אפקט הוואו

בחודש מאי התקיים נשף הגאלה המסורתי של מוזיאון המטרופולין בניו יורק, כשהשנה, בהתאם לתערוכה שמוצגת בו בימים אלה, קוד הלבוש היה פאנק. אחד מקווי הביקורתּ המרכזיים שלה זכה האירוע הוא שלמרות שהבגדים שעטו עליהם המוזמנים היו מופת של יישום יסודות הּפאנק – ניטים ואביזרי מתכת גסים, בדים משובצים, עור שחור והרבה עור חשוף – הדבר לא יכול היה להיות רחוק יותר מרוח הּפאנק, שקוראת בקול רם לאנטי־ אופנה ולמרד בכל מה שנתפס כממסדי וכמיופייף. אותו העיקרון פעל גם על תצוגת קולקציית חורף 2013־2014 של קסטרו, שהוצגה השבוע בגני התערוכה. הנושא העיקרי היה שנות ה־90, ובמרכזן הגראנג'. הקולקציה, שאליה עוד נגיע בהמשך, הייתה לא רעה בכלל, ולרגעים אפילו מצוינת, אולם הניסיון לייצר אווירה שתתמוך בה, ואולי אף תרים אותה, הצליח בעיקר לייצר תחושה סינתטית עזה. הבחירה התמוהה בלהקת מטרופולין כפסקול חי לתצוגה הייתה רחוקה שנות אור מלהיות רלוונטית או קשורה איכשהו לּפאנק, ושימשה כהסחת דעת לא רצויה. התפאורה, שהורכבה ממספר מכולות משא שהונחו אחת על השנייה ומביניהן יצאו הדוגמנים אל המסלול, יכולה הייתה לעבוד בצורה נפלאה לו הייתה נעשית באותנטיות, כזו שלא כוללת מסלול שחור מבריק ואינספור נקודות תאורה, כמו למשל בתצוגות של ריק אוונס, שללא ספק קיים בתודעתו של המותג, אם לשפוט על פי נעלי הגברים.

אם נתעלם מתמונת הפתיחה של ארבעת הפרזנטורים של המותג – המסמלים את ההפך המוחלט מחספוס, מגראנג' ומכל מה שרלוונטי לשנות ה־90 – התצוגה נפתחה בכמה ממערכות הלבוש המשכנעות והמדויקות ביותר שהציגה קסטרו לנשים בשנים האחרונות. מעיל צבאי רחב שנלבש על גופייה גזורה ומחוררת בשילוב חצאית פאייטים בעלת שסע נדיב במיוחד, גרביוני רשת, מגפוני עור שחורים וקילו וחצי של בלינג מוקפד, יצרו לוק שלא היה מבייש את אחרונת הפאשניסטות, והצליח סוף סוף לייצר את הוואו פקטור שהיה כל כך חסר באגף הנשים של קסטרו. בדי משבצות אדומים, הדפסים מנומרים, ג'ינסים שטופים ועור שחור בגזרות נשיות במיוחד בחלקים התחתונים וגבריות בחלקים העליונים, יצאו למסלול והצליחו, בעזרת עבודת סטיילינג מדויקת, ליצור סיפור אמיתי, שאמנם התחקה בצורה די ברורה אחר הקולקציה האחרונה של הדי סלימאן לסאן לורן, אבל הצליח במידה רבה לעבור את הטרנספורמציה הנדרשת כדי להיות לביש עבור הקצה האופנתי של השוק הישראלי.

באגף הג'ינס נרשמה הצלחה מסחררת בשני הקווים, כאשר אצל הנשים שודרגו פריטים כמו מעילי טרנץ', טוניקות רחבות וחצאיות עתירות בד על ידי הדפסים שבטיים וחיתוכים גרפיים, ונלבשו עם סריגים גסים ועם פריטי עור שיצרו מראות מרשימים. אצל הגברים נרשמו בחירות נועזות לא פחות בדוגמת שילובי דפוסים קיצוניים, שימוש בעור ומנעד צבעוני רחב שכלל לא רק כחולים אלא גם שחור־לבן. בקולקציית הגברים נראה שלא היו יותר מדי נקודות שיא, אולם פתאום ניתן היה לראות איך קסטרו־מן הפכה לקו אופנתי אחיד ומגובש, שמצליח ליצור אופנה גברית מסחרית מעניינת ולבישה בלי ליפול ליותר מדי קלישאות. אחת הבעיות שבדרך כלל מאפיינות לרעה רשתות מסחריות בארץ ובעולם היא היכולת ליצור בגדים "אמיתיים" – כאלה שלא רק נראים כמו מוצר נחשק אלא גם מרגישים כך, והעונה הראתה קסטרו שהיא בהחלט מסוגלת לכך, כשהיא מציגה אוסף של מעילים, סריגים, חולצות אריג ופריטי דנים שיכולים לעמוד בגאון מול אלה של הרשתות הזרות.