זה של בוצ'י, בוצ'ה?

"יש טרנד חדש בשם סטריט קוטור, וברגע שמתחילים לשים לב אליו מבינים שהוא בכל מקום". זו הייתה התשובה של יסמין סוול בראיון ב"ווג" הבריטי, לשאלה מהו הטרנד המשמעותי ביותר שמתקיים בפרקטיקה. בניגוד לשימוש הפזרני, המזלזל אפילו, שנוטים לעשות במונח הצרפתי המתאר את ז'אנר התפירה העילית שהומצא בפריז, קשה לחשוב שזילות הייתה כוונתה של סוול. בתור אחת ממומחיות הקמעונות הגדולות של עולם האופנה הגבוהה, הקניינית הראשית לשעבר של רשת הבוטיקים המשפיעה בראונס וחביבת צלמי אופנת הרחוב – היא מודעת לעמל העצום שמושקע בפריטי קוטור אותנטיים שנתפרים באופן ידני ובהתאמה למידת הלקוחה.

"הטרנד בכל מקום". יסמין סוול

הגדרתה, גם אם נאמרה במידה מסוימת של הומור, היא קולעת: הטרנד משליך על שני צדי המפה: זו של אופנת הרחוב שנישה בתוכה הופכת בהדרגה לאקסקלוסיבית ולפיכך ליקרה יותר; וזו של עולם האופנה הגבוהה המוצא מפלט בדמותם של פריטי "רחוב" קלאסיים שהופכים עם העונות ללחם והחמאה של בתי אופנה שבעבר נקשר שמם בעיקר לשמלות קוקטייל יפהפיות. קחו למשל את המקרה של בית ז'יבנשי – שהתפרסם במחצית המאה הקודמת לאחר שאודרי הפבורן לבשה את העיצובים האובר נשיים והמודרניים של הבית בסרט "ארוחת בוקר בטיפאני". 50 שנה לאחר מכן השמלה השחורה בעלת מפתח הגב הבלתי נשכח של הפבורן הוחלפה בלהיט הגדול ביותר (מבחינה קמעונאית לפחות) של ג'יבנשי – טי שירט. האייקונית ביותר – זו שקוּדמה בשעתה על ידי קניה ווסט, אחד הפטרונים הגדולים של ז'אנר הסטריט־יוקרה – נושאת את דיוקנו של כלב רוטווילר זועם. חולצה זו הפכה ללהיט מסחרי כל כך גדול (למרות מחירהּ: 550 דולר), ועקב הביקוש העצום החלו לייצר חולצה אחות שנושאת דמות מראה של כלב דוברמן.

הסוף לשמלה השחורה הקטנה? אודרי הפבורן לובשת ז'יבנשי ב"ארוחת בוקר בטיפאני"

במקרה של בית האופנה קנזו, וריאציה לאותה טי שירט בכלל לא הייתה נושא לדיון: בעלי הבוטיקים ובתי הכלבו הגדולים – שנהנים מהמכירות הגוברות של בית האופנה הפריזאי מאז מונו לראשו צמד המוחות הקמעונאים המבריקים שעומדים מאחורי רשת אופנינג סרמוני – לא הסכימו לקבל שום שינוי בסווטשירט הנמר הרקום שהוכר לראשונה לפני שלוש עונות ועדיין מוביל במכירות ונחשב לאחד מפריטי האופנה המועתקים ביותר של השנים האחרונות.

קדחת הנמר של קנזו מובילה את קולקציית קיץ 2013 של המותג. גרררר:

לצד פריטי המפתח מאופנת הרחוב שאומצו על ידי הבתים הגבוהים ושיתופי הפעולה ההולכים וגוברים בין חברות נעלי הספורט למעצבי אופנה מבוססים כדוגמת זה של ג'רמי סקוט ואדידס, קיימת גם התעוררות בקרב מעצבים שצמחו מזירת הרחוב ושואפים להעניק למותג שלהם הקשר גבוה ויוקרתי יותר או לערבב את התוכן שלו בהערצה המתפשטת בקרב האוכלוסייה לעולם האופנה הגבוהה. דוגמה מעניינת לכך מעניק המותג הניו יורקי הצעיר לס פלוס דורס, שהחל לייצר טי שירטס בסיסיות שחזיתן חלקה אך גבן מודפס בדמות חולצת נבחרת ספורט קלאסית. הטוויסט: את שם השחקן מחליפים שמותיהם של מעצבי אופנה מובילים כדוגמת מיוצ'ה (פראדה), (דריס) ואן נוטן ו(ריקרדו) טישי. המספר הגדול המודפס תחת שמם מייצג את שנת הולדתם. מותג טי מוביל אחר שייך למעצב הצעיר בריאן ליכטנברג הפועל מלוס אנג'לס תחת השם "Hommies". חולצות הסווטישרט והטי שלו הן מעין גרסאות בוטלג משובשות לחולצות הלוגו מהניינטיז תוך שימוש בשמות המותגים של היום. הן פופולריות במיוחד בבריטניה ונמכרות בלא פחות מ־100 ליש"ט לחולצה. סלין הופך ל"פלין", גוצ'י ל"בוצ'י" ו"מיו מיו" מייצג את הטעות האופיינית לקורא הנפגש בראשונה עם שם מותג הבת של פראדה, עם הקריאה החתולית "מאו מאו".