האם הגוף והנפש מתואמים באופן מושלם?

אם רק נראה לנו כאילו יש אינטראקציה בין הגוף לנפש, אך למעשה אין ביניהם שום השפעה הדדית, איך זה שהם מתואמים באופן מושלם?

צילום: שאטרסטוק
צילום: שאטרסטוק

בכתבה הקודמת בנושא הצגנו את העמדה הדואליסטית של דקראט, שלפיה לגוף ולנפש מהויות שונות: לגוף יש מהות חומרית ולנפש יש מהות רוחנית, אך בין השניים יש אינטראקציה- הגוף משפיע על הנפש (למשל, פציעה מעוררת כאב) והנפש משפיעה על הגוף (אני יכול להזיז את גופי בהתאם לרצוני). נוכחנו גם שעמדתו של דקארט עוררה ביקורות רבות, שכן נראה בלתי סביר שחומר ורוח, שאין להם דבר במשותף, ישפיעו זה על זה בדרך כלשהי. כמו כן, אם לרוח אין תכונות מרחביות (שכן מרחב הוא בעל מהות פיזיקלית), איפה בדיוק מתרחשת האינטראקציה בין הגוף לנפש? (תשובתו של דקארט שהדבר מתרחש בבלוטת האצטרובל לא סיפקה את ההוגים בני תקופתו). עם זאת, יש בעמדה הדואליסטית משהו קוסם, שכן אנו נוטים לתפוש את עצמנו כישות לא חומרית (ואולי אף מקווים שמהות זו גם תשרוד את מות הגוף). נוסף על כך אנו משתמשים בביטויים כמו "הגוף שלי", שמרמזים על כך ש"האני" שלנו נתפשׂ על ידינו כשונה מגופנו. הרצון לשמר את הדואליזם חרף הבעיות העולות מעמדתו של דקארט הביא פילוסופים אחדים להציע חלופות לדואליזם האינטרקציוניסטי.

האם הנפש שלנו קשורה ישירות לגוף, ואם כן כיצד?מתוך הסרט "מטרופוליס", בימוי: פריץ לאנג, הפקה: אריך פולמר, 1927
האם הנפש שלנו קשורה ישירות לגוף, ואם כן כיצד?
מתוך הסרט "מטרופוליס", בימוי: פריץ לאנג, הפקה: אריך פולמר, 1927

פרלליזם

אחד הקשיים בוויתור על האינטראקציה בין הגוף לנפש הוא להסביר את העובדה שעל פי תפישתנו, אנו מתנסים מדי יום ומדי רגע במה שנראה כהשפעה של הנפש על הגוף והשפעה של הגוף על הנפש. איך זה שכשאנחנו נחבלים אנו חשים כאב אם לגוף אין יכולת להשפיע על הנפש? איך זה שרצוני להרים את ידי אכן מביא לשינוי פיזיקלי זה (הרמת היד) אם לנפש אין יכולת להשפיע על הגוף? כמה הוגים הציעו את האפשרות שהאירועים המנטליים (מחשבות, רצונות, תחושות וכדומה) קורים במקביל לאירועים הפיזיקליים ומתואמים איתם, ושבניגוד לתפישתנו האינטואיטיבית, אין בין הגופני לנפשי שום יחסי גומלין (לכן השימוש במושג "מקביל"). במילים אחרות, יש להבחין בין היראות לבין ממשות: רק נראה לנו כאילו יש השפעה הדדית בין הגוף לנפש, אך בפועל אין הדבר כך. ואולם עמדה כזו, שמכונה פרלליזם (מלשון Parallel), חייבת להסביר איך האירועים המנטליים מתואמים עם אירועים גופניים אם אין ביניהם שום אינטראקציה: איך זה שהכאב מופיע מיד עם הפגיעה הגופנית, וכשאני רוצה להרים את ידי, מורמת זו ללא שהות? הרי לא ייתכן שמדובר בצירופי מקרים בלבד. וכאן נחלקות העמדות הפרלליסטיות לכמה קבוצות, על פי ההסבר שהן מספקות להתאמה זו בין מצבים מנטליים לאירועים פיזיקליים.

 ברוך שפינוזה (Spinoza), הפילוסוף היהודי־הולנדי הגדול בן המאה ה־17, החזיק בעמדה מוֹניסטית. על פי עמדה זו, יש בעולם מהות אחת בלבד, שכשלעצמה אינה חומרית ואינה רוחנית, אולם למהות זו יש שני היבטים – חומרי ורוחני (ועל כן בעמדה זו יש גם פן דואליסטי). מכיוון שבכל אירוע אפשר למצוא גם את ההיבט החומרי וגם את ההיבט הרוחני, הרי שיש התאמה מלאה בין שני ההיבטים, בדיוק כמו שיש התאמה בין שני צדדים של אותו מטבע. אם נשליך מטבע, ינועו שני צדדיו באותו מסלול בדיוק, אף שאי אפשר לומר שיש ביניהם איזשהו קשר סיבתי: אף צד של המטבע אינו גורם לתנועת הצד השני, ולמרות זאת הם נעים יחד באופן מתואם. כך גם הגוף והנפש: מכיוון ששניהם היבטים שונים של אותה מהות, הם מתואמים ביניהם באופן מושלם אף שאין ביניהם שום קשר סיבתי.

אנו נוטים לתפוש את עצמנו כישות לא חומריתצילום: שאטרסטוק
אנו נוטים לתפוש את עצמנו כישות לא חומרית
צילום: שאטרסטוק

התערבות אלוהית

עמדה שמקורה בניקולס מלבראנש (Malebranche), הוגה צרפתי בן המאות ה־17 וה־18, ואשר מכונה אוֹקזיונליזם, גורסת שהדרך הטובה ביותר להסביר את ההתאמה בין אירועים פיזיקליים למצבים מנטליים בלי להניח שיש ביניהם אינטראקציה היא באמצעות התערבות האל. האל הוא זה שמתערב ומשפיע על הגוף ועל הנפש כך שנראה כאילו פועלים ביניהם כוחות סיבתיים. בכל פעם שאנחנו נחבלים, האל הוא זה שמעורר בנו את תחושת הכאב כך שתתאים לאופן שבו נחבלנו, ובכל פעם שאנו רוצים להזיז איבר בגופנו אלוהים הוא זה שמזיז אותו עבורנו, אף שלנו נראה שעשינו זאת בכוחות עצמנו. למעשה, האוקזיונליזם, במובן הרחב שלו, טוען שכל מה שנתפשׂ בעינינו כתהליך סיבתי אינו אלא תוצאה של התערבות אלוהית. לדברים עצמם אין כוח סיבתי. ההתערבות האלוהית בכל מקום שצריך היא זו שמאפשרת לנו לתפוש הן את העולם הפיזיקלי והן את העולם הנפשי כבעלי כוחות סיבתיים.

גם גוטפריד ווילהלם לייבניץ (Leibniz), המתמטיקאי והפילוסוף הגרמני הגדול בן תקופתו של מלבראנש, סבר שהאל הוא האחראי להתאמה בין הגוף לנפש, ובכלל לכל מה שנראה ככוחות סיבתיים בין דברים. אולם בניגוד לאוקזיונליסטים, לייבניץ האמין שאלוהים אינו צריך להתערב באופן מתמיד בנעשה בעולם. ברגע בריאת העולם האל כיוון את תוצרי הבריאה כך שהם יהיו מתואמים לעד. כפי שכל השעונים בחנות שעונים מורים אותה שעה לא משום שיש ביניהם כוחות סיבתיים, אלא מפני שהשען כיוון אותם מראש כך שיורו אותה השעה, גם האל "כיוון" את העולם שברא כך שהאירועים בעולם יהיו מתואמים לעד באופן שרק נראה לנו כסיבתי, אף שלמעשה הם תוצאה של הרמוניה קבועה מראש (עם זאת לייבניץ לא היה דואליסט, כי הוא סבר שהעולם עשוי ממהויות רוחניות בלבד, שלהן הוא קרא מוֹנָדות).

אפיפנומנליזם

העמדה האפיפנומנליסטית גורסת שהמצבים הנפשיים הם בסך הכל תוצר לוואי של הפעילות המוחית, ואף שנדמה לנו שיש להם כוח סיבתי, זו אשליה בלבד. כשאני רוצה להרים את ידי הימנית, למשל, ההתנסות המנטלית שלה אני קורא "רצייה" אינה אלא תוצר לוואי של פעילות מוחית מסוימת. אותה פעילות מוחית גורמת באופן פיזיקלי (באמצעים כימיים וחשמליים) להעברת פולס עצבי לשרירי היד הימנית שלי, וזו מתרוממת. מכיוון שאיני מודע לתהליך הפיזיקלי שהתחיל במוח והסתיים ביד, אני נשאר תחת הרושם שהרצייה שלי, שבה התנסיתי לפני רגע, היא זו שהביאה לכך שידי תתרומם, אולם רצייה זו, שאינה בעלת מהות חומרית, אין לה כאמור שום כוח סיבתי, ולא היא זו שבאמת גרמה לתנועת היד שלי. על פי עמדה זו, למצבים נפשיים אין גם יכולת לגרום למצבים נפשיים אחרים, בניגוד לאינטואיציות שלנו בעניין. אם, למשל, מחשבה שלי גורמת לי לצער, הרי שעל פי העמדה האפיפנומנליסטית תהליך מוחי מסוים, שאני מודע אליו כאל מחשבה (המחשבה היא תוצר הלוואי של התהליך המוחי) גורם לפעילות חשמלית וכימית במוח, שהתוצאה שלה היא איזושהי פעילות מוחית שאני חווה כצער (הצער הוא תוצר הלוואי של פעילות מוחית זו). הדבר דומה להתבוננות בצללים של שני מתאגרפים. נראה כאילו צל אחד מכה את הצל השני ומפיל אותו, אולם בין הצללים אין שום כוח סיבתי. הם רק תוצרי לוואי של המתאגרפים, אשר הם אלו שמפעילים זה על זה כוחות סיבתיים.

בעד ונגד דואליזם

לעמדות שהוצגו כאן יש כמובן נימוקים בעד ונגד. כל עמדה מציעה פתרון לאיזושהי בעיה, אולם מעוררת בעיות אחרות. הבנת האופן שבו פועל העולם לאור התגליות המדעיות של העת החדשה הביאה רבים מההוגים לסגת מעמדות דואליסטיות ולאמץ עמדות מטריאליסטיות, שלפיהן לעולם מהות חומרית בלבד. עם זאת, יש עדיין הוגים שדבקים בדואליזם, והוויכוח בין האידיאליסטים למטריאליסטים נמשך עד ימינו. בעמדות דואליסטיות מודרניות יותר נדון בכתבה הבאה בנושא.