עם קצת עזרה מחברים

כל לילה יוצאות החולדות בערים ובכפרים ממקומות המסתור שלהן ומשחרות למזון. במהלך חיפושיהן מגיע פתאום לאפן ריח מוכר. הן קוראות קריאות אזהרה לחברותיהן ובורחות בבהלה. כולן פרט לאחד. הריח שגרם לחבריו לנוס בבהלה מושך אותו, הוא מעולם לא הריח משהו כל כך טוב. בניגוד לחבריו שנסו על נפשם זכר החולדה כלל לא חש פחד, אלא משיכה בסיסית וכמעט חולנית לריח. הוא חייב למצוא את מקורו. הוא תר נואשות אחר הריח עד שהוא מגיע למקור: חיה גדולה, פרוותית ומושכת. הוא רץ לעברה בחדווה וכך מסתיימים חייו – בבטנה של חתולה.

הגורם להתנהגות האובדנית של החולדה בסיפור הוא טפיל חד תאי הקרוי טוֹקסוֹפּלזמה גוֹנדי (Toxoplasma gondii) או טוקסו, בקיצור. הטפיל מסוגל להדביק מגוון רחב של יונקים ושל ציפורים, אך כדי להשלים את מחזור חייו ולהתרבות ברבייה זוויגית הוא חייב להגיע למעי של הפונדקאי הסופי שלו – החתול, או ליתר דיוק כל טורף ממשפחת החתוליים.

החתול נדבק בטוקסו לאחר שהוא טורף פונדקאי ביניים של הטפיל. פונדקאי ביניים הוא חיה הנגועה בטפיל, אך שהטפיל לא יכול להתרבות בה ברבייה זוויגית. הטפילים שהגיעו למעי החתול מתפתחים לנקבות ולזכרים בוגרים ושם גם מתרחשת הפריה. הצאצאים המתקבלים (הקרויים אאוציסטים, oocysts) מופרשים עם צואת החתול וממתינים בסביבה עד שהם מצליחים להדביק פונדקאי ביניים חדש. אם הצאצאים הם בני מזל בעלי החיים שנדבקים בהם יהיו חולדה או עכבר, שהם הטרף הטבעי של החתול. אך מחקרים שונים הראו כי טוקסו לא משאיר הכל בידי המזל: הוא חודר למוחם של פונדקאי הביניים שלו ומשנה את התנהגותם.

הטפיל גורם לשינוי קבוע בביטוי הגנים במוחם של חולדות ועכברים ובחיבורי העצבים שלהם, כך שיאבדו את הפחד המוטבע בהם מפני חתולים, ורק את הפחד הזה (הם ממשיכים לפחד מדברים אחרים). נוסף לכך, במקרים מסוימים, זכרי חולדות הנשלטים על ידי הטפיל מפתחים משיכה מינית לחתולים: במקום לפחד מחתולים הם רצים לעברם בשמחה.

ומה בנוגע לכל בעלי החיים הרבים האחרים שהטפיל מדביק ומגיע למוחם? האם הוא שולט גם עליהם? בישראל, כ־20% מהאוכלוסייה היהודית, 27% מהבדואים ו־60% מהערבים (שאינם בדואים) נגועים בטפיל. בצרפת קרוב ל־85% מהאוכלוסייה נגועים. עם זאת, נראה כי טוקסו אינו משפיע על בני אדם. הוא מסוכן רק לעוּבּרים שאמם נדבקה לראשונה בטפיל – ממים מזוהמים, מבשר נא, מירקות לא שטופים או מצואת חתולים (נדיר) – במהלך ההיריון, ולאנשים בעלי מערכת חיסון מוחלשת. אולם, ייתכן כי הטפיל כן משנה את התנהגותו של בעל החיים הקרוב לנו ביותר, השימפנזה.

במחקר, שתוצאותיו פורסמו בכתב העת Current Biology, בדקו קלמנס פוארוט (Poirotte) מהמרכז לאקולוגיה תפקודית ולאבולוציה שבמונפלייה צרפת ועמיתיה את תגובותיהם של שימפנזים הנגועים בטוקסו לריחו של האויב הטבעי שלהם, הנמר.

החוקרים בחנו 33 שימפנזים במרכז לחקר פרימטים בגבון שבמערב מרכז אפריקה. תשעה מתוך השימפנזים אובחנו כנגועים בטוקסו. פוארוט ועמיתיה טפטפו שתן נמרים על גדר המתחם שבו הוחזקו קופי האדם וגילו כי השימפנזים הנגועים התקרבו למקור ריח השתן ובחנו אותו זמן רב יותר מאשר השימפנזים הלא נגועים. זאת ועוד, כאשר החוקרים פיזרו שתן של בעלי חיים שאינם טורפים טבעיים של השימפנזים – בני אדם, טיגריסים (שמקורם באסיה ושאינם חיים באפריקה) ואריות (שחיים בסוונה ולכן לא טורפים שימפנזים) – לא היה הבדל בתגובות של השימפנזים השונים. כלומר, נראה כי טוקסו גורם לשימפנזים הנגועים בו להימשך לריח של הטורף החתולי שלהם, הנמר, אך לא לריח שתן באופן כללי ולא לריח של חתוליים אחרים.

החוקרים מדגישים כי המחקר שלהם לא מראה קשר ישיר בין הימצאות הטפיל לבין ההתנהגות של השימפנזים הנגועים. ייתכן, למשל, כי השימפנזים הנגועים נדבקו בטפיל מאחר שהם פזיזים יותר מחבריהם ובעלי נטייה לחוסר זהירות. אולם, מציינים החוקרים בצדק, אם כך הוא הדבר היינו מצפים כי השימפנזים יתנהגו בפזיזות בכל מקרה, ולא רק בתגובה לריחם של נמרים.

בכל אופן, תוצאות המחקר לא לחלוטין משכנעות אותנו שטוקסו אכן משפיע על התנהגות השימפנזים. חולדות ועכברים שנדבקים בטפיל מאבדים את הפחד מפני כל החתוליים ולא מפני מין ביולוגי יחיד חתול. לכן, לא סביר שהטפיל מסוגל להשפיע על שימפנזים בצורה כל כך מדויקת ולשנות באופן ספציפי רק את תגובתם לנמרים.

כדי לבדוק אם שינוי ההתנהגות שמצאו פוארוט ועמיתיה אמיתי, ואם יותר שימפנזים נגועים נטרפים על ידי נמרים לעומת שימפנזים בריאים, יהיה צורך בניסוי גדול שבו חושפים שימפנזים לטורפים – ניסוי לא אתי, שאף חוקר לא יבצע. כרגע, כל שנותר לנו הוא להתפעל מהשפעתו של טוקסו על חולדות ועל עכברים ועל יכולתו להדביק מגוון רחב של חיות שחלקן בסופו של דבר יגיעו לבטן של חתול, קטן או גדול. אך האם אפשר לטעון כי הטפיל מסוגל לשלוט על שימפנזים (ואם כן, אולי גם על האדם)? נצטרך להמתין למחקרים גדולים ומשכנעים יותר.