא נבדל קלות במבנה גופו מהזן שבני אדם הם הפונדקאים. מחקרים הראו כי שני הזנים התפצלו זה מזה רק לפני 245 אלף שנים. כעת, במחקר שפורסם בכתב העת Molecular Ecology, השוו וורן בות' (Booth) מאוניברסיטת טלסה באוקלהומה שבארצות הברית ועמיתיו מארצות הברית ומצ'כיה, בין כמה רצפי דנ"א בשני הזנים והראו כי ייתכן שהזנים בדרכם להתפצל למינים ביולוגיים נפרדים.

החוקרים לכדו 756 פשפשי מיטה מבתים ברחבי אירופה וממבנים שבהם שוכנים עטלפים, הפיקו מהם דנ"א ובחנו את הקשרים הגנטיים בין הפשפשים שניזונו מבני אדם לבין אלו שניזונו מעטלפים. בות' ועמיתיו גילו כי אמנם זני הפשפשים דומים זה לזה, אך רצפי הדנ"א שלהם נבדלים מספיק כך שאפשר לזהות רק לפי הרצפים אם הם הופקו מפשפש שהפונדקאים שלו הם בני אדם או מפשפש שהפונדקאים שלו הם עטלפים. לדוגמה, רק לפשפשים שהם טפילים של בני אדם יש מוטציות שהופכות אותם לעמידים לחומרי הדברה. לעומתם, הפשפשים הניזונים מעטלפים לא נחשפו במהלך הזמן לחומרי הדברה, כך שמוטציות המקנות עמידות לא התפשטו באוכלוסייה שלהם. כמו כן, נראה כי הזנים השונים לא מזדווגים אלה עם אלה ולכן למשל פשפש הניזון מעטלף לא יכול לרשת גנים לעמידות (או גנים אחרים) מפשפש שניזון מבני אדם.

על פי החוקרים פשפשי המיטה עברו לראשונה לאדם במקרה, כשהוא התחיל לישון ולחפש מקלט במערות במזרח התיכון. מספר קטן מהפשפשים שניזונו מעטלפים עברו ליצועים של אבותינו וכשאבותינו יצאו מהמערות הם לקחו את הפשפשים איתם לתוך בתיהם. במהלך האבולוציה של הפשפשים שעברו בהצלחה לאדם, היכולת שלהם לעכל דם אדם השתפרה והיכולת לעכל דם עטלפים נפגעה. אם מכריחים פשפש כזה לאכול רק דם עטלף הוא חי פחות זמן ומתרבה פחות מפשפש שניזון מדם אדם. כמו כן, הפשפשים שינו את סדר היום שלהם מאלו המסתתרים בלילה וניזונים מעטלפים ישנים לכאלו שערים בלילה.

מאחר שמקור המזון של הפשפשים שונה וכן שעת הפעילות שלהם אין זה מפתיע שהחוקרים לא מצאו עדויות לחילופי גנים, כלומר להזדווגות והתרבות בין הזנים השונים. אמנם זני הפשפשים עוד מסוגלים להעמיד צאצאים אלה עם אלה אך לדעת החוקרים בעתיד הרחוק הם יתרחקו וישתנו מספיק כך שלא יוכלו להתרבות יותר. בשלב זה הם ייחשבו למינים נפרדים ופשפש המיטה שגר בבתינו וזולל בחדר המיטות שלנו יהפוך למין חדש.