מקדש השלום והפירמידה

ברומא אפשר לראות שרידים של מקדשים רבים מתקופת הרומאים מלפני כ־2,000 שנה, חלקם שימשו כמזבחות שעליהם העלו קורבנות לאלים השונים. אחד מהם הוא מקדש השלום של אוגוסטוס (Ara Pacis Augustae) שנחנך בארבעה ביולי שנת 13 לפנה"ס כדי להנציח את שובו של הקיסר אוגוסטוס משלוש שנות מלחמה בחלק המערבי של אירופה – בצרפת ובספרד של היום. במקור, המזבח היה מוקף בקירות ללא גג ובחומות ההיקף היו שני פתחים, אחד שפנה למזרח ושני למערב. האתר היה בנוי בחלקו הצפוני־מזרחי של שדה מארס (Campus Martius), שם הוקמו באותה תקופה אנדרטאות רבות, אך במהלך השנים הוא כוסה בסחף, נחרב וחלקיו התפזרו. רק באמצע המאה ה־15 נמצאו חלקים ממנו, ואלו הוצגו בארמונות רומא. במהלך המאה ה־20 נמצאו מספיק חלקים של המקדש, וב־1938 שוחזר האתר במקום שבו הוא נמצא היום. ההשערה היא שאוגוסטוס הקים את המזבח הן כמעשה אזרחי־דתי לתועלת הציבור והן כיחסי ציבור לקיסר.

על פי כתבי התקופה שמתעדים את בניית מקדש השלום ואנדרטאות אחרות שבנה אוגוסטוס, נודע שקרוב למזבח הוקם גם אובליסק, "מחט" אבן ענקית שגובהה 21 מטרים ושהובאה ממצרים על ידי אוגוסטוס, וכיום נמצא בכיכר מונטצ'יטוריו ברומא. האובליסק הורכב בעצם מחלקיו השבורים לאחר שבמאות ה־9 וה־10 הוא התמוטט, אולי לאחר שריפה או רעידת אדמה, ושבריו כוסו באפר. החלקים נאספו בתקופת האפיפיור סיקסטוס השישי במאה ה־16, בכוונה שישמשו חלק משעון שמש ענקי, אך בגלל טעויות בהקמה שעון השמש לא פעל בצורה משביעת רצון.

במשך שנים חשבו החוקרים כי גם רצונו של אוגוסטוס היה שהאובליסק יהיה חלק משעון שמש ענקי, כך שצלו על הקרקע יראה את שעת היום על גבי משטח בגודל של 160X75 מטרים, וכן שצלו של האובליסק ייפול על מרכז מקדש השלום ב־23 בספטמבר, יום הולדתו של אוגוסטוס. בעבודת מחקר של ברני פישר (Fischer), פרופסור לטכנולוגיות מידע ומחשבים באוניברסיטת אינדיאנה בארצות הברית נמצא כי הנחה זו אינה מדויקת. פישר השתמש בחישובים של מיקום השמש בתקופת ההקמה של מזבח השלום והאובליסק, וגם בתוכנת הדמיה שאפשרה לשחזר את שני המבנים יחד עם גרמי השמים. נתוני GPS שולבו עם הממדים הידועים של המבנים ועם עדויות היסטוריות, כדי ליצור מודלים תלת ממדים של שני המבנים ושל הנוף שסביבם. על סמך מודלים אלה הציע פישר שהמועד החשוב לגבי שני המבנים הוא לא ה־23 בספטמבר, אלא ה־9 באוקטובר. ביום זה דסקת השמש הייתה עוברת בדיוק מעל האובליסק – מבחינת צופים שנמצאו ברחוב הראשי של רומא העתיקה, ויא־פלמיניה (Via Flaminia), סמוך למזבח השלום – והיא נראתה לרגע צמודה ממש לקצה מחט האבן הענקית.

מזבח השלום ברומא והאובליסק שלידו כפי שהיה רואה צופה בימיו של אוגוסטוס. השמש נמצאת בדיוק מעל קודקוד האובליסק
צילום: אוניברסיטת אינדיאנה

לחיזוק טענתו מציין פישר שאוגוסטוס הקדיש את האובליסק לאפולו, אל השמש הרומי; ה־9 באוקטובר היה ידוע בימיו של אוגוסטוס כיום ההולדת של מקדש אפולו פאלאטינוס, מקדש שבנה אוגוסטוס על הר הפלטין, השני מבין מקדשי רומא שיועדו לפולחן אל השמש.

ארכיאולוגים התלבטו תמיד לגבי משמעות ממצאיהם. המחקר הנוכחי מצטרף לשורה של מחקרים דומים שמשלבים בין גילוי שרידים עתיקים ושחזורם לבין מידע אסטרונומי מדויק, המביאים להבנה חדשה של העולם הקדמון.

בניית הפירמידות ומקדשי הענק

מאז העת העתיקה נחשבו הפירמידות הגדולות של מצרים כאחד משבעת פלאי העולם. המבנים העצומים בנויים מגושי אבן ענקיים שמשקל כל אחד מגיע לכ־80 טונות – עבור אבני הגג של חדרי הקבורה. השאלה היא כיצד הצליחו המצרים הקדמונים, למשל ב־2550 לפנה"ס, לשנע את גושי האבן הללו; לבניית הפירמידה הגדולה נדרשו כשלושה מיליון גושי אבן, שהובאו בדרך ארוכה יחסית עד לאתר הבנייה. את אותה השאלה אפשר להעלות גם לגבי פסלים ענקיים ואובליסקים עצומים שאותם חצבו המצרים מתוך ההר כיחידה אחת. האובליסק הלא גמור שנמצא עדיין במקום חציבתו באסואן הוא גוש אבן שאורכו 42 מטרים ומשקלו מוערך בכ־1,200 טונות. שני פסלים ענקיים של ממנון (Colossi of Memnon), פסליו של פרעה אמנחוטפ השלישי, שוקלים כל אחד כ־700 טונות, ובערך בשנת 1350 לפנה"ס הועברו כל אחד כיחידה אחת מרחק של כמעט 700 ק"מ – מאזור קהיר עד לתבאי (Thebes) שליד לוקסור – בלי להשיט אותם על הנילוס כיוון שהיו כבדים מדי.

הזזת משאות כבדים כאלה היא משימה לא קלה אפילו בימינו, עם כל כלי הענק המשוכללים שעומדים לרשותנו. ללא ספק הייתה זו משימה קשה ביותר בעת העתיקה, ולרשות הבנאים עמד רק כוחם הפיזי של בני אדם ושל בהמות משא. במצרים העתיקה באותם הימים לא היה שימוש נרחב בגלגלים, כך שגושי האבן היו מועברים על גבי מזחלות בנויות מקורות עץ שנגררו. שיטה זו של העברת מטענים כבדים הייתה מקובלת בכל העולם העתיק ולא רק ממצרים אלא גם מאשור כפי שמעידות תמונות ופסלים. בתבליט שהיה מוצב בארמונו של סנחריב מלך אשור בערך ב־700 לפנה"ס נראית העברת פסלו הענק של שור מכונף על ידי עבדים המושכים מזחלה ועליה הפסל.

הפירמידה הגדולה של חופו בגיזה ליד קהיר
צילום מתוך Wikipedia

השיטה הייתה ידועה למצרים הקדמונים זמן רב, ועדות לכך הוא ציור קיר שנמצא בקברו של דז'הוטיחוטפ (Djehutihotep), שליט אחד ממחוזות מצרים בערך בשנת 1900 לפנה"ס. למרבה הצער, ציור זה נהרס ב־1890 וכל מה שידוע עליו מגיע מצילום שנעשה שנה קודם. הציור מראה פסל ענק של דז'הוטיחוטפ, שגובהו כ־7 מטרים, המועבר על גבי מזחלת שאותה מושכים 172 אנשים.

פסל ענק של דז'הוטיחוטפ מועבר על גבי מזחלת כשעבדים מושכים אותה ועבד נוסף מרטיב את החול לפני המזחלת
צילום מתוך Wikipedia

המעניין בתמונה זו הוא האיש העומד בקדמת המזחלת ושופך נוזל לקרקע. החוקרים התלבטו לגבי מהות הנוזל ותפקידו, וניסוי שבוצע באוניברסיטת אמסטרדם הביא לפתרון הסוגיה. המחקר נעשה על ידי חוקרים מהולנד, אירן, צרפת, גרמניה והודו, ונחקרו בו תכונות כוח החיכוך על גבי משטח חולי. החוקרים שחזרו את התהליכים שמתרחשים כאשר מנסים לגרור משא כבד על חול, ומצאו כי החלק הקדמי של המזחלת בעצם קובר עצמו בחול ולכן קשה למשוך את המזחלת. הרטבת החול במים גורמת לגרגירי החול להידבק זה לזה, והמשטח החולי נעשה יציב יותר. עם כמות מספקת של מים אפשר לצמצם את הכוח הנדרש לגרירת המזחלת לחצי ממה שהיה דרוש ללא תהליך ההרטבה.

לממצא של הקטנת כוח החיכוך יש לא רק חשיבות היסטורית שדרכה אפשר להבין איך העבירו המצרים הקדמונים את פסליהם הענקיים למרחקים, אלא גם לתעשייה המודרנית. לא פעם יש צורך להעביר חול ממקום למקום על ידי שאיבה בצינורות, למשל בתעשיית הבנייה. המדידות הראו כי לא כל כמות מים שמוזגים על החול עוזרת; כאשר היחס בין המים לחול עומד על כחמישה אחוזים כוח החיכוך קטן ביותר, אבל אם כמות המים גדולה מערך זה החיכוך עולה.