לא צריכות אישור
חשבתם שנשים מתלבשות עבור גברים? חשבו שוב. מעצבות אופנה ומובילות דעת קהל מקדמות נישת אופנה שמתעלמת במכוון מההגדרות המערביות המקובלות של לבוש סקסי. כי כל יום הוא יום האישה
לפני כשנתיים, כשהתפרסמה הידיעה על שיתוף הפעולה בין רשת H&M והמותג מארני, היה ברור שאיזשהו מחסום מחשבתי נפרץ. אפילו יותר מבית האוונגארד היפני קום דה גארסון או הזוהר הפריזאי של לנוון, ששיתפו עם הרשת פעולה בשנים קודמות, מארני היה סוג של טאבו, סוד שמור של אנשי אופנה והמעגל התרבותי האומנותי העוטף אותם ובעיקר של "נשים המתלבשות עבור נשים" – נישה אופנתית שחציה מבוסס עמדות פמיניסטיות וחציה מושתת על טעם אישי בעל איכויות מרדניות. המגמה הזאת של נשים שמעדיפות להתעלם במכוון מההגדרות המערביות המקובלות של לבוש הנחשב סקסי, איננה דבר חדש. אפשר למצוא לא מעט גיבורות תרבות מיינסטרימיות שאימצו אותה בעבר, מדמותה של אנני הול ועד למלתחתה של קארי בראדשו. השינוי שחל בשנים האחרונות, ובעיקר עם הפיכתה של רשת האינסטגרם לרשת החברתית האופנתית ביותר (תהליך שהתרחש במקביל לאותו שת"פ מפורסם שתועד בהרחבה בשירותי האפליקציה), הוא המהפך מקוריוז לרלוונטי, ממוזר למבוקש. המהפכה הזו התחוללה בסיוע בתי האופנה מבשרי האסתטיקה עצמם ובעיקר בעידוד של קבוצת נשים מובילות דעת קהל ומגמות בתעשייה, שהשתלבו בעמדות מפתח חדשות שנוצרו בהיררכיה הדינמית של תקשורת האופנה העכשווית. גם לאודיסאת הסטריט־סטייל, שהפכה מתופעה שולית לקרקס מודרני המגדיר טרנדים, יש חלק בתופעה, שכן אותן נשים שיוצאות לרחובות כדי להיות מתועדות בעדשתו של צלם זה או אחר עושות זאת בעיקר כדי למשוך את תשומת לבן של אחיותיהן לשבט, אלה שמעדיפות להרגיש בנוח בגוף ובתודעה שלהן מאשר להיות חנוקה במוסכמות ישנות של נשי ונחשק.
הנה בתי האופנה שמממשים את הנישה:
פראדה
בבית האופנה האיטלקי, וללא ספק המשפיע ביותר של זמננו, יש ברפרטואר מדי קולקציה בגדים שנחשבים פתייניים במונח הישן והמקובל ביותר של המילה: רק בקולקציה האחרונה שחשף המותג לחורף 2014 נצפו באסופה העונתית שמלות קצרות חובקות גוף משיפון, נוסף על ההיצע העונתי של חצאיות פעמון נשיות, שמלות סינר מדגישות מותן ומכנסונים קצרצרים. מה שהופך את הבגדים של הבית לחלק בלתי נפרד מהמגמה ואפילו למגדיר אותה היא הנטייה להתעסק ב"שיק מכוער" במכוון, עם צבעים, שילובים, דפוסים ואלמנטים שכל כך מטרידים את העין עד שהם הופכים נחשקים באופן שהוא חצי אינטליגנטי־מודע וחצי בלתי רציונלי.
מארני
במותג שהחל את דרכו כבית לייצור פריטי פרווה (שעדיין מהווים חלק משמעותי בקולקציות העונתיות) קהל הלקוחות שצברה מעצבת הבית קונסואלו קסטיליוני דרש במהרה גם פריטים לא פרוותיים מוכנים ללבישה שתאמו את הסגנון האומנותי ואת רוח המשחק של המעילים שיצרה. משם הפך מארני למותג שמלביש בעיקר את נשות התעשייה או את אלה העוסקות במקצועות יצירתיים, בשילובי דפוסים מוקצנים, פרופורציות משונות, צלליות סלחניות וסטיילינג שכולל הערמת פריטים זה על זה במשחקי שכבות, בעיטור תכשיטים צבעוניים מפלסטיק ומאבנים לא יקרות.
סלין
כשפיבי פיילו הייתה המעצבת של בית קלואה בתחילת שנות האלפיים היא הפכה לכוכבת בזכות היכולת שלה ליצור בגדים נשיים, לעתים מתקתקים, שהנערות הנכונות נהנו ללבוש. כשניגשה להמציא מחדש את בית האופנה של סלין בשנת 2010 היא הציגה מראה חדש שהגדיר את רוח העשור בהיותו נטול מגדר (באופן שאפשר גם לקניה ווסט ללבוש חולצת משי נשית מקולקציית הריזורט שלו), מחויט אך רפוי, גזור בקווים חדים וארוכים ונותן תחושה המשדרת עוצמה נשית מהסוג שבעיקר בנות אותו מין יכולות ויודעות להעריך.
סוזי באבל
סוזאנה לאו, הנערה הבריטית־סינית שפרשה מעבודה בפורמט האון ליין של מגזין "דייזד אנד קונפיוזד" בשביל להקים בלוג עצמאי משלה, לא יכלה לתאר את עמדת ההשפעה שתהיה לה, לא רק על שינוי מפת תקשורת האופנה אלא גם על הכתבת מגמות שנוצרו בצלמה. את פעילותה בבלוג style bubble היא החלה בעיקר בצילומים חובבניים שלה על מרפסת ביתה הצפון לונדוני, כשהיא משלבת בחן ילדותי וסקרן פריטי וינטאג' צבעוניים עם בגדי מעצבים יקרים, מנגישה בכוונה זה בזה צבעים זרחניים ופרינטים סותרים, ומקנחת באבזור בולט לא פחות. סלט הצבעים והמרקמים שלה גרר אחריו עדת מעריצות וגם חלחל ללא מעט לוחות השראה של מעצבי אופנה פעילים, וזה הקנה לה מעמד של אוטוריטה רצינית בתחום סיקור התצוגות העונתיות ומקום של כבוד בלבו ובעדשתו של כל צלם סטריט־סטייל מכובד.
Man Repeller
בכותרת המשנה של הבלוג שלה מסבירה ליאנדרה מדין את הבחירה בשם הבלוג המפתיע שלה: "אופנה טובה נועדה לרצות נשים, לא גברים. כך קורה שהטרנדים שאנחנו אוהבות מגעילים בנים – וזה פנטסטי". את הרעיון לבלוג הגתה הניו יורקית הצעירה במהלך ביקור בסניף החדש של טופ שופ שנפתח בעירה, הפעם הראשונה שבה הבחינה בכך שרובם המוחץ של הפריטים בחנות ייראו כעורים ולא מושכים בעליל בעיני גברים. אף שהיא עצמה איננה מתלבשת קיצונית (בהחלט לא בהשוואה לסוזי באבל), אופן הכתיבה הענייני שלה מספק נקודת מבט מעניינת שיכולה לדבר גם אל מי שאינה נמנית עם חובבות סגנון הלבוש המאתגר.
