מדוע לא רוצים שתלמדו אבולוציה?

במערכת הבחירות האחרונה עלתה לכותרות שאלת מקומה של האבולוציה בהוראת ביולוגיה לתלמידי ישראל ("השאלון המדעי של הארץ", עודד כרמלי, "הארץ", 18.2.15). אמנם מתוך 11 נציגי מפלגות, השיבו לשאלון שכלל את השאלה הפשוטה "מה עמדתך לגבי לימודי אבולוציה בבתי הספר בישראל?" רק שבעה, אך תשובותיהם מעוררות מחשבה. ראשי המפלגות הדתיות סיפקו תשובות נחרצות וצפויות: "אבות אבותינו היו אדם וחוה… אנחנו מסרבים לחנך את ילדינו לכך שמוצאם מהקוף" (אריה דרעי) או "אין ללמד" (אלי ישי), וההתמודדות עם תשובות מסוג זה היא עניין למאמר אחר. התשובה הראויה בעיניי לשאלה ניתנה על ידי איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת: "אני תומך בהוראת תורת האבולוציה בתור הבסיס התיאורטי המקובל כיום על המדע להתפתחות מגוון המינים הביולוגיים על פני כדור הארץ". המתח הכרוך בשאלה נחשף דווקא בתשובותיהם של אחרים. יו"ר מר"צ, זהבה גלאון, הביעה תמיכה בהוראת האבולוציה, והוסיפה "אנו לא רואים סתירה בין לימודי האבולוציה לבין הוראת התנ"ך או לימודי יהדות אחרים בגישה פלורליסטית ופתוחה". עניין הפלורליזם היה נימוק עיקרי גם בדבריהם של הנציגים האחרים: יצחק הרצוג ("מערכת החינוך הישראלית תחתינו תהא פלורליסטית ומגוונת ככל האפשר"), משה כחלון ("אנו מאמינים שיש ללמד בבתי הספר גישות שונות"), ונציג מפלגת "יש עתיד" יעקב פרי, שגם כיהן כשר המדע, הטכנולוגיה והחלל ("אני בעד הרחבת אופקים ולימוד תולדות האנושות גם מזוויות אחרות"). בתשובתו של האחרון נמצא נימוק נוסף, שלפיו הוראת האבולוציה נועדה להרחבת האופקים של התלמידים (אשוב לכך בהמשך). הוויכוח הטעון אינו מיוחד לישראל, אלא חובק עולם. הוא גם אינו חדש, ולמעשה פרץ עם פרסום הרעיון המהפכני על אבולוציה של עולם החי על ידי צ'ארלס דארווין בשנת 1856.

עולם החי אינו נשאר כפי שהוא, אלא הולך ומשתנה בהדרגה. כלומר עולם החי של היום אינו זהה לעולם החי שלפני מיליון שנה, וזה אינו זהה לעולם החי שלפני שני מיליון שנה. זו עובדה, ולא השערה או תיאוריה מדעית. זו עובדה, שכל מי שייתבונן בעולם החי, כפי שעשה דארווין, יווכח בה בקלות. זו עובדה הדורשת הסבר, ודארווין סיפק אותו בתארו את מנגנון ההשתנות ההדרגתית – "ברירה טבעית" (natural selection). בגדולתו פתר דארווין באופן מעורר קנאה בפשטותו את החידה העתיקה "מה קדם למה, התרנגולת או הביצה?"; תשובתו הייתה שלא רק שהביצה קודמת לתרנגולת, אלא שהתרנגולת אינה אלא דרכה המתוחכמת של ביצה לייצר עוד ביצה, כך במילותיו של הביולוג האנגלי ריצ'רד דוקינס (Dawkins). כיום, כשידוע לנו שביצה היא תא המכיל בתוכו חומר תורשתי (דנ"א), אפשר אולי לנסח את דבריו של דוקינס כך: משוכללת ככל שתהיה, התרנגולת אינה אלא דרכו המתוחכמת של רצף דנ"א אחד ליצור עותקים של רצף דנ"א זה. דארווין היה זה שהבין כי בתוך אוכלוסיית תרנגולות, התרנגולת העמידה יותר בהתמודדות עם גורמים סביבתיים ובמאבק על מקורות המזון (למשל) – לה יש סיכוי גדול יותר מלאחרות לשרוד, וחשוב מכך –  לה יש סיכוי גדול יותר להביא ביצה נוספת לעולם. מעצם הישרדותה נובע שביצה זאת מצוידת ביכולת ליצירת תרנגולת משוכללת יותר, בעוד התרנגולות הפחות משוכללות כלל אינן מגיעות לידי ייצור ביצה. המילה "משוכללת" מעוררת כאן בעיה מהותית: יש בה רמז, לכאורה, לכך שהתהליך האבולוציוני הוא בעל כיוון ותכליתו ליצור תרנגולת "משוכללת" (מסוימת). לאמיתו של דבר, התרנגולת היא משוכללת במקרה; שִכלולה (בהשוואה לאחרות באוכלוסייה) הוא תוצאה של השונוּת הטבעית המאפיינת את האוכלוסייה, ושונוּת זו – מקרית אף היא. הנה כי כן, התהליך האבולוציוני הוא תהליך חסר כיוון וחסר תכלית. ואולם, למתבוננים בתוצאותיו נדמה כאילו הייתה מטרתו להביא לשכלולם של היצורים במובן שהם "נעשים טובים יותר" או "מוצלחים יותר", במשמעות אבסולוטית. אכן, הפתרונות שמציע הטבע הם כה משוכללים, שיש הרואים בהם עדות למעשה הבריאה, שכן אחרת כיצד אפשר להסביר את סוד קיומם? ובכן, דארווין ענה גם על שאלה זאת: הסוד הוא שאין סוד.

הפגנה בזמן "משפט הקופים" ב-1925
צילום: אימג'בנק

מוצא המינים

תהליך האבולוציה, או התהליך ההדרגתי שבו חלים שינויים אלה, התקיים גם לפני שדארווין פרסם את ספרו על מוצא המינים, בדיוק כשם שחוק הכבידה התקיים גם לפני שניוטון תיאר אותו בחיבורו על "העקרונות המתמטיים של פילוסופיית הטבע". השתנות המינים הביולוגיים לאורך תולדות העולם היא עובדה מוכחת, והאבולוציה אינה "אחת הגישות" להסבר המגוון האדיר של המינים על פני כדור הארץ, משוכללים ככל שיהיו – אלא עובדה מוכחת. האבולוציה מספקת הסבר מאחֵד ויסודי לענפי הביולוגיה כולם, ונתמכת על ידי התנקזות של ראיות לא רק מעולם המאובנים והגיאולוגיה אלא גם מתחומי האנטומיה (והאנטומיה המשווה), הביוכימיה, התורשה, הביולוגיה ההתפתחותית, הזואולוגיה והבוטניקה. מתנגדי האבולוציה מפרסמים את כתביהם באופן תדיר ומהלכים קסם על ציבורים מסוימים בטענותיהם הממוחזרות, בעיקר בשל העובדה שאין בידי אותו ציבור הכלים או הידע להעריך ולבקר את טענותיהם. ואולם מטרתה של כתבה זו אינה התמודדות עם מתנגדי האבולוציה במסגרת הפולמוס הוותיק; לא אבחן כאן דוגמאות מרהיבות מעולם החי במטרה לשכנע קוראים מתלבטים בדבר קיומו של תהליך האבולוציה. דוגמאות כאלה קיימות למכביר וזמינות לכל קורא בספרי מדע פופולרי. הבעיה היא שהן מופיעות מעט מדי (אם בכלל) בספרי הלימוד בביולוגיה במסגרת החינוך היסודי והעל יסודי. תורת האבולוציה היא פשוטה ובהירה עד כדי להדהים, בעיקר בשל העובדה שאין בה דבר הסותר את השכל הישר. בפגישותיי עם תלמידי חטיבות ביניים ואף כיתות בתי ספר יסודיים (במסגרת שיעורי מדע), נוכחתי שהם מסוגלים להבין בנקל את עקרונותיה. אם כך, מדוע מעורר רעיון האבולוציה התנגדות כה עזה? איזו "סכנה" אורבת לתלמידים לדידם של המתנגדים מהכנסתו לתוכניות הלימודים בבתי הספר? ומהן השלכותיו של המפגש בין האבולוציה לבין האדם?

המחלוקת על רעיון האבולוציה וההתנגדות ללמד אותו בבתי הספר היא מורכבת, ושורשיה נטועים עמוק בגישות למדע, לדת ולחינוך. הנושא מעסיק את המדע והספרות עשרות שנים, והגיע לא אחת גם אל כותלי בית המשפט. בשנת 1961 פרסמו הסופר והתיאולוג ג'ון ויטקומב (Whitcomb) והנרי מוריס (Morris), דוקטור להנדסה אזרחית בארצות הברית, את הספר "The Genesis Floodֹ"ֹ, שבו הניחו את היסודות לתנועה הבריאתנית המודרנית בהסתמך על ראיות מן התנ"ך. לפי הבריאתנים, היקום, כדור הארץ והחיים אשר עליו הם מעשה האל, ונבראו רק לפני כמה אלפי שנים, בהתאמה עם הכתוב בתנ"ך. במשך שנות ה־70 התחזקה התנועה וגייסה תומכים רבים, בין היתר הודות לפרסום הספר "אבולוציה: המאובנים אומרים לא!", שנכתב בשנת 1973 על ידי הביוכימאי האמריקני דוויין גיש (Gish). בתקופה שלאחר "משפט הקופים" (1925) המתוקשר, שבו הוגשה תביעה נגד מורה לביולוגיה בשל העובדה שלימד אבולוציה בכיתתו, כבר אי אפשר היה לאסור את הוראת האבולוציה בבתי הספר. בעקבות "משפט הקופים" עמדו הבריאתנים בפני בעיה חדשה – והיא כיצד לאכוף את הוראת רעיון הבריאה כחלק מהוראת הביולוגיה. כך הומצאה החלופה הבריאתנית המדעית לכאורה לאבולוציה: "מדע  הבריאה" (creation science) המבוסס כביכול רק על ראיות מדעיות, ללא קשר לתנ"ך, ואך במקרה תומך בממצאיו בתיאוריה שלפיה כדור הארץ צעיר, שעולם החי נברא במספר ימים (באחרון שבהם נברא האדם), וכן שזמן מה לאחר מכן התרחש מבול.

בשנת 1981 התקבל במדינת ארקנסו שבארצות הברית חוק המחייב להציג במסגרת לימודי הביולוגיה, לצד רעיונות האבולוציה, גם את רעיונות "מדע הבריאה". תוך זמן קצר הגיש האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ACLU) תביעה לבטל את החוק, בטענה שהוא אינו חוקתי, מפני שהוא מפר את ההפרדה בין דת ומדינה. המשפט נערך בעיר ליטל רוק בדצמבר 1981, והעידו בו כמומחים הפילוסוף מייקל רוס (Ruse) והפליאונטולוג הנודע סטיבן ג'יי גולד (Gould). במסגרת עדותם טענו השניים כי "מדע הבריאה" אינו אלא דת במסווה, וכי העדויות האמפיריות מפריכות אותו. המשפט נמשך שבועיים, ובסופו קבע השופט וויליאם אוברטוןOverton) ) כי החוק אינו חוקתי ויש לבטלו. בין נימוקיו כתב השופט כי  המדע, הפועל לפי כמה "כללי משחק" קבועים, מטיל ספק בחוקים, פותח את שעריו בפני ניסיונות הפרכה, והוא תמיד טנטטיבי בתוצאותיו. "מדע הבריאה", הוסיף השופט, "נכשל בכל אלה".

על רקע אירועים אלה פרץ "מדע הבריאה" אל הדיון במשך שנות ה־90 באריזה מחודשת, שנשאה את השם "תכנון תבוני" (Intelligent Design), וכינסה בתוכה את כל מתנגדי האבולוציה, חרף חילוקי הדעות הפנימיים ביניהם (למשל, על גילו של כדור הארץ). בלב הגישה החדשה הייתה הטענה, שחלק מתופעות הטבע הן תוצאה של תכנון אינטליגנטי (בפועל, כוח על טבעי) ולא ניתנות להסבר על ידי תהליכים טבעיים. כמו הוגי "מדע הבריאה", גם מקדמי רעיון התכנון התבוני נמנעים עד היום מלנסות לפרסם מאמריהם בעיתוני הקהילה המדעית, בחסות הטענה שהם אינם מקבלים את הסטטוס קוו של הפילוסופיה המערבית. טיעון זה מקבל בתקופה האחרונה גיבוי נוסף בדמות הרלטיביזם התרבותי, שהמוטיב העיקרי שלו הוא דחיית הגישה המדעית ושלילת היסוד הביקורתי בתרבות האנושית. שוב אין מקום לטענה כגון "לא נכון" כלפי עמדה כלשהי, והיא מוצגת כתוצר של חוויה אישית, וככזו הופכת לחסינה בפני כל ביקורת. לפי אחת הפרשנויות לגישתם, המדע הוא כביכול רק דרך אחת להבנת העולם, אבל לא הדרך היחידה או העדיפה. דא עקא, הם אינם מציגים תחליף שיהווה דוקטרינה חדשה אלא אולי רק קובץ של אמונות. כך או כך, נראה שדרכם של מתנגדי האבולוציה בשנים הבאות תמשיך להיות מבוססת על אחת או יותר משלוש הטענות הבסיסיות הבאות: שמדע האבולוציה בעל הוכחות חלשות, ולפיכך מדענים נוטשים אותו במספרים הולכים וגדלים; שמדע האבולוציה הוא באופן אינהרנטי אנטי דתי; ולבסוף, שרק "הוגן" לאזן את הוראת הדארוויניזם על ידי הכנסת התכנון התבוני לתוכנית הלימודים ו"לתת לתלמידים אפשרות לבחור".

אבולוציה מסוכנת

אנשי מדע כותבים רבות במסגרת הוויכוח עם מתנגדי האבולוציה, בייחוד כדי לסתור את טענותיהם הלא מבוססות באמצעות תצפיות ותוצאות של ניסויים מבוקרים. ואולם בניסיונותיהם לענות על השאלה מדוע רעיון האבולוציה מעורר התנגדות חריפה כל כך הם נתפשים לא אחת מבלי משים לוויכוח עצמו, וממשיכים להצביע על טעויותיהם של הבריאתנים ולספק עדויות המאששות את מסקנותיו של דארווין. עדויות אלה מלבות את אש הוויכוח בהזמינן תגובות מן הצד השני, ומשכנעות ככל שיהיו, הן אינן מתייחסות באופן ישיר לשאלה שהצגתי קודם. תשובה אפשרית אחת לשאלה זו, היא שמתנגדי האבולוציה מגלים בטיעוניהם חוסר הבנה בסיסי של רעיון האבולוציה או של המדע בכלל, או שהסברים מדעיים הם מורכבים ובשל כך מצריכים מאמץ רב, בעוד בני אדם כמהים לקבל הסברים פשוטים ומיידיים. בעיניהם של המתנגדים לדארוויניזם, רעיון האבולוציה מציג עולם קר ועוין והוא מאיים על האדם המחפש משמעות (בניגוד לדת, למשל, המציעה שלל הבטחות לחיים טובים למקיימים אותה). אני נוטה להסכים עם הנימוק האחרון, ואוסיף ואומר שלדעתי אדם מן השורה מבין היטב את רעיון האבולוציה, הנסמך כפי שהבהרתי על השכל הישר. לשון אחר, אולי דווקא משום שאדם מן השורה מבין את רעיון האבולוציה, הוא נמשך אחרי סיבות לדחותו מכל וכל. והשאלה הנשאלת היא – מדוע?

במאמר נפלא הנושא את השם "גורל ומשפט", מציגה המשפטנית פרופ' נילי כהן (אוניברסיטת תל אביב; וראו: להרחבה) את המתח במפגש שבין גורל ומשפט, באומרה ש"גורל מבטא את מה שנגזר מראש בידי כוח עליון, מבלי שלנו, בני האדם, יכולת להשפיע על כך, ואילו המשפט מניח עולם תבוני, שבו הפרט לוקח את גורלו בידיו". בהמשך דבריה היא מוסיפה שמול התחושה המייאשת לעתים של האדם בעקבות ההשלמה עם צו הגורל "עומדת תחושה אחרת, נוגדת, והיא שאנו כותבים את סיפור חיינו …שאנו יצורים חופשיים, שִׂכלתניים, שיכולים לתכנן את מעשיהם, ולנו גם השליטה על העולם" (הפרקליט מט תשס"ז). לדעתי, המתח שעליו מצביעה כהן הוא בעצם אותו מתח המאפיין את המפגש בין האדם לבין רעיון האבולוציה. באמצעות הטכנולוגיה, הרפואה, המשפט ואמצעים אחרים, משיג האדם, ולו באופן חלקי, שליטה על גורלו. התהליך האבולוציוני כאן הוא נציגו של  הגורל, בהיותו חסר כיוון, בהיותו חסר תכלית, ובמיוחד בהיותו עיוור למאמציו של האדם. הוא גוזר גזרות על העולם החי ועל האדם בתוכו מבלי לאפשר לו להשמיע את דברו. ההשלכות שיש לרעיון האבולוציה על האדם מהלכות עליו אימים: כשהאבולוציה מציגה אותו כשייך למחלקת היונקים, וכן כשהיא מצביעה על נקודות הדמיון הרבות שבינו לבין קופי העל (שלא לומר בינו לבין העכבר) היא נוטלת מן האנושות את ייחודה, במובן מסוים. בחשיבות הרבה שהוא מייחס לעצמו ולבני מינו, נאחז האדם תדיר בחלקו הראשון של פסוק מפורסם מקהלת: "מותר האדם מן הבהמה"; ואילו האבולוציה מצדה אינה מרפה מחלקו השני של הפסוק: "מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל" (קהלת ג 19), ומזכירה לו שהוא רק אחד מבעלי החיים. דארווין עצמו כבר טען, כי ההבדלים בין האדם לבין בעלי חיים אחרים הם הבדלים כמותיים ולא איכותיים, כלומר שאפשר למצוא את התכונות הייחודיות של האדם בצורתן הראשונית בבעלי חיים אחרים הקרובים לאבותיו הקדומים. השוואתו של האדם לבהמה מאיימת עליו, ואולי אף מעליבה אותו, בעיקר מפני שהיא מבטלת את הרעיון שהוא שולט על גורלו ונוטלת ממנו את תחושת החירות. הוא הדין לגבי הנימוק "כי הכל הבל", אשר מזכיר לאדם כי גם הוא עצמו אינו יותר מאשר דרכה המתוחכמת של ביצה ליצור עוד ביצה: הוא נתון למרותו של הדנ"א ולשלטונה של הברירה הטבעית. על אחד המקורות האפשריים לפחדיו של האדם בעניין זה עמד פרופ' יובל נח הררי (האוניברסיטה העברית) בספרו "ההיסטוריה של המחר", בקובעו כי "מי שמבין לעומק את תורת האבולוציה, מבין שאין נשמה", קביעה שאני מסכים איתה לחלוטין. הקשר בין ההתנגדות לאבולוציה לבין בעיית גוף־נפש הוא מרתק בעיניי, אך לא ארחיב כאן בעניינו. אציין רק שעל הקשר הזה הצביעו אחדים, בהם דארווין עצמו, אשר טען בספרו על מוצא האדם (1871) כי ההבדל המנטלי בין האדם לבין בעלי החיים האחרים הוא הבדל של דרגה ולא של סוג; וכן הפילוסוף קיית קמפבל (Campbell), בספר "גוף ונפש" (תרגם יורם נבון, הוצאת מאגנס) שבו הוא מציג את עיקרי הבעיה, וכותב כך: "תשובתנו לבעיית נפש־וגוף היא קובעת לגבי תפישתנו בשאלת מוצא האדם ואחריתו". למשמע דברים אלה, אולי רק טבעי שלמתנגדי האבולוציה אין ברירה אלא להתנגד לברירה הטבעית ככל שיוכלו.

כך או כך, לאור הדברים אפשר להבין את גישתו האנתרופוצנטרית של האדם בניסיונותיו להבין את עולם החי ואת החוקים השולטים בו ואת מקומו בתוכו. בסיפור מצחיק ושובה לב בשם "הצפרדעים" כותב עגנון על ויכוח בין פטרו, אביהם של הדייגים, לבין שמש בית הכנסת. ברקע הוויכוח עומד איסור שהטיל רבם של היהודים יושבי העיירה על אכילת דגים, ושמש בית הכנסת מנסה להסביר לפטרו שהדגים אסורים מחמת החרם, בזו הלשון: "במחילה מכבודך, פטרו, ראש של גוי אתה. כבר אמרתי לך שמאחר שרבנו מכריז חרם על הדגים הרי הם אסורים באכילה דרך משל כצפרדעים, כצפרדעים פטרו! ואין בין דגים לצפרדעים, אלא שדגים – אוכל נפש, ואילו צפרדעים – רק אלקים בשמים יודע לשם מה ברא אותן". דוגמה יפה נוספת מציג בפנינו גם מאיר שלו ברומן המקסים "כימים אחדים", הפעם ביחס לחולייתנים המעופפים. בשיחתו של יעקב שיינפלד עם זיידה הוא מספר על ימי ילדותו ועל חולשתו לציפורים: "אז בימים שאני הייתי ילד, הציפורים היו בשבילנו הנחמה היחידה. כי למה בכלל נבראו הציפורים אם לא בשביל הנחמה לבני האדם? יש איזה עניין לאלוהים של היהודים שיעופו חיות בשמים? חסר מקום על האדמה?". אכן, כדברי ניטשה, "אין אנו מציינים אלא את יחסי הדברים לאדם". הדוגמאות האלה מבהירות לנו שפשר הימצאותם של בעלי החיים הלא אנושיים על פני האדמה נגזר מתוך שירותם אותו. שמש בית הכנסת של עגנון אינו מבין מה מקומן של הצפרדעים בין החולייתנים, ואף אומר במפורש שאין הבדל בין דגים וצפרדעים, מלבד העובדה שהראשונים הם מקור מזון והאחרונים לא. חלקנו ודאי חולקים על קביעותיו של השמש, לא רק מטעמים מדעיים אלא גם מטעמים קולינריים, ואולם את הוויכוח חותם עגנון בפנייה לאל, שבהיותו בורא הצפרדעים, ודאי יודע לשם מה ברא אותן. כמו שמש בית הכנסת, גם יעקב שיינפלד יודע להסביר את הימצאותם של בעלי החיים רק בהתייחס אל האדם: הציפורים נבראו כדי לנחם אותו. כמו שמש בית הכנסת, גם הוא פונה לבסוף לאל.

מובן, שחופש היצירה משחרר את הסופרים ואת המשוררים מכבלי האמת המדעית הבלתי מתפשרים, ואולם קטעים אלה מיטיבים להביע את הגישה האנתרופוצנטרית להסבר השונוּת האדירה של עולם החי. כנגד נטיותיו האנתרופוצנטריות של האדם, המשליך על היקום כולו את תכונותיו האנושיות וצרכיו האנושיים, והסכנה הטמונה בהן, יוצא חוצץ ניטשה בחיבורו המרתק "על אמת ושקר במובן החוץ מוסרי" (המאמר הופיע בתוך הספר ״דיונוסוס ואפולו״ בתרגום ישראל אלדד, 1990, עמ' 53-68). ואלו דברי ניטשה: "כבנאי אומן מתעלה האדם מעל לדבורים: אלה בונות מדונג, ואילו הוא בונה מחומר מעודן הרבה יותר –  מושגים, שאותם הוא חייב ליצור תחילה מתוך עצמו. כאן עלינו להעריצו – אולם בשום אופן לא בגין הדחף שלו לאמת, להכרה טהורה של הדברים. אם מאן דהו יסתיר דבר מאחורי שיח, יחפשו שוב באותו מקום וגם ימצא אותו שם, אין מה לשבחו על חיפוש ומציאה מעין אלה. אבל כאלה הם פני הדברים באשר לחיפוש האמת ומציאתה בתוככי מחוזות התבונה". ממשיך ניטשה ומדגים את דבריו: "כאשר אקבע את ההגדרה ליונק ולאחר מכן אצהיר, בעקבות סקירת גמל: "ראו, זה יונק", אמנם הועלתה בכך אמת כלשהי לאור, אבל ערכה מוגבל, דהיינו זוהי אמת מואנשת כל כולה, שאין בה שום נקודת מגע עם 'אמת כשלעצמה', ממשית ובעלת תוקף כללי, בנפרד מן האדם". חוקר המתחקה אחר אמיתות כאלה מתבונן בעולם כולו כמתייחס לאדם. הוא נוהג להתייחס לאדם כקנה המידה לכל הדברים. הוא שואף להבנת העולם כדבר אנושי ומשיג במקרה הטוב רק תחושת הטמעה.

הנזק שבניסיון להבין את העולם ואת הטבע מנקודת מבט אנושית מגיע לשיאו כאשר האדם מנסה להחיל עיקרון זה על האבולוציה עצמה, ושואף להבין גם אותה מנקודת מבט אנושית. הוא מגיע אז למסקנה משוללת כל יסוד, שלא רק שהתהליך האבולוציוני הוא בעל כיוון, אלא גם שהוא מכוון אל הומו ספיאנס; שהומו ספיאנס אינו אלא פאר יצירתו של התהליך האבולוציוני; שהאדם הוא "המילה האחרונה" באבולוציה של עולם החי. במילים אחרות, גם בקרב אלה החושבים שהם מבינים את התהליך האבולוציוני יש הרואים את התהליך כ"מוביל" או "מכוּון" אל האדם. בביקורתו של דורון קורן על ספר הלימוד באבולוציה שהזכרתי למעלה הוא תוהה: "רגע, המורה, תני לי להבין את החשבון: נגיד, אלף שינויים קטנים עד שנוצר התא הראשון, ועוד אלף־אלפיים שינויים "ולו במעט" עד שנוצר מהתא הבודד דג פשוט, ועוד אלף מוטציות קטנות ומקריות עד שנוצרה הצפרדע, ואלף ללטאה, ואלף לכנף הציפור … ועוד אלף שינויים קטנים – נדלג קצת – עד שנוצר לב האדם, ואלף לעיניים, ואלף לעור ואלף לכבד ועוד אלף־אלפיים למוח?". מבלי לשים לב מצייר בפנינו קורן את "השרשרת הגדולה של הקיום", שבצדה האחד "דג פשוט" ובראשה צועד בגאון הומו ספיאנס, שרשרת שבֵּינה לבין עקרונות האבולוציה אין כמעט דבר, ואגב, הציפור כלל אינה שייכת אליה. לאמיתו של דבר, לפי מה שלימד אותנו דארווין אפשר לצייר שרשרת שכזו שבראשה נמצאת הצפרדע באותה מידה, אם מנקודת השקפתן של הצפרדעים אנו רואים את העולם. קורן אף שוכח שגם לדג ולצפרדע יש כבד ועיניים, ושם מעל שניהם את איבריו של האדם, וגם אותם הוא מסדר בשרשרת שגויה לא פחות, שבראשה, איך לא, המוח.

מתוך תצוגה במוזיאון הבריאה שבקנטאקי, ארצות הברית. בלוח נטען, בניגוד לממצאי המדע, כי כל הדינוזאורים היו צימחוניים, וזאת על סמך פסוק ל' פרק א' בספר בראשית
צילום מתוך Wikipedia

מדע הטיפוח

דוגמה בולטת אחרת לכך ניתנה כאשר ניאות בשנה שעברה סוף סוף משרד החינוך להוסיף את נושא האבולוציה לתוכנית הלימודים בביולוגיה, אך השית שתי הגבלות מקוממות על השינוי הנחוץ. הגבלות אלה מרוקנות, לדעתי, את ההחלטה מתוכן, ולאורן עדיף היה לא להכניס כלל את השינוי בתוכנית הלימודים. הגבלה ראשונה הייתה ששמו של הפרק בתוכנית הלימודים יהיה "אקולוגיה וטיפוח" ולא בפשטות "אבולוציה". יש שיאמרו שהשם הוא רק שם, ואילו בעיניי הוא מסמל יותר מכל את החשש לקבל את עובדת האבולוציה כתהליך חסר תכלית, חסר כוונות, ומעל הכל – חסר יחס אל האדם. הכותרת "טיפוח" מתייחסת בעצם לכך שהאדם יודע להשתמש בעקרונות תורתו של דארווין כדי לשכלל מינים של ירקות, פירות ופרחים למטרותיו שלו. התלמידים ילמדו את האבולוציה, אבל כתהליך שמשרת את האדם. המסר המובלע הוא שלא רק שהוא שולט בעולם, גם האבולוציה עצמה כפופה למרותו. אם בכותרות עסקינן, אוסיף גם שהכותרת הרשמית של פרק האבולוציה כפרק בחירה בתוכנית הלימודים המורחבת בביולוגיה תיכונית היא "דארווין והתיאוריות השונות על אודות מוצא המינים", ושוב לא בפשטות "אבולוציה". הגבלה שנייה ומקוממת מזו הייתה שבפרק האבולוציה ידונו המורים והתלמידים בהתפתחות ההדרגתית של צמחים ושל בעלי חיים, אבל לא באבולוציה של האדם. לדעתי, הרחקתו של האדם מהדיון על האבולוציה היא הרסנית יותר להבנתם של התלמידים את הנושא, מאשר הרחקת נושא האבולוציה כליל מתוכנית הלימודים. הדרתו של האדם מפרק האבולוציה בהכרח תביא את התלמידים למסקנה, שקיימת הפרדה בין האדם לבין יתר עולם החי, ומכאן שלא ייתכן שהתהליך האבולוציוני הוא סתמי וחסר מטרות, ושוב הוא מכוון ליצור את נזר הבריאה. אני מדגיש, שלדעתי הצגה מגמתית כזו של הדברים תגרום נזק גדול מהנזק שנגרם מאי הכללתו מכל וכל של הנושא בתוכנית הלימודים.

לאור הדברים, ולסיכום, הצעתי לשר החינוך החדש היא להקים לאלתר ועדה מקצועית אשר תכשיר את המורים לביולוגיה להורות את פרק האבולוציה כפרק יסוד בתוכנית הלימודים, לא רק במסגרת החינוך העל יסודי, אלא גם בכיתות בית הספר היסודי; האבולוציה לא תוצג לתלמידים בשם הפלורליזם כ"אחת הגישות" להבנת הטבע אלא כתיאוריה המדעית התקפה והמאחדת של מדעי הטבע. אין ספק בלבי שהם מסוגלים להפנים בקלות את הרעיונות המרכזיים שלה מתוך הדוגמאות העיקריות. גלה להם שאין סוד, ובכך יעלה בידך למנוע את הקיפוח המתמשך של השכלתם, לא רק בביולוגיה, אלא גם בהיסטוריה של הרעיונות. ומי יודע, אולי מתוך היכרות נכונה של מקומו היחסי של האדם בטבע ילמדו התלמידים גם את מגבלותיו של האדם. מתוך המגבלות יעריכו טוב יותר את כוחו, ומתוך צניעות זאת יתייחסו לטבע ובעיקר ליושביו הלא אנושיים בשוויון ובחמלה. עד אז יתבוננו רבים מהם אל הדגים ואל הצפרדעים של עגנון, ועיניהם אומרות בהתנשאות: "אל דאגה, גם אתם, פעם, תהיו בני אדם".

ד"ר אסף מרום הוא אנתרופולוג ומלמד אנטומיה ואבולוציה של האדם באוניברסיטת תל אביב.