למי יש יותר כבוד?

הרופא הבריטי רונלד רוס (Ross) פעל שנים רבות בהודו וחקר את מחלת המלריה. הוא גילה שהמחלה מועברת על ידי עקיצת יתוש, וב־1902 קיבל פרס נובל בפיזיולוגיה ורפואה על תגלית חשובה זו (זו הייתה הפעם השנייה בהיסטוריה שפרס זה חולק). על הרגשתו בעקבות תגליתו כתב רוס: "רגעים כאלה באים לאדם אחד או שניים בדור שלם. תענוג כזה לא יחווה נואם דגול, מדינאי או מנצח במלחמה". עכשיו תארו לכם שלאחר כל השנים שהשקיע רוס בחקר המלריה, היה מתברר לו שמישהו אחר הגיע לאותה תגלית וכבר פרסם אותה בכתב עת מדעי. האכזבה הייתה יכולה להיות איומה. למזלו של רוס זה לא קרה, אבל ברור שלהיות השני בתגליות מדעיות זה כמו לסיים שני במרוץ מרתון – זוכרים רק את הראשון.

לנושא זה, על זכויות ראשונים בתגליות מדעיות, יש היסטוריה ארוכה. כבר בסוף המאה ה־17 התגלעה מחלוקת בין אייזק ניוטון לגוטפריד לייבניץ בשאלה מי פיתח את החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי. ברור ששני ענקים אלה לא דאגו למינוי או להעלאה באוניברסיטה. הייתה חשובה להם זכות הראשונים. ואכן מחלוקת זו כונתה"Priority Dispute" , והפכה לשם דבר בהיסטוריה המדעית. סביר להניח שהשניים פיתחו את התורה שלהם בעת ובעונה אחת, והוויכוח ביניהם היה בעצם מי מהם פרסם אותה ראשון.

גוטפירד לייבניץ. גם לו וגם לניוטון הייתה חשובה זכות הראשונים
צילום: שאטרסטוק

אז כיצד קובעים למי תהיה זכות הראשונים על גילוי מדעי? הכלל הוא שזכות זאת שייכת למי שפרסם ראשון את תגליתו בספרות המדעית (ולא בעיתון יומי, למשל). הדרישה לפרסם בעיתון מדעי דווקא נובעת מן העובדה שבעיתון כזה יש תהליך סקירה על ידי עמיתים (Peer Review), הבודקים את תקפות התוצאות ואת המסקנות הנגזרות מהן. ברור, אם כן, שבעולם המדע חשוב לא רק לגלות ראשון, אלא גם להזדרז ולפרסם ראשון. דוגמה ידועה לכך נוגעת לפרסום תורת האבולוציה. צ'רלס דרווין השהה כ־20 שנה את פרסום מסקנות מחקריו על האבולוציה. יום אחד קיבל מכתב מצעיר לא מוכר, אלפרד וואלאס ((Wallace שמו, שעסק בציד ציפורים בג'ונגלים של דרום אסיה. וואלאס צירף למכתבו מאמר וביקש מדרווין שיסייע לו לפרסמו בעיתון מדעי בריטי. דרווין נדהם: במאמר של וואלאס הופיעו הרעיונות "שלו" על האבולוציה. אם דרווין היה מאפשר את פרסום עבודתו של וואלאס, הוא היה מאבד את זכות הראשונים על הרעיון. הדילמה נפתרה בצורה דחוקה: מאמרו של וואלאס ומאמרו של דרווין על האבולוציה פורסמו יחד, כעבודה משותפת. רק אז הזדרז דרווין ופרסם את ספרו החשוב "מוצא המינים". ברור שמה שדרבן את דרווין לפרסם סוף סוף את המחקר שלו וכן את הספר היה החשש לאבד את זכות הראשונים על הרעיון. פרשה זו מתוארת בהרחבה בספרו המרתק של דיוויד קואמן "האבולוציה האטית של דארווין", הוצאת אריה ניר, 2007.

לפרסום מאמר מדעי יש, אם כן, שתי מטרות עיקריות: להפיץ מידע חדש, ולהודיע על זכות הראשונים של הגילוי. ברגע שמתפרסם המידע החדש, הוא הופך נכס ציבורי ואינו שייך עוד למגלהו, אבל זכות הראשונים של המגלה נשמרת לעולם.

נושא מתן הקרדיט על מאמר מדעי והשאלות הכרוכות בכך – "Authorship" באנגלית – הפך שטח מחקר כחלק מהסוציולוגיה של המדע, וב־40 השנים האחרונות התפרסמו קרוב ל־7,000 מאמרים העוסקים בו. הנושא מעסיק את החוקרים לא רק בגלל עניין הכבוד אלא גם מכיוון שיש לו משמעות לקידום אקדמי ולקבלת קרנות מחקר. בכתבה זו נעסוק בקרדיט (הכרה) הנלווה לתגליות מדעיות ולפרסומן בספרות המדעית.

אף שהיא זו שביצעה את המחקר, במאמר שפרסמו ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק, התרומה של רוזלינד פרנקלין מוזכרת רק בהערת שוליים
צילום: אימג'בנק

עוד קצת היסטוריה

בהיסטוריה של פרסומים בעיתונים מדעיים (כ־300 שנה) עלה לא מעט עניין הקרדיט. כיום, כשיש מיליוני חוקרים והתחרות רבה, הנושא אינו יורד מסדר היום. אין עניין שגורם למחלוקות בין חוקרים יותר מעניין הקרדיט. דוגמה מפורסמת היא זו של רוזלינד פרנקלין (Franklin). רוזלינד פרנקלין הגיעה לתגליות חשובות הקשורות למבנה הדנ"א, אך ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק (Watson, Crick) השיגו אותן בדרך לא ישרה. "גנבה" זו סייעה להם מאוד בפענוח מבנה הדנ"א, שעבורו קיבלו פרס נובל ב־1962, והיו לשניים מהשמות הידועים ביותר במדע של המאה ה־20. במאמר שפרסמו, תרומתה של פרנקלין מוזכרת רק בהערת שוליים.

סיפור מפותל אחר על קרדיט במחקר קשור בפרדריק באנטינג (Banting) ובצ'רלס בסט ((Best. באנטינג, כירורג קנדי צעיר, חשב שמצא דרך לבדוק השערה שהייתה נפוצה אז, שעל פיה בלוטת הלבלב מכילה חומר העשוי לעזור בטיפול בסוכרת. הוא פנה לג'ון מקלאוד (Macleod), מנהל המחלקה לפיזיולוגיה באוניברסיטת טורונטו, וביקש את סיועו. מקלאוד סיפק לו מעבדה, חיות ניסוי ואמצעים נוספים לביצוע הניסויים, וכן הפנה אליו את בסט שהיה סטודנט לרפואה, ואת הכימאי ג'יימס קוליפ (Collip). בתוך כמה חודשים הצליחו החוקרים לבודד תמצית שהכילה אינסולין והראתה פעילות טיפולית בחיות עם סוכרת. חשוב עוד יותר, הם הראו (בעזרתם של עוד שני חוקרים), שאפשר לשפר את מצבם של חולי סוכרת, ואף להציל חיים, על ידי הזרקת התמצית לחולים. זו הייתה אחת התגליות הגדולות בהיסטוריה של הרפואה. ב־1922 פרסמו החוקרים מאמר שבו באנטינג מופיע ראשון, בסט שני, קוליפ שלישי ושני הרופאים אחריהם. מקלאוד סירב לבקשת החוקרים להיות אחד מהמחברים של המאמר, ושמו מופיע רק במסגרת תודות שהמחברים מביעים למי שסייעו להם. נקודה זו חשובה, כי באנטינג טען שמקלאוד לקח לעצמו קרדיט שלא הגיע לו. חשוב גם לציין כי מקלאוד היה חוקר מפורסם בתחום הסוכרת, והוא הפיץ בעולם את המידע על התגלית. לעומת זאת, באנטינג היה רופא צעיר ובלתי מוכר. כמו כן היה ידוע שהמחקר נעשה במעבדתו של מקלאוד ובסיועו הפעיל. ב־1923 קיבלו באנטניג ומקלאוד את פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה. באנטינג כעס שבסט לא זכה בכבוד וחלק איתו את כספי הפרס. בשל מאמציו של באנטינג, גילוי האינסולין מיוחס היום בעיקר לבאנטינג ולבסט, ואילו מקלאוד מופיע כאיש הרע בסיפור. נראה שהעניין מורכב יותר כי נוטים להתעלם הן מהתמיכה החומרית והמוראלית של מקלאוד והן מחלקו של קוליפ, שמקלאוד חלק איתו את כספי הפרס. מעניין לציין שבמקביל למחקר שנעשה בקנדה, הגיע ניקולה פאולסקו (Paulescu), חוקר שפעל ברומניה, לתוצאות דומות, ואף פרסם אותן כמה חודשים לפני הקנדים. הוא לא זכה בכבוד מסיבות של פוליטיקה ושפה, וכן מכיוון שהקנדים הקדימו אותו בבדיקת התמצית על בני אדם.

אם דרווין היה מאפשר את פרסום עבודתו של וואלאס, הוא לא היה מקבל את זכות הראשונים על המחקר שלו
צילום: אימג'בנק

מי עשה מה?

לפני שבועות אחדים ביקרתי באוניברסיטה באחת ממדינות אירופה ושוחחתי עם חוקר עמית על מחקרינו שבתחום הנוירוביולוגיה. החוקר סיפר בגאווה שפרסם מאמר בעיתון היוקרתי Science. יש סיבות טובות להתגאות במאמר המתפרסם ב־Science, היות שמתפרסמים בו רק אחוז קטן מהמאמרים הנשלחים אליו. בעיתונים כמו Science או Nature, חלק ניכר מן המאמרים נדחים על הסף, בלי שיופנו אפילו לסקירה על ידי עמיתים. נוסף על כך, רוב המאמרים העוברים סקירה אינם מתקבלים לפרסום. הסיבות לכך הן שהעיתון אינו יכול להכיל יותר ממספר נתון של מאמרים, וכן הרצון לשמור על רמה מדעית גבוהה (אם כי אין כלל ביטחון שכל מאמר המתפרסם בעיתון רמתו גבוהה. גרוע מכך, היו בשנים האחרונות כמה מקרים שהתברר שמאמרים שהתפרסמו ב־ Scienceהתבססו על רמאות וזיוף). משום מה נראתה לי האמירה של עמיתי קצת מוגזמת והחלטתי לבדוק את העניין. כיום, כשכמעט כל המידע נמצא באינטרנט, לא קשה למצוא מאמר במאגרי המידע המקוונים לפי שם המשפחה של המחבר והאות הראשונה של שמו הפרטי (ועוד אות ראשונה של שמו הפרטי השני, אם יש לו כזה). אמנם אם שם המחבר מ. כהן או ,M. Smith המשימה קשה במיוחד (במאגר המידע העיקרי של העיתונות המקצועית בביו־רפואה מצאתי שבשנים 1900־2014 התפרסמו יותר מ־9,000 מאמרים שאחד ממחבריהם הוא מ. כהן, ויותר מ־16 אלף מאמרים שבהם אחד המחברים הוא Smith .M.) במקרה של עמיתי, ששמו נדיר למדי, אכן מצאתי ב־מScienceמאמר אחד הנושא את שמו. אם כך, הכול יפה, האיש באמת פרסם מאמר ב־Science. האומנם? עיינתי ברשימת המחברים של המאמר. שמו של עמיתי היה במקום השביעי ברשימה של 11 שמות, כלומר 11 חוקרים היו שותפים במחקר המתואר במאמר זה (בהמשך נדון במשמעות של המקום ברשימת המחברים). מה עשה כל אחד מהם שזיכה אותו בכבוד?

רונלד רוס פעל שנים רבות בהודו וחקר את מחלת המלריה ואף קיבל פרס נובל בפיזיולוגיה ורפואה על תגלית חשובה זו
צילום: אימג'בנק

ברור שמחקרים רבים מבוססים על שיתוף פעולה בין כמה חוקרים, וכל אחד מהשותפים ראוי להופיע כמחבר. עם זאת, ברוב המחקרים, חוקר אחד, לרוב סטודנט או פוסט דוקטורנט, בילה לילות כימים במעבדה ועשה את מרבית עבודת המחקר. באופן טבעי אותו אדם (נניח ששמו כהן) שהשקיע מאמץ וזמן, ראוי להופיע כמחבר, ואם יש יותר מחוקר אחד, אדם זה ראוי להיות הראשון ברשימת המחברים, וכשהמאמר יצוטט זה יהיה לרוב בצורה: "כהן ושותפיו Cohen et al.)) הראו ש…". אם הרשימה ארוכה, ברור שכמה מהמחברים עשו פחות מהאחרים. במקרים כאלה עולה השאלה מה צריכה להיות התרומה של חוקר כדי להצדיק את הכללתו ברשימת המחברים. קצת בהגזמה, ייתכן שתרומתו העיקרית של עמיתי המכובד לאותו מאמר הייתה הכנת קפה לשותפיו… במבט ראשון נראה עניין זה שולי וקטנוני, אבל למעשה נושא זה, של הכרה (קרדיט) בתרומה של חוקר לפרסום מדעי, הוא בעל משמעות רבה.

לעתים, ברשימת המחברים של מאמרים מדעיים נמצאים עשרות שמות ויותר. התופעה בולטת במאמרים בנושא פיזיקה של חלקיקים. תופעה דומה אפשר לראות גם בשטח של זיהוי הגנום של בני אדם ואורגניזמים אחרים – שם הרשימה עשויה לכלול 500 שמות או יותר. השיא שאני מכיר הוא מאמר בפיזיקה של חלקיקים אלמנטריים עם 3,171 מחברים. זו לא טעות. יותר מ־3,000 מחברים – עבודת צוות של ממש! כיוון שמחקרים מסוג זה נעשים במאיצי חלקיקים, הסיבה לכך ברורה: בהקמה, בתכנון ובהפעלה של המאיץ משתתפים מדענים ומהנדסים רבים לאורך שנים. אך אם אחד מאותם 3,171 מחברים טוען כי פרסם את המאמר, עשויה להישאל שאלה על מידת תרומתו לעבודה. רשימת המחברים במאמר זה מסודרת בסדר אלפביתי, ואין לדעת מי הגה את רעיון המאיץ והקדיש לו חלק ניכר מחייו, ומי הוא זה שעיצב את המדפים במשרדי המאיץ.

כדי להבין יותר את עניין רשימות המחברים השוויתי מאמרים שהתפרסמו בשנים 1946־1947 למאמרים שמתפרסמים היום. ההבדל מרשים: לפני 60־70 שנה נכתבו רוב המאמרים בידי מחבר אחד, מיעוטם בידי שניים, ואלה שנכתבו בידי שלושה מחברים היו נדירים. לעומת זאת, כיום מאמרים שנכתבו בידי מחבר יחיד הם נדירים, וברוב המאמרים נמצא רשימות ארוכות של מחברים. הסיבה העיקרית לכך היא העלייה במורכבות המחקר הדורשת שיתופי פעולה נרחבים. גם הדרישה למספר גדול של מאמרים לשם השגת קידום ומימון גרמה לכך שגם מי שתרמו למחקר באופן שולי דורשים את חלקם בקרדיט, ודבר זה נעשה לנורמה.

בתחילת 2010 הזדעזעה הקהילה האקדמית בארצות הברית. בקמפוס קטן של אוניברסיטת אלבמה, בזמן ישיבה של המחלקה לביולוגיה, נרצחו ביריות אקדח שלושה פרופסורים ונפצעו שלושה אחרים. החשודה ברצח הייתה איימי בישופ (Amy Bishop), פרופסורית לביולוגיה באותה אוניברסיטה. בישופ הודתה באשמה ונידונה למאסר עולם ללא אפשרות לחנינה. המניע לרצח היה כנראה כעסה של בישופ על שלא קיבלה קביעות באוניברסיטה. התברר שמבחינת פרסום מאמרים מדעיים, בישופ לא הצליחה במיוחד, וזו הייתה הסיבה העיקרית לאי קידומה. בהמשך החקירה התבררו עוד עובדות מוזרות: ב־1986 ירתה בישופ למוות באחיה הצעיר. היא נחקרה אבל לא הואשמה. והייתה פרשה מוזרה נוספת: ב־1993 נשלחה לפרופסור באוניברסיטת הרווארד חבילה שהכילה פצצה, ובישופ ובעלה היו החשודים העיקריים. גם פרשה זו הסתיימה בלא כלום. בכל מקרה, אישה זו ודאי לא הייתה צחורה וזכה, והתברר שגם מבחינת התנהגות אתית בפרסום מדעי היא לא הייתה ראויה לציון גבוה. בשנת 2009 פורסם מאמר שעליו היו חתומים בישופ, בעלה ושלושה מילדיהם. שיתוף פעולה משפחתי זה נראה מוזר, אבל מה שעושה אותו הזוי לגמרי הוא שבזמן פרסום המאמר היו הילדים בני 14־18 שנים. מכיוון שעבודת המחקר, הכתיבה וכל תהליך הפרסום עשויים לקחת מספר רב של חודשים, ואף שנים, ברור שצוות החוקרים החתומים על המאמר היה בחלקו צעיר מאוד וחסר כישורים אקדמיים כלשהם. הבת בת ה־18, שהייתה ראשונה ברשימת המחברים, הייתה בזמן פרסום המאמר סטודנטית לביולוגיה שנה א' באוניברסיטה. כל עיתון מדעי דורש כתובת של כל מחבר, ומתברר ששלישיית הילדים הועסקה בחברה בעלת שם מרשים, שבמפתיע נוהלה בידי האב הגאה…

יש סיפור מוזר לא פחות, אם כי משעשע הרבה יותר. לפני כ־40 שנה פורסם ב־Nature מאמר בפיזיקה גרעינית, שעליו חתומים שלושה מחברים שכתובתם היא מכון וייצמן. המוזר הוא שהמחבר השני (שיש לו שם פרטי ושם משפחה לגיטימיים לגמרי) הוא כלב. זו הייתה מעין בדיחה פנימית של שני החוקרים, אבל לכל מי שקרא את המאמר, כולל עורכי העיתון, לא הייתה אפשרות לדעת מה מסתתר מאחורי השם (תודתי לפרופ' עוזי אורנן, בעל הכלב, על שהעביר לי את פרטי הסיפור הזה).

מה המסקנה מסיפורים אלה? לא תמיד רשימת המחברים מייצגת את המציאות. ההנחה הרווחת היא שמי שמופיע כמחבר במאמר מדעי – הקרדיט מגיע לו אבל צריך להתייחס לדבר בספקנות. אין כל מנגנון פיקוח על שמות המחברים של מאמרים מדעיים והעניין פרוץ כמעט לגמרי (כל הנאמר כאן נכון למדעים הניסויים. במדעי הרוח המצב שונה, ולא נעסוק בכך). כדי לתקן במשהו את המצב יש עיתונים מדעיים הדורשים לפרט את תרומתו של כל אחד מהמחברים. למשל, בעיתון הרפואי החשוב Lancet יש מאמר שעליו חתומים 27 מחברים, ובסיומו נכתב (האותיות הן ראשי התיבות של המחברים):

MT היה אחראי על המאמר בכללותו; MT ,LC ,CMR ,SA ,DFF ,SHL ,WAP ,AMR תרמו לתכנון המחקר; LC ,WAP ,DFF ,RRK ,MB ,SS ,DH ,RD ,QH ,KS-M ,SHL ,PS ,RS-L T-FC,K-CT ,F-YC ,W-KC ,W-HC אספו את הנתונים; MT ,LC ,CMR ,SA ,WAP ,MWA ניתחו את התוצאות; KS-M SHL ,PS ,RS-L ,T-FC ,K-CT ,F-YC ,W-KC ,W-HC אספו את הנתונים; MT,LC ,CMR ,MWA ,WFP ,AMR כתבו את המאמר; MT,LC ערכו את החיפוש בספרות.

האם רשימה זו מלמדת משהו? ברור ש־MT עשה את מרבית העבודה. אבל האם כל האחרים ראויים להופיע כמחברים? נראה שדרישת העיתונים לפרט את תרומת המחברים תורמת אך במעט להגבלת מספר המחברים, אולם ייתכן שהיא מכוונת כדי לתת למחברים תחושה של קבלת אחריות על תוכן המאמר. מכל מקום יש תועלת בדרישה זו. כמו כן, יש מוסדות שמקובל בהם שמנהל המחלקה מוסיף את שמו על כל מאמר היוצא ממחלקתו. לדבר זה ניתן שם מכובד: Honorary Authorship, והדרישה לפרט את תרומתו של כל אחד מהמחברים למאמר עשויה להפחית מקיום מנהג פסול זה. אם בעבר חששו החוקרים הזוטרים להתנגד למנהג זה, הרי הדרישה לפרט את התרומה עשויה לחזק אותם בהתנגדותם. עם זאת, לעתים מחברים עשויים לבקש מחוקר בכיר ומפורסם לצרף את שמו למאמר, כי הדבר עשוי להקל על קבלת המאמר לעיתון. השם המפורסם נותן גושפנקה למחקר, ואולי קשריו הטובים של החוקר המפורסם עשויים גם הם לעזור.

ג'ון אקלס זכה בפרס נובל אך שמו לא הופיע ראשון במאמר שפורסם
צילום: אימג'בנק

בשנים האחרונות מנסים מוסדות אקדמיים ועורכי כתבי עת לעשות סדר בנושא ה־Authorship, הוקמו ועדות שניסחו כללים הקובעים מי זכאי ומי חייב להיחשב כמחבר של מאמר. מתברר שאין הסכמה מלאה בעניין זה, אבל אפשר להבחין בכמה כללים ברורים:

– תרומה מהותית לרעיונות, לתכנון, ולביצוע של המחקר וכן לניתוח ולאינטרפרטציה של התוצאות.

– השתתפות בכתיבה, בעריכה ובתיקונים של המאמר.

– אישור הגרסה האחרונה של המאמר (נקודה זו חשובה, כי היו מקרים של טעויות וזיופים במאמרים, ומקצת המחברים טענו שדברים הוכנסו למאמר או נגרעו ממנו ללא ידיעתם).

מהי "תרומה מהותית" – עניין זה נתון לפירושים, אך לפחות יש כללים.

פרשת שמות

 סדר שמות המחברים החתומים על מאמר נעשה בשנים האחרונות לעניין בעייתי. בימים תמימים יותר, ומדובר על ימים שלפני 20־30 שנה בלבד, היו לא מעט כתבי עת מדעיים שסדר המחברים בהם היה אלפביתי. הדבר היה נפוץ בעיתונים בריטיים (בהתאם לג'נטלמניות הבריטית). הטענה הייתה שסדר המחברים הוא עניין פורמלי בלבד וכי "ומי שמתמצא, יודע מי תרם מה למחקר". כך קרה לדוגמה, שבסדרת מאמרים ממעבדתו של הנוירופיזיולוג האוסטרלי ג'ון אקלס (Eccles), שפורסמו בעיתון בריטי, המחבר הראשון היה מהנדס, שתרומתו הייתה חשובה אך לא עיקרית, אבל שם משפחתו התחיל באות C. בכל מקרה, כשהעניקו את פרסי נובל בשנת 1963, היה זה אקלס, ולא מר C, שקיבל את הפרס.

עם התגברות התחרות בין המדענים עקב העלייה במספרם וההצטמצמות במשאבים הניתנים למחקר, לא היה עוד מקום לג'נטלמניות, וכתבי העת הבריטיים השאירו את סדר המחברים לשיקולם של המחברים. עורך של כתב עת מדעי בריטי סיפר לי שזמן קצר לאחר שינוי זה, מספר המאמרים שהוגשו לעיתונו עלה פי כמה, עדות לכך שעניין הסדר הוא בעל חשיבות רבה למחברים. ואפשר להבין זאת: אמת מידה מקובלת להערכת כישוריהם של חוקרים הוא מקומם ברשימת המחברים, וכך גם אצל ועדות מינויים והעלאות במוסדות אקדמיים. על כן יש משמעות רבה למקומם ברשימת המחברים של מאמריהם.

בדרך כלל הראשון ברשימה הוא מי שעשה חלק ניכר מהעבודה, ואילו האחרון הוא לרוב ראש קבוצת המחקר. אך מה עושים אם בתוך צוות המחקר אין הסכמה על סדר השמות. למשל כששניים בצוות (לרוב סטודנטים, או פוסט דוקטורנטים) חשים שלכל אחד מהם מגיעה הבכורה? אפשר להתגבר על מצב מביך זה על ידי הכרעה של החוקר הבכיר או על ידי הטלת מטבע. בשנים האחרונות רוֹוח הנוהג של הוספת הערת שוליים המבהירה ש"שני המחברים הראשונים תרמו למחקר במידה שווה". אבל בכל זאת אחד חייב להיות ראשון, ובציטוטים של המאמר יוזכר שמו או שמה ולא שם המחבר השני. ידוע לי על מקרה של חוסר הסכמה בין חוקרים בעניין סדר השמות שבו הפתרון היה הצבעה, אלא ששניים מתוך חמשת המחברים היו בני זוג, והם הצליחו להעביר החלטה כרצונם. כיוון שמדובר היה בפרסום בעיתון היוקרתי Nature, הייתה לכך משמעות רבה על הקריירה האקדמית של המעורבים.

"שכלול" נוסף של פתרון הערת השוליים הוא לציין ששלושה מחברים או יותר תרמו למאמר במידה שווה. אך אז עולה השאלה כיצד אפשר למדוד תרומה, במיוחד כשהמספרים הולכים וגדלים (למשל במקרים שבו מופיעים כך חמישה שמות). לדוגמה, אם המחבר האחרון הוא ראש המעבדה, ובין 12 המחברים יש חוקר צעיר הזקוק לקידום. אזי מציינים שהחוקר הצעיר הוא המחבר המכותב, והדבר עשוי להוסיף לו נקודות שיעזרו בקידומו.

ומה קורה כאשר המחקר נעשה בידי שני צוותים או יותר, וכל אחד מהם מנוהל בידי חוקר אחר? האם גם פרופסורים ותיקים רבים על מקומם ברשימה? בוודאי, ולעתים התחרות ביניהם קשה עוד יותר מאשר בקרב הסטודנטים. לעתים תבוא הערה ששני המחברים האחרונים ברשימה תרמו למחקר במידה שווה. שכלול נוסף שמצאו חוקרים הוא לציין שני מחברים מכותבים, אך כך להיות מכותב נהפך לכיבוד ריק מתוכן. כך גם אפשר לראות מאמר עם שישה מחברים – שלושת הראשונים תרמו במידה שווה, כלומר הם מחברים ראשונים, שני האחרונים מחברים מכותבים, ורק השישי נשאר ללא כיבוד. בקיצור, הרבה גנרלים ומעט חיילים פשוטים.

הם סוחרים גם במאמרים – סופרי הצללים

סופרי צללים, כלומר אנשים הכותבים עבור אנשים אחרים, קיימים מאז ומעולם. מפורסמים או בעלי ממון משלמים לסופרים שיכתבו עבורם – נאומים, ספרים או כתבות. לעתים מצוין שמו של סופר הצללים ולעתים לא. במחקר המדעי נעשתה תופעה זו נפוצה רק בשנים האחרונות, ובגלל החשיבות המיוחדת של מאמרים מדעיים, כתיבת צללים של מחקרים נחשבת בעייתית מאוד. כתיבה כזו מצויה בספרות הרפואית, ובעיקר בהקשר של תרופות. חברת תרופות המעוניינת לקדם תרופה שלה, יוזמת (לעתים בעזרת חברות העוסקות בכך), כתיבה של מאמרי סקירה, מכתבים לעורך וכדומה, המבליטים את יעילות התרופה ואת יתרונותיה לעומת מוצרים אחרים. החברה דואגת שעל המאמר יהיו חתומים רופאים או חוקרים ידועים, דבר הנותן גושפנקה למאמר. מאמר זה אינו מצוין כתוכן שיווקי, אלא כמאמר מדעי לכל דבר, לכן חשוב לחברות שמדענים מכובדים יהיו חתומים על המאמרים. בדרך כלל כותבי המאמר (המכונים (Writers אינם מופיעים על המאמר (יש להדגיש שאין מדובר במחקר ישיר). תרומת המחברים המוזמנים (המכונים (Authors, היא לרוב לא יותר מעריכה או הכנסת שינויים. אפילו אם אותם מחברים מוזמנים אינם מקבלים תשלום עבור תרומת שמם, הם נהנים מהעסקה כי הם זוכים למאמרים כמעט ללא מאמץ.

היקף התופעה לא ידוע, אבל נראה שאחוז ניכר (2־10 אחוז) מהמאמרים בספרות הרפואית נכתבים בידי סופרי צללים. דוגמה בולטת לכתיבת צללים, שאף הגיעה לדיון בסנאט של ארצות הברית, נוגעת לפרסומים של תרופות לטיפול בתופעות של גיל המעבר אצל נשים. תרופות אלה ממלאות את מקומם של הורמונים, שהפרשתם יורדת עם הגיל, והן אמורות למנוע מחלות לב, אוסטיאופורוזיס (בריחת סידן מהעצם), אלצהיימר, סרטן המעי ועוד. חברות התרופות יצאו במסע פרסום שכלל גם פרסומים בעיתונים רפואיים. רופאים רבים שוכנעו להאמין שהתרופות יעילות ("כי הרי כך נכתב במאמרים בכתבי עת מכובדים!"), והמליצו לנשים לקחת את התרופות, אף שמחקרים אובייקטיביים הראו שהתרופות אינן יעילות לרוב הבעיות הרפואיות שהוזכרו, וגרוע מכך – לתרופות תופעות לוואי כמו סיכון לחלות בסרטן השד, בשבץ מוחי ובמחלות אחרות. יש לקוות שבעזרת פיקוח ייפסק נוהג זה.

לסיכום, חלפו הימים התמימים שבהם חוקר פעל לבדו במשך שנים ולבסוף פרסם את מחקרו והיה ברור מי עשה את העבודה. מעולם לא היה מספר כה גדול של חוקרים כמו בימינו, וברור שהתחרות במחקר נעשתה קשה. הפרדוקס הוא שבמקום להבליט את הייחוד שלהם, החוקרים מפרסמים את עבודותיהם בקבוצות גדולות, שבהן החוקר היחיד הופך לשם כמעט אלמוני ברשימה ארוכה.

 פרופ' מנחם חנני עוסק במחקר בנוירוביולוגיה במרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית וכן משמש כפרופסור אורח בבית ספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין בניו יורק.