קיבוץ גלויות קובני
בקובה אפשר למצוא נופים ירוקים טבעיים, הרים, עמקים, שדות ומפלים, ערים צבעוניות וחופים קריביים - קובה מבעד לעדשה
בקובה אפשר למצוא נופים ירוקים טבעיים, הרים, עמקים, שדות ומפלים, ערים צבעוניות וחופים קריביים עם מי טורקיז וחול לבן, צמחייה שמגיעה כמעט עד קו המים ועצי קוקוס פזורים לאורך החוף. במהלך השנים הגיעו לקובה בני אדם מכל קצוות העולם: מהמתיישבים הראשונים, הדרום אמריקאים (הסיבוניי) והאינדיאנים (שבט הטיינו), דרך הכיבוש הספרדי ועד לעבדים השחורים שהובאו מאפריקה וכוח עבודה שהגיע מסין. גלי ההגירה הללו יצרו במדינה אוכלוסייה מעניינת המורכבת ממגוון תרבויות שונות.
קובה עברה טלטלות רבות במהלך ההיסטוריה שלה: כמה הפיכות ושינויי משטר, האחרונה שבהן הייתה המהפכה הקובנית בסוף שנות ה־50 שבראשה עמד פידל קסטרו שיצר את המדינה הקומוניסטית הראשונה בחצי העולם המערבי. לאחר ההפיכה החל ניתוק הקשרים והחרם הכלכלי מצד ארצות הברית בשנות ה־60, מה שהוביל להתקרבות היחסים בין קובה לברית המועצות.
כיום קובה עדיין מדינה סוציאליסטית־קומוניסטית. ברחובות, במקומות העבודה ובבתי הספר אפשר לחזות בשלטי חוצות עם ציטוטים מפורסמים של גיבוריה וכרזות ודיוקנאות שלהם על גבי מבנים. על פי מדיניות הממשלה, כל ראש משפחה מקבל את קצבת המזון המשפחתית בחלוקה מרוכזת אחת לחודש. ברחובות הערים אפשר להבחין בתנועת מכוניות אמריקאיות משנות ה־50.
בקובה אפשר לטייל ברחובות הצבעוניים שבהם בולטת ארכיטקטורה קולוניאלית מרשימה, וללכת בשבילי ההיסטוריה והמהפכה; לצעוד בעקבותיהם של גיבורים מקומיים כמו חוזה מרטי, צ׳ה גווארה ופידל קסטרו שעל שמם כיכר או רחוב בכל עיר. אך ללא ספק עיקר הקסם והחוויה בקובה הם האנשים.
הקובנים הם אנשים חמים, צנועים ופשוטים, המנהלים אורח חיים פשוט ונוסטלגי שרובו מתקיים ברחוב. הם מעבירים את היומיום בין עבודה, רום, סיגרים, משחקי דומינו וריקודים, במדינה שחיה ונושמת מוזיקה. קצב הסלסה בוקע מהבתים ברחובות לאורך כל היום, וכל מי ששייך לעם הקובני רוקד, מנגן או שר. הדלתות והחלונות פתוחים לרווחה כמעט בכל בית, ובפתחי הבתים ניצב כיסא נדנדה שלרוב משמש את בני הבית לשבת במשך שעות היום והלילה, להתנדנד ולצפות בעוברים ושבים. הקובנים הם גם אנשים אדיבים מאוד ונחמדים, ולא יהיה זה מחזה יוצא דופן לעבור ברחוב ולקבל הזמנה מאחד מבני הבית להיכנס לביתם, לשבת, לשוחח ולשתות רום ביחד.