פילוסופיה של הנפש מהי?

מהי נפש? האם אנו מהות רוחנית או חומרית? והאם לאנדרואיד מתוחכם יכול להיות עולם פנימי?

12 בנובמבר 2013

מהותה של הנפש היא אחת התעלומות הגדולות שמסרבות באופן עיקש להיפתר על ידי המדע המודרני. השימוש במילה נפש אינו מרמז בהכרח על איזושהי מהות רוחנית שמחוברת באורח פלא לגוף האדם (אם כי יש גם עמדות פילוסופיות ודתיות כאלו), אלא בעיקר להתנסויות המנטליות הייחודיות שיוצרות את עולמנו הפנימי: תפיסות חושיות כמו צבעים, צלילים, ריחות וטעמים; תחושות גופניות כמו כאב, תחושות קור וחום, רעב וצמא; רגשות כמו שמחה, עצב, כעס ואהבה; פעילות מחשבתית כמו חשיבה, האמנה, רצייה ודמיון, וכיוצא באלו. למעשה, אין לנו שום גישה לעולם אלא באמצעות התנסויותינו הנפשיות. גם כשאנו אוחזים פיזית בדבר מה, הרי שכל ידיעותינו על חפץ זה מתגבשות באמצעות התפיסות החושיות שלנו, שכוללות, מלבד החוויות החושיות שהוזכרו לעיל, גם את חוויית המגע, שהיא התנסות מנטלית לכל דבר. הייחוד של התנסויותינו הנפשיות הוא בכך שאיננו מייחסים אותן לעולם החומר (ואפילו לא לתאי המוח שלנו) אלא לעולמנו הפנימי בלבד. בעידן המודרני, שבו אנו מחפשים הסברים פיזיקליים לכל תופעת טבע, כולל למערכות הביולוגיות השונות, תופעת התודעה, כלומר, מכלול התנסויותינו הנפשיות, רחוקה מאוד מלהיות מובנת מתוך היכרותנו עם חוקי הטבע או אף עם המערכות העצביות המורכבות של המוח.

ניסוי חשיבה

נניח שאנו מצליחים לייצר אנדרואיד שמתפקד כאדם חי ונבון לכל דבר, כשבמקום מוח יש לו שבב מתקדם שמריץ תוכנה מאוד מתוחכמת. הוא מסוגל לשוחח איתנו, לצחוק איתנו, להביע גילויי שמחה ועצב, להפגין כאב או עלבון בנסיבות הנכונות, וכשנשאל – אף לספר על התנסויותיו הנפשיות ("כואבת לי היד, אבל לא נורא"). האם נרצה לייחס לו מצבים נפשיים? האם נאמין שבאמת כואבת לו היד כשהוא מתלונן על כך, וכשהוא מביע התפעלות מצבעם של פרחים הוא באמת מתנסה בחוויית הצבע המוכּרת לנו (והשאלה כאן אינה אם הוא רואה כחול ככחול או כאדום, אלא אם הוא באמת חווה צבע, ואינו רק מגיב כאוטומט על פגיעת אור באורך גל מסוים ברשתיות המלאכותיות שבעיניו). תהא עמדתכם בנושא אשר תהא, מסתבר שלא קל לענות על השאלה. כל עוד איננו יודעים איך מוחנו אנו מייצר את החוויות החושיות ואת שאר ההתנסויות המנטליות (ואנו איננו יודעים זאת), איננו יכולים לדעת אם המעגלים האלקטרוניים שמפעילים את האנדרואיד מסוגלים אף הם לייצר מצבים נפשיים, או שהם רק מפעילים אוטומט שמתנהג כאילו הוא יצור נפשי.

לאלו שסבורים שההתנסויות הנפשיות שלנו אינן חומריות אלא בעלות מהות רוחנית (עמדה שמכונה דואליזם), ושלגולם מעשה ידי אדם לא יכולה להיות מהות כזו, התשובה ברורה. אולם אלו שמקבלים את האפשרות שנפש האדם אינה אלא תוצר של מורכבותן ואופן פעולתן של רשתות העצבים המוחיות (עמדה שמכונה פונקציונליזם) עשוי לקבל את האפשרות שגם שבב המכיל מיליוני רכיבים אלקטרוניים הפועלים באופן הנכון עשוי לייצר מצבים נפשיים. ויש גם שיטענו (אם כי דעה זו כבר אינה פופולרית כפי שהייתה בעבר) שהדבר היחיד שרלוונטי כדי לקבוע אם ליצור כלשהו יש מצב נפשי מסוים זו התנהגותו של יצור זה. התנהגות שמאפיינת כאב היא הדבר היחיד הנחוץ כדי לקבוע שהיצור הנדון חש בכאב (עמדה זו מכונה ביהביוריזם). ומכיוון שעמדות כמו העמדה הפונקציונליסטית והעמדה הביהביוריסטית אינן נזקקות למהות רוחנית כבסיס למצבים נפשיים, עמדות מעין אלו מכונות מטריאליסטיות. כמובן שמבחינה טכנית אנו רחוקים מרחק רב מייצור אנדרואיד כזה (אם הדבר בכלל יתאפשר אי פעם), אולם השאלה העקרונית היא החשובה: מהי נפש? רק אם נוכל לענות על שאלה זו, נדע אם גם למכונה יכול להיות עולם התנסויות פנימי (גם השאלות המוסריות שמתעוררות בניסוי חשיבה זה הן מעניינות, אולם זהו נושא לדיון אחר).

אם הנפש והחומר אכן חולקים את אותם מאפיינים אין מנוס מלהסיק שלנפש אין מהות חומריתצילום: שאטרסטוק
אם הנפש והחומר אכן חולקים את אותם מאפיינים אין מנוס מלהסיק שלנפש אין מהות חומרית
צילום: שאטרסטוק

מה מיוחד במצבים נפשיים?

כבר ציינו שקשה מאוד לייחס התנסויות נפשיות לעצמים חומריים. משטח הוא אדום משום שאנו רואים אותו כאדום. חוויית הצבע היא שלנו, ואילו המשטח בסך הכל פולט אור באורך גל שמייצר אצלנו תחושת צבע זו. למשטח עצמו אין חוויית צבע, וגם לאור לא. כשעץ נופל ביער (רק לצורך המליצה), פגיעתו בקרקע מרעידה את האוויר, ומולקולות האוויר שפוגעות בעור התוף שלנו גורמות לכך שנתנסה בחוויית צליל. חוויית הצליל היא שלנו והיא פנימית. לעץ עצמו או לאוויר אין התנסות קולית. כשמולקולות מסוימות נקלטות בקולטני הריח שלנו אנו מתנסים בריחות מסוגים שונים. הריחות שייכים לעולמנו הפנימי, הנפשי. הדבר שאנו מריחים רק מספק את המולקולות שמייצרות בנו את החוויה. כשאנו אומרים שלוֶרד יש ריח מסוים, זה רק אומר שאנו מתנסים בריח זה. לוֶרד עצמו אין התנסויות.

העובדה שהתנסויות מנטליות שייכות לעולמנו הפנימי הופכת אותנו לסמכות העליונה לידיעתן של התנסויות אלו. כאשר רופא בודק חולה שמתלונן על כאבים ואינו מוצא שום ממצא גופני זו תהיה יוהרה מצדו לטעון: "לא כואב לך כלום". בדרך כלל מה שרופא (טוב) יאמר לחולה זה: "אינני מוצא שום סיבה גופנית לכאבים שלך", וזאת משום שלכל אדם יש גישה לעולמו הפנימי בלבד. אני יכול לדעת על אדם מסוים שמתנסה בחוויה מנטלית כלשהי רק אם הוא מדווח לי עליה או מפגין התנהגות שממנה אני מסיק על מצבו הנפשי, אבל אינני יכול לדעת זאת בוודאות (ייתכן שהוא משקר או "עושה את עצמו"). לעומת זאת, לגבי מצביי הנפשיים אין לי שום ספק. אני יודע בוודאות מה אני חש. אפשר שאין סיבה פיזית למכאוביי, אבל אין לי שום ספק שכואב לי. לעומת זאת, בכל תכונה שאני מבחין בה בעולם החיצוני לי, גם מישהו אחר יכול להבחין. גם התנהגותנו, שעשויה להיות ביטוי למצבנו הנפשיים, גלויה לעיני כל. העולם החיצוני נגיש לכולנו באותה מידה, ואילו עולמנו הפנימי נסתר מעיני כל למעט מעינינו אנו (פרופ' ישעיהו לייבוביץ, הפילוסוף הישראלי הנודע, שעסק רבות בבעיית הנפש, כינה הבחנה זו רשות הכלל לעומת רשות הפרט).

מאפיין נוסף של מצבים נפשיים (או לפחות של חלקם) הוא היותם בעלי תוכן. מחשבותיי נסובות על אודות דבר מה – אין מחשבות ריקות מתוכן; אני רואה דבר מה ולא סתם רואה; אני רוצה דבר מה ולא סתם רוצה – אין רצייה ריקה מתוכן. תכונה מיוחדת זו של מצבים נפשיים שהם על אודות דבר מה מכונה מכוונוּת (במקור נועד מושג זה לציין את העובדה שתוכן המצבים הנפשיים איננו חייב לסוב על דבר מה שקיים במציאות – אנו יכולים למשל לחשוב על חד קרן באותה קלות שאנו יכולים לחשוב על סוס; אולם השימוש המודרני של המושג הוא לציון העובדה שמצבים נפשיים – או חלקם – נסובים על אודות דבר מה). אולם לחומר אין מכוונות. לחפצים אין תוכן. גם אם כותרת בעיתון מתייחסת לפטירתו של הרב עובדיה יוסף, המכוונות אינה בכותרת עצמה (שאינה אלא אוסף סימנים על הניר או על המסך), אלא בהגיגיו של מי שקורא כותרת זו.

ייחודם של המצבים הנפשיים רלוונטית ביותר לשאלת מהותה של הנפש. אם הנפש והחומר אכן אינם חולקים אותם מאפיינים, הרי שאין מנוס מלהסיק שלנפש אין מהות חומרית. אולם מתברר שהעניין אינו פשוט כל כך, והעמדות בנושא הן רבות ומגוונות, כל אחת ונימוקיה היא. עיסוק זה במהותה של הנפש מהווה את לב לבו של התחום שמכונה פילוסופיה של הנפש, ובו יעסוק מדורנו זה. לרוב, תחומיה השונים של הפילוסופיה אינם נוגעים באופן ישיר לחיינו, ואנו עוסקים בהם מתוך עניין אינטלקטואלי בלבד, אולם דומה שיותר מכל שאלה פילוסופית אחרת, דווקא שאלת מהותה של הנפש נוגעת לנו באופן ישיר, וזאת משום שאנו נוטים לזהות את עצמנו עם הנפש שלנו יותר מאשר עם כל דבר אחר.