תערוכת נעלי הסטילטו "סינדרום סינדרלה" דוקרת במקומות הנכונים

קשה לדבר על תערוכה חדשה שעוסקת בנעלי עקב ולהלך מסביב לדמותה של קארי בראדשו, אז בואו פשוט נוציא את זה מהסיסטם. בראדשו, אישה הנשלטת במידה רבה בידי שני יצרים שכביכול אין ביניהם דבר – חולשתה לגבר מטומטם ולקוני ותשוקתה היוקדת לנעלי מעצבים – תבעה ב"סקס והעיר הגדולה" את המוטו המשחרר "A Woman's Right to Shoes". זכות האישה לנעליים, בתרגום חופשי עם קריצה פוליטית. המשפט המפורסם נאמר, אגב, אחרי שזוג המנולו בלאניק שלה נגנב במסיבת קוקטייל על ידי נרקומנית מותגים עוד יותר כבדה ממנה והיא נאלצה לתבוע את עלבונה ברכישת זוג חדש.

כמה מאות שנים אחורה אנחנו עם סינדרלה, בלונדינית איקונית אחרת שמאבדת את זה בעקבות נעלי עקב אבודות. בין השתיים צולעות ומדדות אינספור נשים שאיבדו זמנית את שפיותן בנסיבות דומות, חלקן מתהלכות בינינו. מה יש בנעלי הסטילטו שממשיך לחרפן את נשות העולם ואת הגברים שסביבן? על הסוגיה הכואבת, מנסים להשיב יותר מ־40 מעצבים מקומיים המשתתפים בתערוכה שתיפתח בשבת בגלריית החווה בחולון.

הגרסה של בוריס שפייזמן לנעלי הזכוכית של סינדרלה (צילום: תום זואילי)

יערה קידר, אוצרת "סינדרום סינדרלה" (מונח פסיכולוגי המתאר תסביך נשי הקשור בתלות ובפסיביות) המתגוררת ופועלת בארבע השנים האחרונות בניו יורק, עצרה לרגע את שלל עיסוקיה – כולל התמחות באוצרות במכון התלבושות של מוזיאון המטרופוליטן – וגייסה שמות כמו משכית, קום איל פו, שני בר, צורי גואטה ונוספים שייצרו כ־65 עבודות עבור התערוכה. "נעלי הסטילטו מעוררות קשת רחבה של רגשות – מתשוקה והערצה, דרך אספנות והתמכרות ועד דחייה, סלידה וראייה בכך סמל לדיכוי נשים שנים על שנים", היא אומרת. "המטרה היא לא להציג נעליים שאפשר להתהלך בהן באמת, אלא לגרום לאנשים לצאת להתנתק לחלוטין ממוסכמות של מסחריות, נוחות או פונקציונליות. כאובייקט מדובר בדבר מדהים שמאפשר המון חופש פיסולי". הקשת הרחבה באה לידי ביטוי היטב, ולא רק מבחינת מנעד הזוויות שקורא תיגר על כף הרגל ועל כוח הכבידה.

התערוכה מחולקת לארבעה חללים לפי נושאים: החיבור בין אופנה לפנטזיה מבעד לאגדות ומעשיות, פטישיזם, השאיפה להמריא לגובה וקו התפר שבין אופנה לאמנות. בהתאם, אמן הזכוכית בוריס שפייזמן יצר גרסה צבעונית ונאיבית קמעה לנעליים של סינדרלה, ולעומתו מציגה המעצבת מור כפיר פרשנות קודרת בהרבה לסיפור של נערה אגדית אחרת, בת הים הקטנה. כפיר רקחה מעצמות דג מקרל, פנינים, אויסטרים, עור ופימו את אחת העבודות המרגשות בתערוכה. בגרסת המקור, גורלה של בת הים הקטנה שונה מזה שבגרסה החיננית של וולט דיסני – היא מכרה את קולה בעבור זוג רגליים מתוך הכמיהה הנאיבית ללכוד את תשומת לבו של נסיך המתגורר על היבשה. אך כמו כל דוש מצוי, הנסיך נשבה דווקא בקסמיה של הביץ' התורנית והותיר את בתולת הים כסתם עוד בתולה עם לב שבור ושתי רגליים שמאליות.

"אנחנו נוטים לשכוח את האמיתות הכואבות האלה כשמדובר באגדות. דורות שלמים של ילדות גדלים על טרגדיות כמו זאת", מזכירה קידר ומספרת שהקפידה לא להיצמד לנרטיב אחד. "בבית האופנה קום איל פו תופסים את הסטילטו כאמצעי שמשרת את הסקסיזם הגברי לחלוטין, אך מצד שני לא כל המעצבים מסתכלים על הנושא דרך הפילטר הזה. עודדתי את המעצבים להיות ביקורתיים ואת מי שלא התחבר לנימה הביקורתית עודדתי ללכת עם האמת שלו עד הסוף".

בת הים הקטנה, הסיפור האמיתי. עיצוב של מור כפיר (צילום: ארנסטו אייזנר)

מקאן ומכאן

ואז הגיעו הסניקרס ובעטו בנונשלנטיות בנעלי הסטילטו מכל המדרגות. קרל לגרפלד, המנהל האמנותי של בית האופנה שאנל, נתן את הגושפנקה הרשמית לפני כשנתיים כששחט את הפרה הקדושה שחשבה שאופנה עילית הולכת רק על עקבים. במקביל החלו לצוץ מחאות שונות ברשת ומחוץ לה, החל מהסערה שהתחוללה בשנה שעברה בפסטיבל קאן נוכח איסור הכניסה לנשים בנעליים שטוחות, עד מחאתן של דיילות אל על שאולצו להגיש קפה על הגובה. השיא נרשם במאי השנה, שוב על השטיח האדום בריביירה הצרפתית, כשג'וליה רוברטס צעדה יחפה בפרמיירת סרטה "מפלצת הכסף". עם זאת נשמעים לאחרונה עוד ועוד קולות של אוטוריטות בתחום שמנבאות לסטילטו קאמבק מפואר.

אז הסניקרס לא באמת הרגו את העקבים?

"לפחות לא ממה שאני רואה בניו יורק, שם עדיין אין מצב להגיע לאירוע פורמלי שלא בעקבים. בכלל, המחקרים בארצות הברית מראים שאחת מכל עשר נשים נועלת עקבים לפחות שלוש פעמים בשבוע, ושליש מזוגות הנעליים שלהם בארון הן נעלי עקב. מתברר שבשנים 2002־2012 כמות הפציעות של נשים מנעילת נעלי עקב הוכפלה, והסטטיסטיקות מצביעות על כך שכיום מטופלות כ־43 מיליון נשים בשנה בגלל נזקים בריאותיים שנגרמו על ידי עקבים. משמע – העקבים בעלייה".

בכל זאת, יש משהו רדוד באמירה הגורפת שעקבים ופמיניזם לא בהכרח הולכים יחד.

"נכון. אי אפשר להסתכל על אופנה באופן חד ממדי, וזה המסר שהתערוכה מנסה להעביר. אני חושבת שכל אישה צריכה ללבוש ולנעול מה שעושה לה טוב. מותר לאישה להיות סקסית, אירוטית או מפתה. ההליכה על עקבים מגיעה היום עם מודעות לשינוי האדיר שחל במעמד האישה, כך שלרוב מדובר בעניין של בחירה חופשית. ברגע שמדובר באקט של כפייה, זה הזוי".

בייחוד לנוכח העובדה האירונית שנעלי העקב הראשונות כיכבו במלתחה הגברית.

"לפני 500 שנה, גם נשים וגם גברים נעלו עקבים. רק במאה ה־19 נעלי העקב הפכו למשהו שמזוהה בלעדית עם נשים. בתקופות מסוימות בהיסטוריה נשים היו נועלות עקבים גבוהים במיוחד כסמל לפריבילגיה, כדי לשדר שאין להן צורך לזוז, שהן לא זקוקות לחופש תנועה כי יש מי שיעבוד בשבילן. הן ראו זאת באופן חיובי, ואנחנו כמובן מסתכלים היום על הדברים קצת אחרת. בשנות ה־90, כחלק מהגל השלישי של הפמיניזם, נשים אימצו את העקבים מתוך אמונה שאישה יכולה ללבוש ולנעול מה שהיא רוצה. אם נשים בצד את הקונוטציות הפטישיסטיות והסקסיסטיות, אי אפשר להתעלם מכל אותן נשים שאומרות שנעלי עקב גורמות להן להרגיש חזקות ונחשקות – הרי מהי המשמעות של עקבי סטילטו אם לא להרים אותך?".

ואת בעצמך מרימה?

"אני אוהבת מאוד נעלי עקב, אבל לא נועלת אותן יותר. עשיתי את זה במשך שנים, עד שנפלתי פעם ברחוב ונפצעתי באופן די רציני. מאז יש לי אוסף מדהים של נעליים שאני לא נועלת יותר. אני מעריצה מרחוק את מי שלא מפחדת להעז".

"סינדרום סינדרלה", גלריית החווה, 18.6־31