פטמה, חצי פטמה: טרנד הביגוד החשוף עד שקוף תופס תאוצה
הטרנד החשוף המאפיין לא מעט עונות חמות, הופך העונה למוגזם אף יותר - הרבה שקוף, מעט בד ואפילו אג'נדה נלווית בחסות תנועת רשת פמיניסטית. האם עירום הוא השחור החדש?
בסוף שנות השישים, על אחד מהשערים היפים ביותר של מגזין האופנה שנוצרו אי פעם, תועדה דוגמנית אנונימית בפרופיל, לבושה בשמלה מתבדרת שנראתה כאילו היא עשויה משקית ניילון שקופה, חסרת משקל. ״השמלה השקופה היא הסימפטום ולא המגפה״ בישרה הכותרת שליוותה את התמונה, מסוג האמירות שמגזין הנשים החתרני והמתוחכם ״נובה״ נהג לפרש באמצעותן את מהפכת השחרור המיני שהשתוללה ברחבי עולם. ״נובה״ הכיל בשעתו הרבה מאוד תמונות פרובוקטיביות־אמנותיות מהז'אנר, צילומי אופנה שכללו מעט מאוד בגדים או כמו במקרה של שמלת השער ההיא, חשפו גוף באופן שלא משאיר מקום לדמיון. הטקסטים החדים כתער שליוו את הצילומים היו שונים מאוד מאלה שנכתבו בעיתוני נשים אחרים של אותם הימים בבריטניה, ואלה שלא התעמקו בהם ודבקו בשמרנות ראו את העיתון כפולשני ומחפצן.
"נובה" נסגר בשנת 1975 לאחר שנקלע לבעיות תדמיתיות וכלכליות, אך היה ונותר אחד מאבני הדרך המשפיעות בהיסטוריית הפרינט, העיצוב הגרפי והאופנה. ארבעה עשורים לאחר מכן, בהתבוננות על מגזיני האופנה של 2015 ועל הקולקציות שהוצעדו על המסלולים לקראת עונות האביב והסתיו, קשה לדמיין שהשער הזה היה נחשב ליוצא דופן. אם כבר – השמלה השקופה היא בימינו המגפה עצמה, תופעה מתפשטת תרתי משמע, כשהישבן החשוף של קים קרדשיאן הוא אולי הסימפטום שקידם את בואה. רשימת המעצבים שעשו שימוש בבדים שקופים או מחוררים או בחתכים חושפי גוף היא ארוכה מכדי לציין את כל החברים בה. לא מדובר רק בחשודים המיידיים שסקס הוא חלק מהמיתוג שלהם, כמו ורסאצ׳ה, גוצ׳י, טום פורד וסאן לורן (השניים האחרונים הציגו בהתאמה חולצות שקופות בעלות כיסויי פטמה רקומים לעונת האביב ושמלה א־סימטרית חושפת שד בודד לסתיו), אלא גם בשמות שידועים בקו מעודן יותר, דוגמת ברברי, סוניה ריקל, ולנטינו ולואי ויטון. אלה הציגו פריטי לבוש חסרי משקל ואטימות, חושפי אזורים מוצנעים והלבשה תחתונה.
הרבה סלבריטאיות כמו ריהאנה, ריטה אורה וכמובן גברת קארדשיאן מיהרו לאמץ את המגמה מעוררת הרעש, אך ההדים המעניינים ביותר (שאולי אפילו אחראיים להיווצרותה) הם הסרט ותנועת הרשת הוויראלית בעלי האשטג freethenipple#. הסרט התיעודי עוקב אחרי הבמאית והשחקנית לנה אסקו וחברותיה שיוצאות למסע ברחבי ניו יורק נגד ״הצנזורה הארכאית של גוף האישה״ ומדגישות את הניגוד בין הסעיף הראשון בחוקה האמריקנית הדוגל בחופש הביטוי לבין הקנס של 150 דולרים המוטל על אישה שחושפת חזה בציבור במפגש עם כוחות המשטרה של הדוד סם (לעתים אף בעת הנקה בציבור).
הסרט גרר אחריו קהילה וירטואלית של פמיניסטיות שמבקשות לאתגר את החוקים של הרשתות החברתיות ובעיקר את כפתורי הריפורט בתיעודים אמיתיים, נטולי פוטושופ של חזה נשי אותנטי, משוחרר פטמות. בסוף השבוע האחרון זכתה התנועה לבוסט לא צפוי לאחר שסטודנטית צעירה ופעילה למען זכויות נשים תייגה תמונה חשופת חזה שלה בהאשטג, וזכתה למסכת עלבונות מצד גברים אלמוניים בטוויטר. אלפי נשים ברחבי העולם יצאו להגנתה באינסטגרם ובפייסבוק, וכמעשה סולידריות חשפו מבני שד שונים, של נשים צעירות ומבוגרות יותר, הרות או מניקות, כאלה שעברו ניתוחים להסרת גידולי סרטן השד והתגאו בצלקות שהותירו אותן בחיים.
אז נכון, לא כל חולצה שקופה שמוגדרת כדבר נכון לעונת האביב היא חלק מהתנועה הזו, והניסיון לקשור באופן מוחלט בינה ובין הטרנד עלול להתקבל בציניות טהורה, אך יש במגמה הזו חופש בחירה מרענן. בחירה או אולי זכות של כל אחת מאיתנו לחשוף את עצמה כרצונה, ליצור משחק שקיפות מעניין כבחירה אסתטית בלי קשר למיניות או למחאה; פשוט רצון להתעטף ברכות של שכבות השיפון, למען התחושה האישית שלנו, ולא בשביל הסביבה.