אל תקרא לנו מותק: פראדה מגדירה מחדש העצמה נשית
קולקציית החורף של פראדה שהוצגה בשבוע האופנה במילאנו מוכיחה שוב שמיוצ'ה תופרת לנו פמיניזם חדש. ואוי, הוא כל כך יפה
״להיות אישה״ היא מחשבה גדולה שאפשר לצאת ממנה להרבה אופקי ניתוח שונים, עמוקים ושטחיים כאחד, וכך גם בהקשר האופנתי. טיפוח, יופי ואמנות הפיתוי באמצעות לבוש הם נושאים שנחגגו על ידי מעצבים, עיתונים הסוקרים את התחום והלקוחות עצמן. האם ההתלבשות או ההתגנדרות היא תולדה של ציפייה חברתית שאנחנו חייבות לעמוד בה או דרך בריאה ואותנטית להחצין את ה״אני״ שבתוכנו? האם הזהות האופנתית שלנו נבנית ומושפעת על ידי אחרים, או שמא מדובר בעיסוק אישי לחלוטין, שבו אנחנו מחוברות לאינסטינקט הפנימי שלנו במאה אחוז, מבינות מה מתאים למבנה הגוף שלנו ומה גורם לנו להרגיש קצת כמו בתהליך ההתאהבות – הגרסה הטובה ביותר של עצמנו?
קל לייצר בגדים שעל פני השטח מאדירים נשים, שהופכים אותן לנשים חזקות וסקסיות, בגדים שמחצינים את המיניות שלהן ולכאורה אף מעוררים רתיעה. התפיסה הזו של אופנה כמחזקת ומרוממת נשים, נשמעת לרוב, באופן אירוני משהו, דווקא מפי מעצבים גברים שמעצבים עבור קהל נשי. ״עוצמה״ היא מוטיב חוזר בעבודתו של אלבר אלבז ללנווין: בעבר הוא סיפר שחברה קרובה שלו, בדרכה לפגישה על תנאי הגירושים שלה, כתבה לו שהשמלה של לנווין שהיא לובשת מסייעת לה להגיע למעמד הקשה הזה בתחושה חזקה.
טום פורד, שהציג בטקס האוסקר קולקציית חורף משופעת שמלות שטיח אדום פתייניות שמצריכות שפע ביטחון עצמי בשביל ללבוש אותן, מגדיר לא פעם את הלקוחה שלו ״אניגמה חזקה״. בהיותן ערות לכל הניגודים והקשיים הנעוצים ב״להיות אישה״, בעבור נשים המעצבות בגדי נשים הדברים מורכבים יותר, ובמיוחד בעידן האינסטנט שמבלבל את כולם. את כל הדילמה המורכבת הזו, שלכאורה מתאימה יותר לסקירה פרשנית מאשר לעיצוב אופנה, לקחה מיוצ׳ה פראדה ויצקה ברגישות אסתטית רבה אל קולקציית החורף של בית האופנה שלה, שהוצגה לאחרונה בשבוע האופנה של מילאנו. מלבד היותה המעצבת המשפיעה ביותר בעולם האופנה במשך כמעט שלושה עשורים, הגברת פראדה היא גם אחת הפמיניסטיות הבולטות בעולם האופנה. יש שירימו גבה לנוכח הקביעה הזו: על המסלול שלה פראדה מצעידה באופן קבוע דוגמניות צעירות ודקיקות – לא בדיוק קהל היעד למוצרים היוקרתיים שלה; אך הספקנים יכולים ללמוד על החשיבה שלה אפילו בהשוואה לאופנת הגברים של החברה.
בתצוגה שהוקדשה לקהל הגברי בינואר האחרון, לדוגמה, מחצית מהמציגים היו נשים, והן נראו מתוחכמות ומסעירות בהרבה מעמיתיהן הגברים, שהיו חיוורים בנוכחותם והולבשו במלתחה סולידית בהרבה, כמעין ברירת מחדל. הקולקציה ההיא, למעט מעיל טרטן צבעוני אחד (שאותו לבשה כצפוי אישה) הייתה כולה על טוהרת השחור והאפור ועוררה תהייה אם פלטת הצבעים חמורת הסבר הזו תשלוט גם בקולקציית הנשים. כבר מהמסלול – שבינואר בתצוגה הגברית היה תעשייתי ומתכתי ובתצוגה הנוכחית חופה בגוונים מתקתקים של ורוד וירוק ליים, היה ברור שבקולקציה הזו תעסוק פראדה באחד הנושאים האהובים עליה – הדו משמעות של הנשיות וביטויה בלבוש הנשי, העומק והמורכבות שמסתתרים לא אחת מאחורי חזות יפה ומתוקה. האם, בעידן המהיר שבו אנחנו חיים, התהיות והציפיות הללו יוצרות דימוי נשי מהונדס גנטית שמקשה עלינו להבחין בין הווירטואלי למוחשי? בדים שנראו במבט ראשון כאריגי טוויד היו למעשה מעין סריג ג׳רזי דו צדדי, עם המרקם והתחושה העתידנית שיש לבדי צלילה ספוגיים.
מהפיתוח הטכני הזה נגזרו חליפות מכנסיים ״גבריות״ בצבעי ממתק, בגדים רציניים לכאורה, בקונטרסט לשמלות בייבי דול שובות לב, שמעלות על הדעת מלכות נשף תיכון בסרט מדע בדיוני, עם כפפות ארוכות שהגיעו עד כמעט קו הכתף אך במקום ממשי או מקטיפה נתפרו ממשטחי צבע מנוגדים של עורות תנין ובת יענה. את מרבית האנסמבלים הללו כיסו רקמות וסיכות יוקרתיות למראה במוטיבים פרחוניים ולבביים, שנוצקו דווקא מפרסקפס זול ולא מאבנים יקרות ומנצנצות. לא מעט מאותן שמלות שהפציעו בחלק השני של התצוגה נשאו את אחד ממוטיבי הלבוש הנשי הבנאליים ביותר – הפפיון – אך קצוותיו נותרו פרומים, כמו היה הולך ומפורר, בדרכו לעבור מן העולם. זה סוד כוחה של פראדה, כישרונה ליצור בגדים שאפשר לנתח את המשמעות שלהם במשך שעות, או לחלופין להסתכל עליהם וללבוש אותם בלי שום קשר לעומק האינטלקטואלי שבהם ופשוט להתענג מיופיים. את שתי האפשרויות הללו, ערב יום האישה הבינלאומי, היא מאפשרת ואפילו מעודדת אצל הלקוחות שלה ואצל כל מי שאוהבת אופנה אך לעתים גם תוהה על המקום שלנו בתוכה.