זאב בלבוש כלב

כל הכלבים שבתמונה חולקים אב קדמון משותף. באמירה זו כשלעצמה אין ממש חידוש, הרי אם נלך מספיק אחורה נגיע אל האב הקדמון של בעלי החיים כולם, כולל קופי קפוצ'ין ומושיתיים ("פרות משה רבנו"). אלא שבמקרה של הכלבים אנו יודעים מי היה אותו אב קדמון, ואנחנו הולכים ומתקרבים לידיעה מתי ואיפה נוצר הכלב הראשון.

עד לשנים האחרונות שאלת מוצאו של הכלב הייתה עדיין פתוחה. הזאב תמיד היה מועמד חזק לתפקיד המין שממנו התפתחו הכלבים, אבל תיאוריות נוספות הציעו את התן, את זאב הערבות (קויוט) ואף מיני כלבי בר כמו הדינגו (היום ידוע שמוצאם של הדינגו דווקא מכלבי בית שהתפראו).

דרווין חשב שלעולם אי אפשר יהיה לדעת מהו מוצאו של הכלב
צילום: National Portrait Gallery, London, wikipedia

תיאוריות שונות הוצעו גם לשאלה אם הכלבים התפתחו ממין ביולוגי אחד בלבד או מכמה מינים. התכונות השונות כל כך של גזעים שונים גרמו לדרווין, למשל, לתהות אם הם תוצאה של כמה תהליכי ביות נפרדים, ממינים שונים. "כנראה לעולם לא נוכל לדעת זאת בוודאות", כתב דרווין ב־1868. אבל הוא טעה! השיטות שהיו קיימות בזמנו התבססו על השוואה אנטומית או התנהגותית, ואכן בהן לא היה כדי להכריע בעניין, שכן הכלבים המודרניים – כפי שאפשר לראות אפילו מהמדגם הקטן המוצג כאן – עשויים להיות בעלי אנטומיה השונה מאוד מזו של זאבים ותנים גם יחד, ואפילו מזו של גזעי כלבים אחרים. מאז הופיעו שיטות המבוססות על השוואת דנ"א שאת קיומן לא יכול היה דרווין לשער. בשנות ה־80 ובשנות ה־90 של המאה הקודמת התפרסמו מאמר אחר מאמר שהראו את הקשר הגנטי החזק של כל גזעי הכלבים למין בר אחד – הזאב. עד לסוף המאה הקודמת הוויכוח הוכרע: מוצאם של הכלבים, על כל גזעיהם, הוא מהזאב האפור (Canis lupus). למעשה הדמיון הגנטי שנחשף היה גדול כל כך, עד שיש המחשיבים כיום את הכלבים לא למין נפרד, אלא לתת מין של הזאב האפור (Canis lupus familiaris).

עתה הוויכוח הוא על שאלה אחרת: מתי ואיפה התרחש המפגש הגורלי בין הזאב לאדם? מי היו האנשים הראשונים שזיהו את הפוטנציאל הגלום בזאבים והעלו אותם על המסלול שהוביל לשיתוף פעולה הולך ומתהדק עם האדם, ובסופו של דבר ליצירתם של מגוון גזעי הכלבים שאותם אנו מכירים כיום?

הדנ"א גויס כדי לענות גם על שאלה זו, אך התוצאות היו פחות ברורות. במשך יותר מעשור התפרסמו כמה מאמרים שהסתמכו על דנ"א שנלקח מזאבים ומכלבים שונים ברחבי העולם ועל פיהם הגיעו חוקרים למסקנות שונות זה מזה.

זאבים VS כלבים

ב־2002 התפרסם במגזין Science מחקר שנעשה בראשותו של פיטר סבולאיינן (Savolainen) מהמכון המלכותי לטכנולוגיה בשבדיה, שסקר דגימות דנ"א מ־654 כלבים מאוכלוסיות שונות ברחבי העולם. סבולאיינן ועמיתיו הראו שהשונות הגנטית הגדולה ביותר נמצאה באוכלוסיית כלבים שמוצאה בדרום אסיה. שונות גנטית גדולה באוכלוסייה מסוימת מצביעה על מוצא קדום יותר. אצל בני האדם, למשל, אחת העדויות לכך שמוצאנו באפריקה הוא שאוכלוסיות אפריקאיות מצטיינות בשונות גנטית גדולה מזו של אוכלוסיות בני אדם באזורים אחרים בעולם. החוקרים הסיקו, אם כך, שהכלבים בויתו לראשונה בדרום אסיה. הם חישבו גם את הזמן שבו התרחש הביות לפי השינוי שעבר הדנ"א מאז, וקבעו שנעשה לפני 15 אלף שנה. במאמר שפרסמה אותה קבוצה ב-2009 במגזין Molecular Biology and Evolution הם הציגו ניתוח גנטי של כלבים רבים יותר, מכל רחבי העולם הישן (אפריקה אירופה ואסיה) וקבעו את האזור שבו התרחש הביות בדייקנות גבוהה יותר: דרום סין, מדרום לנהר היאנג צה.

כאמור, לא כולם מסכימים עם הקביעה הזאת. קבוצה בראשותו של רוברט ווין (Wayne) מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס פרסמה ב־2010 מאמר במגזין Nature שמיקם את ביות הכלבים קרוב יותר אלינו – במזרח התיכון. הם הסתכלו על דנ"א שנאסף מיותר מ-48 אלף (!) כלבים וזאבים והראו כי כלבים חלקו מאפיינים גנטיים מסוימים עם אוכלוסיית זאבים ספציפית – זו הנמצאת במזרח התיכון.

סבולאיינן ועמיתיו לא נסוגו מעמדתם ופרסמו במאי 2013 מאמר במגזין Nature Communication, שבו הציגו גם הם ניתוח דנ"א של כלבים וזאבים. בניגוד לקבוצתו של ווין, הם הגיעו למסקנה שהכלבים הסיניים היו הדומים ביותר, מבחינה גנטית, לזאבים. דבר זה לטענתם מאשש את התיאוריה שמוצאם של הכלבים הוא מדרום סין. בעקבות המידע הגנטי החדש במחקר זה הם שינו את הערכתם לגבי הזמן שבו התבצע הביות, והעמידו אותו על 32 אלף שנה לפני זמננו. ווין ועמיתיו טענו בתגובה כי ייתכן שהכלבים הסיניים הזדווגו עם זאבים החיים באזור זמן רב לאחר הביות הראשוני, דבר העלול להטות את התוצאות הגנטיות.

המחקר האחרון (בינתיים) בנושא זה פורסם על ידי קבוצתו של ווין בנובמבר 2013, במגזין Science. החידוש הפעם היה שהחוקרים בחנו לא רק כלבים וזאבים מודרניים, אלא גם מאובנים של כלבים וזאבים שחיו לפני אלפי שנים. מבחינה אנטומית קשה להבדיל בין שלדים של זאבים לאלו של הכלבים הראשונים, אך יש בכל זאת הבדלים בצורת הגולגולת שאפשרו לחוקרים לסווג את השלדים העתיקים כ"דמויי זאב" או כ"דמויי כלב". מתברר כי המאובנים מספרים סיפור אחר מזה של הדנ"א: המאובנים דמויי הכלב העתיקים ביותר, שגילם בין 15 אלף ל־36 אלף שנה, נמצאו דווקא במערב אירופה ובסיביר. במזרח התיכון ובמזרח אסיה – שני המועמדים העיקריים למקום שבו בוית הכלב לפי המידע הגנטי – נמצאו מאובנים מאוחרים יותר, בני 13 אלף שנה לכל היותר. ווין ועמיתיו הצליחו להפיק דנ"א מעצמותיהם של שמונה כלבים ועשרה זאבים פרהיסטוריים שנמצאו באירופה, ברוסיה וגם בדרום אמריקה ובצפונה (האחרונים היו מאובנים צעירים יותר ושימשו כקבוצת ביקורת). הם השוו את הממצאים לדנ"א של כלבים, זאבים וזאבי ערבות מודרניים, וגילו שהדנ"א שנלקח ממאובנים של כלבים ושל זאבים שמוצאם מאירופה היה הדומה ביותר לזה של כלבים מודרניים. מסקנתם הייתה: מוצאם של הכלבים איננו בדרום סין וגם לא במזרח התיכון (כפי שהם עצמם חשבו בעבר), אלא דווקא באירופה. הם קבעו את זמן הביות לפני כ־20 אלף שנה.

עד לסוף המאה הקודמת הוויכוח הוכרע: מוצאם של הכלבים, על כל גזעיהם, הוא מהזאב האפור
צילום: שאטרסטוק

האם זוהי המילה האחרונה? סביר להניח שלא. המאמר כבר זכה לביקורת מחסידי התיאוריה האסייתית, שטענו כי היעדר מאובנים ממזרח אסיה ומהמזרח התיכון במדגם הטה את התוצאות. נוסף על כך, הדנ"א במחקר זה היה דנ"א מיטוכונדרי ולא גרעיני, כלומר לא דנ"א המרכיב את הגנום העיקרי של בעל החיים, אלא דנ"א שנמצא בגופיפים תוך תאיים המכונים מיטוכונדריונים. את הגנום הנמצא בגרעין מקבל כל פרט מאביו ומאמו, אך את המיטוכונדריונים הוא מקבל רק מאמו, לכן דנ"א מיטוכונדרי מצביע על שושלת האימהות בלבד. ווין עצמו הודה בראיון לפודקאסט של Science שהאופציות של דרום סין ושל המזרח התיכון עדיין על השולחן.

בשביל להכריע בוויכוח יידרשו עוד מחקרים, שבהם ייעשה שימוש במאובנים רבים יותר, ממקורות רבים יותר וינותח דנ"א גרעיני ולא רק מיטוכונדרי. ייתכן שיידרשו גם טכניקות חדשות להפקת דנ"א ממאובנים עתיקים. על כל פנים, בניגוד לזמנו של דרווין, היום כבר ברור למדי שבמוקדם או במאוחר נוכל לדעת היכן ומתי בוית הזאב והפך לכלב.