מעורבות הורית

חלק מרגעי ההצלחה העילאיים ביותר שחוויתי בהוראת האסטרונומיה והחלל כללו את משפחות תלמידיי. ההנאה רבתה כאשר משפחת התלמידים, ההורים, האחים, הסבים והסבתות, נטלה חלק פעיל בלמידה. בין כתלי בית הספר או מחוצה לו, בהדגמת מודלים בכיתה או בפעילות מעשית בחוץ, ליווי של התלמיד על ידי אדם אהוד ומבוגר יותר הגדילה את הסיכוי להמשך הלמידה בבית, או לפחות לחזרה על החומר הנלמד. אם בהשתתפות בתצפיות רחוב בשעות הערב או אם במדידת זווית השמש במהלך היום, ילדים שהוריהם השתתפו בפעילויות קיבלו שיעור פרטי טוב יותר ממה שהיו יכולים לקבל ממני המורה אי פעם.

מעורבות הורית אינה רק השתתפות בפעילויות חינוכיות. רוב החוקרים בתחום מעורבות ההורים בחינוך ילדיהם מצטטים את ששת סוגי המעורבות של ג'וייס אפשטיין ולורי קונור (Epstein & Connor, 1992) מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס שבבולטימור. על פי החוקרות, הסוג הראשון של מעורבות הורית בחינוך נוגע לכישורי הורות. על בית הספר להציע סיוע להורים שיהיו מעוניינים במקורות מידע כגון הדרכה הורית שתוכל לשפר את הדינמיקה המשפחתית. הסוג השני של מעורבות הורית בחינוך הוא שיפור התקשורת בין בית הספר להורים. על בית הספר לאפשר מגוון שיטות תקשורת דו כיוונית בין ההורים לבית הספר בנושאי התקדמות התלמיד בלימודיו, למשל על ידי אסיפות הורים, תכתובות, הודעה על תוכניות לימודיות חדשות בבית הספר ועוד. הסוג השלישי נוגע לגיוס הורים לפעילויות בית ספריות, כגון משמרות דרכים, ארגון טקסים ועוד. הסוג הרביעי נוגע למתן הזדמנויות למידה בבית התלמיד לאחר שעות הלימודים. בתחום זה אמור בית הספר לספק להורים חומרי הוראה לבית, לשלב הורים בפרויקטים משפחתיים וכו'. הסוג החמישי של מעורבות הורית על פי אפשטיין וקונור נוגע לשילוב הורים במהלך קבלת ההחלטות בבית הספר, לדוגמה, בוועדות חינוך בית ספריות או בוועד ההורים. סוג המעורבות השישי נוגע לשיתוף פעולה בין הקהילה ובית הספר – למשל, פרסום פעילויות קהילתיות בבית הספר, קיום פעילויות בית ספריות מטעם בית הספר ועוד.

המודל של אפשטיין וקונור אושש, ולו חלקית, על ידי פרופ' קוּסוּם סינג (Kusum Singh), חוקרת חינוך באוניברסיטת וירג'יניה טק ואחרים (1995). סינג ושותפיה למחקר חקרו את השפעת מעורבות ההורים בחינוך ילדיהם על ציוני הילדים. הנבדקים היו תלמידי כיתה ח' שנדגמו בשנת 1988 בסקר האמריקאי הלאומי (NELS88). סינג ושותפיה קטלגו את המידע שנאסף על 21,438 תלמידים לארבעה גורמים בעלי השפעה. הגורם הראשון היה שאיפות ההורים באשר לחינוך ילדיהם. מדובר בתקוות ההורים וציפיותיהם באשר לבחירות הילדים בתחום הלמידה והצלחותיהם, למשל ניסיונות הכוונה של ההורים את ילדם לבחירה במגמה מסוימת או בתיכון בעל אופי מסוים. סינג ושותפיה מצאו כי לגורם זה יש את ההשפעה החזקה ביותר על ציוני התלמיד. הגורם השני היה התקשורת ההורית בנושאי בית הספר עם ילדיהם. נמצא כי לגורם זה השפעה בינונית על ציוני התלמידים. הגורם השלישי הוא הדינמיקה המשפחתית בנושאי למידה, לדוגמה, החלת משמעת הכנת שיעורי הבית או משמעת בעת הכנה למבחנים. נמצא כי לגורם זה השפעה שלילית, עובדה שהפתיעה את החוקרים. הגורם הרביעי שאותו זיהו סינג ושותפיה היה התפקיד הפעיל שנוטלים ההורים בלמידת ילדיהם ובענייני הכיתה. נמצא כי לגורם זה השפעה זניחה בלבד על ציוני תלמידי כיתה ח'.

סקר נוסף הוא ה־CLS (Chicago Longitudenal Study), שנערך על ידי אוניברסיטת וויסקונסין־מדיסון בארצות הברית. בסקר נדגמו 2,539 ילדים שנולדו בשנת 1980 למשפחות מוחלשות בשיקגו, והתקדמו עם השנים במערכת החינוך הציבורית. מטרת סקר ארוך טווח זה הייתה זיהוי השפעת התערבות חינוכית בגיל צעיר, כפי שבאה לידי ביטוי בתוכנית CPC (Child-Parent Center). תוכנית זו ניסתה לעודד מעורבות של הורים בחינוך ילדיהם. התוכנית הייתה פתוחה למשפחות שילדיהם למדו בבתי ספר שקיבלו סיוע פדרלי, והיא מוקמה בשכונות של אוכלוסייה מוחלשת. הורים לילדים בגילים 3־9 שנרשמו לתוכנית הוזמנו בין השאר להשתתף בפעילויות חינוכיות במתנ"סים שכונתיים. לילדים הוצעו סוגי תמיכה שונים, חלקם במשך של עד שש שנים. במרכזי התוכנית נכחו מורים שסייעו בהנגשת מקורות מידע חינוכיים להורים שרצו לספק לילדיהם הזדמנויות לימודיות. מאחר שהתוכנית התקיימה במערכת החינוך הציבורית בשיקגו, להורים משתתפים ניתנה הזדמנות להצטרף לוועד ההורים הבית ספרי ולהשפיע על התכנון החינוכי של המוסד שבו לומדים ילדיהם. כמה מחקרים מוקדו בתוכנית זו. מחקר מעניין אחד הוא של ברנארד (2004) מאוניברסיטת פיטסבורג בארצות הברית, שבדקה 1,165 מתוך ילדי ה־CLS. ברנארד הגדירה וחקרה ארבעה סוגי מעורבות הורית: קריאה לילד, בישול עם הילד, תקשורת הורית בנושאי בית הספר ומתן הזדמנות למידה עבור הילד, כדוגמת ביקור במוזיאון, גן חיות ועוד. ברנארד מצאה בין השאר שילדים שהוריהם היו מעורבים מעל הממוצע, פחת הסיכוי שלהם לנשור ממערכת החינוך ב־21 אחוז מדי שנה. השפעה זו הצטברה עם מספר השנים שבהן נטלו ההורים מעורבות בחינוך ילדיהם.

אחת ממסקנותיה של ברנארד היא שבתי הספר צריכים לאפשר להורים להיות מעורבים בחינוך ילדיהם מֵעבר לוועד הכיתה ולארגון טקסי החג. לטענתה, על בית הספר ליזום מערכת יחסים עם ההורים ולא להמתין שיקרה ההיפך. לדברי ברנארד, ייתכן שהורים יחושו כי חינוך בית ספרי הוא זירת המורה ששונה מהותית מזירת ההורה, וכי ייתכן כי הגדרה בית ספרית של חינוך תיראה מתנשאת לחלק מההורים.

מניסיוני ארשה לעצמי להתבטא באופן חד משמעי: יש להדגיש בפני ההורים שהאחריות לחינוך ילדיהם היא בראש ובראשונה שלהם. על מורים, מנהלים, מפקחים, ראשי משרד החינוך להדגיש בריש גלי כי מערכת החינוך היא כלי מסייע לשיפור איכות חיי ילדיהם בעתיד. המרוויחים העיקריים מכך יהיו תלמידי מערכת החינוך הציבורית.