הכוכב של שבוע האופנה בניו יורק: ורסוס מבית ורסאצ'ה

שבוע האופנה של ניו יורק מוגש תמיד בתקשורת כסוג של מתאבן קר לשלושת שבועות האופנה העוקבים, של לונדון, מילאנו ופריז, בטענה שהוא מסחרי ועצל מדי. לא העונה: כבר באמצעו של השבוע, שנחגג בעיקר במנהטן, עם הקולקציות לאביב־קיץ 2015 הורגש עניין גדול מהרגיל, עוד לפני שיאו של שבוע התצוגות האמריקאי שמתגלם בתצוגת שני הקווים של מארק ג'ייקובס וזו של פרואנזה שולר. הרבה עיתונאים אירופאים שנוטים להתעלם מהשבוע הניו יורקי הגיעו הפעם לחגיגה, ובאופן אירוני לא בעבור תצוגת אופנה.

גארת' פיו, המעצב הלונדוני האהוד שבתחילת דרכו הוכתר כיורש של אלכסנדר מקווין, ועבר במשך השנים משבוע התצוגות של לונדון, שבה הוא פועל לזה של פריז, החליט לחתוך החוצה מהיבשת האירופית. הוא לא עזב רק אותה אלא גם את מסלול התצוגות הרשמי, כשהפרזנטציה הראשונה שלו בניו יורק ביום שישי האחרון התבססה על מופע אופנה מושקע שמציג את הקולקציה שלו.

המציגים היו להקת רקדנים שנעה לתנועות שחיבר הכוריאוגרף הבכיר וויין מקגרגור, התאורה השתנתה והייתה אפלולית משהו, מסכי לד עם וידיאו ארט פעלו ברקע והפעלולים כללו דוגמניות על חבלים שקופים שכאילו צנחו מהשמים בליווי יריעות ארוכות של בד שהשתלשלו מהשמלות שלהן לרצפה. במידה מסוימת, המופע שהוצג לעיתונאים בהאנגר גדול בצ'לסי היה דמוקרטי מבחינה אופנתית, מאחר ששידורו החד פעמי ברשת בלייב אפשר חוויה איכותית יותר לצופים דרך צג המחשב מאשר לנוכחים במרחב הדחוס. למרות ההפקה המרשימה, היה נראה שהאלמנט הטכני של המופע השפיע בצורה ניכרת על הבגדים של המעצב, שהיה מחויב לתלבושות שיאפשרו תנועה לרקדנים. כך נוצרה תחושה שמדובר יותר בתלבושות להופעת מחול מאשר בקולקציה עונתית של מעצב בעל יכולת ליצור גזרות מרשימות.

עסקי הרוקנרול

משם הייתה ציפייה דרוכה לתצוגה של ורסוס, הקו המשני של בית ורסאצ'ה. קו הדיפיוז'ן של בית האופנה האיטלקי המפורסם נוסד בשנות ה־80, כמחווה של מייסד הבית ז"ל ג'יאני לאחותו הקטנה דונטלה, שהייתה באותם הימים מעצבת אופנה בתחילת דרכה. קשה להאמין, אך דונטלה הייתה באותם הימים חובבת רוקנ'רול ואפילו רוק כבד ומטאל. בשנות ה־90 היא בחרה להציג את הקולקציות של קו האחות בניו יורק כשהן מלוות בהופעות חיות של להקות הגיטרות האהובות עליה מהעיר. עם רציחתו של אחיה בשנת 1997 הוקפאה פעילות המותג לשנה, ואחרי שהיא ירשה את כיסא המעצבת הראשית היא בחרה להתמקד בקו המרכזי ובקו הקוטור, כשוורסוס נזנח לתקופת מה.

ורסוס (שבוע האופנה בניו יורק)

בשנים האחרונות עובר הקו רענון, שהחל מהמפגש שלה עם המעצב הבריטי כריסטופר קיין ממש עת סיום לימודיו – האדם הנכון מבחינתה לשדרוג החזון שלה ושל אחיה, שהיה אמון על עיצוב ורסוס ועל השבת ההייפ לקולקציה הנגישה במשך עונות רבות. לפני כשנתיים, כשבית האופנה האישי של קיין נקנה על ידי תאגיד המותרות קרין, הוא נאלץ לוותר על תפקידו בוורסוס כדי לפנות את כל זמנו ומרצו לטובת סטודיו החברה שלו בלונדון. דונטלה הבינה אז שהרעיון של שיתוף פעולה עם מעצב צעיר לקו הזה הוא נכון לחברה והכריזה על מסורת שלפיה היא תבחר מדי כמה עונות במעצב צעיר מתחלף שיעבוד עמה.

בשתי העונות האחרונות היה זה ג'יי וו אנדרסון האנגלי ומרובה ההייפ, והעונה שב איתה לניו יורק המעצב הבלגי אנתוני וקרלו. הקולקציה שחשפו השניים הייתה אחת המדויקות של המותג זה שנים, כיוון שהיא הגישה לנו את הדבר הנכון של הרגע – גרסאות עדכניות ולבישות יותר של מראה ההארדקור סקס של וורסאצ'ה משנות ה־90. היו בה הרבה מאוד וריאציות מעודנות יותר של השמלה השחורה והחושפנית בעלת זרועות סיכות הביטחון שלבשה ליז הארלי לפרמיירה של "ארבע חתונות ולוויה אחת" בשנת 1994 – אחת השמלות האייקוניות של המותג לאורך ההיסטוריה, וללא ספק אחד מפריטי הלבוש האייקוניים של הניינטיז בגזרת השטיח האדום.

מלבדה, או בהשראתה, נצפה על המסלול הרבה זהב שהרכיב אופני סגירה ורכיסות שונות, עור ולייקרה שחורה, והכל הגיע בגזרות קצרות, חושפניות, נמוכות וסופר מתגרות. בהמשך לגישה הדמוקרטית של הסרט של פיו, הקולקציה הוצעה למכירה תוך צעידה על המסלול באתר החברה ומוצגת כבר היום בחנות הקונספט הפריזאית קולט. השמלות לא זולות – כ־500 יורו לשמלת מיני חושפת צלעות וגב, אך בהתחשב במותג ובאיכות הייצור האיטלקית, כמו גם בפיסת ההיסטוריה שמלכדת בין אז לעכשיו, מדובר בהשקעה לא רעה לחובבות הסגנון לטובת עונת החתונות הבאה או הארכיון הפרטי.