תולות את המספריים
דרמה כפולה בתעשיית האופנה: ג'יל סנדר ואן דמולמיסטר הודיעו במקביל על עזיבת בתי האופנה שייסדו. וככל הנראה בלי סיכוי לקאמבק
משחקי הכיסאות של ראשי בתי העיצוב הפכו לאחד מנושאי הרכילות הפופולריים בשכבת הידיעות שעוטפת את האופנה עצמה בשנים האחרונות, אולי בהשאלה מתרבות הריאליטי שבה הדרמה נוצרת במעמד המודחים והשבים. רק לאחרונה רחשה התקשורת מעזיבתו של מארק ג׳ייקובס את בית לואי ויטון, ועוד יותר מכך – עם היוודע זהות מחליפו, ניקולא גסקייה. זהו אותו גסקייה שרק לפני שתי עונות הוחלף על ידי אלכסנדר וואנג כראש בית בלנסיאגה, מינוי שגרם להרמת גבות, ומאוחר יותר לשמחה לאיד כשהאחרון התקשה להיכנס לנעליים הגדולות של גסקייה. אך כל כמה שעולם האופנה יכול להיות ציני ומרושע, עצבות כנה שורה עליו כשמעצבים ותיקים מחליטים לפרוש באופן מוחלט מהמשחק, בייחוד כשהם פורשים מבתים שייסדו במו ידיהם ואפשר להגיד שנשמתם משתקפת בתוצרתם. כאלה הן שתי המעצבות ג׳יל סנדר ואן דמולמיסטר, שהודיעו בשבועיים האחרונים בתזמון מקרי על פרישתן מבתי האופנה שייסדו ושנושאים את שמותיהן.
אי אפשר להתבלבל בין הבגדים שמייצרות השתיים. אף ששתיהן חייטות מושחזות וחובבות מינימליזם, הבגדים שלהן מבטאים תחושות שונות לחלוטין: בגדיה של דמולמיסטר פואטיים ונושאים מטען של כאב בעוד אלה של סנדר נקיים וחדים, נטולי נרטיב במכוון. אך מחברת ביניהן גישתן ליצירתה וההשפעה שלהן על עולם האופנה, למרות הגעתן ממקום שהוא כביכול "אנטי אופנתי". גם נקודת הפתיחה שלהן דומה: שתיהן נטלו בגדי גבריים מחויטים, העבירו אותם דרך הפילטר האישי שלהן ויצרו מהם מהם מלתחה רב עונתית נשית, מלאת ביטחון שקט ונטולת כל התייפייפות, ודומה גם הקו גברי שהוקם בשלב מאוחר יותר והמשיך את אותם עקרונות אצל שתיהן.
סנדר הייתה הראשונה מבין השתיים להיכנס לזירה, כשהקימה את בית האופנה שלה בגרמניה בשנת 1969 וגרמה למהפכה בגישה החסכנית שלה ללבוש נשי, אבל את ההד הרציני ביותר שלה היא עוררה בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים. זו אינה הפעם הראשונה שהיא עוזבת את הבית: למעשה מדובר בפרישתה השלישית מהמותג. בפעמיים הראשונות, ב־2000 וב־2003 הדבר נעשה בעקבות חילוקי דעות עסקיים עם פטריציו ברטלי, האיש שעומד בראש קבוצת פראדה ובעלה של המייסדת, שרכשה את מירב המניות בחברה של סנדר בסוף האלף הקודם. לאחר העזיבה השנייה שלה מונה לתפקיד ראש הבית ראף סימונס, והוא זכה לאהבת המבקרים וקהל הצרכנים כאחד. השמועות מאחורי העזיבה מ"סיבות אישיות" נוטות להסבירה בלחץ האדיר שהופעל על סנדר (ששבה לבית האופנה שלה רק לפני פחות משנה) להשתוות למחליפה. קשה לחזות אם סנדר תשוב לזירה, אבל קשה גם שלא לחוש שבגיל 70, אלא אם את מגובה באישיות קרחונית וכמעט פרודית כמו זו של קארל לאגרפלד, הקצב ורמת הלחצים של התעשייה הטרופה הזו עלולים להיות אכזריים מדי.
אצל דמולמיסטר מדובר בפרישה ראשונה וככל הנראה גם סופית. היא הקימה את בית האופנה שלה בשנת 1985 לאחר שפרצה לתודעה הבינלאומית כחלק מ"שישיית אנטוורפן" שהחדירה אוונגרד ואינטלקט בלגי ללו"ז של שבוע האופנה של פריז וכללה בין היתר את המעצבים פורצי הדרך דריס ואן נוטן וולטר ואן בירקנדורק. את הבגדים שהיא מייצרת היא כינתה בעבר בחיבה ״בגדי לוויות״ בשל האופל וההשפעות הגותיות שניכרות בהם, לצד ההשפעה מיצירתה של המוזיקאית וחברתה הקרובה פאטי סמית׳, שמרבה ללבוש את בגדיה של דמולמיסטר בהופעותיה הציבוריות ואף שיתפה פעולה לא אחת עם המותג.
גם אצל דמולמיסטר הפרישה גובתה במכתב בכתב ידה שנשלח לנציגי התקשורת (ובו צוין כי הסיבות לפרישתה הן אישיות) ואף שהיא רק בת 53, קשה לדמיין אותה ממשיכה במקום אחר או תחת שם אחר, מאחר שהיא מזוהה, אפילו יותר מסנדר שסגנונה החותך הפך במרוצת הזמן לפופולרי במפתיע, עם קצב ועם יצירה אישיים משלה.
האופל הזה נראה לנו טוב. צפו בתצוגת אביב-קיץ 2014 של דמולמיסטר: