תופעה ושמה מיטל וינברג-אדר: ראיון עם אושיית האופנה המרתקת בעיר

תחילה, כלומר בעשור האחרון, סומנו בלוגריות האופנה כנערות הזהב החדשות בסצנה, שכידוע משתוקקת להמית טרנדים בקצב מהיר יותר מזה שבו היא אוהבת להמליך אותם. כמצופה, לא לקח זמן רב עד שהבלוגוספירה עלתה על גדותיה והתמלאה בתוכן ספאמי נגוע ביח"צ, והקורלציה בין כמות לאיכות מוסיפה להשתבש. ואז הגיעה מיטל וינברג־אדר (35), נערה יפה ונכונה עם שלל עיסוקים פוטוגניים, והבעירה את הרשת עם בלוג אופנה איכותי שאינו מתיימר לעשות דבר, מלבד להמטיר סטייל והשראה על שגרת החיים האפרפרה. מהר מאוד הפכו הבלוג והאישה שמאחוריו להצלחה מסחררת עם כ־13 אלף כניסות בחודש, וחשבון אינסטגרם עוקב ושוקק שמזין את הפיד של יותר מ־23 אלף עוקבים.

אם פורטים את ההצלחה למרכיבים, קשה להתעלם מנתוניה הטבעיים של מי שדגמנה במשך כעשור (בעיקר מעבר לים) והוקפה בחוג חברים נוצץ (הכולל בין היתר את גל גדות). הניסיון המקצועי שצברה מצדה השני של עדשת המצלמה במהלך לימודיה הקצרים והחלקיים בקמרה אובסקורה ודאי לא הזיק, וכך גם הסגנון האישי המהודק שסיגלה לעצמה במהלך שנות עבודתה כסטייליסטית והיכולת הנדירה לברוא מכל אלו מקצוע של ממש. חברות מסחריות כמו קרליין, קסטרו וגולף לא נותרו אדישות ושכרו את שירותיה של וינברג־אדר בתקן המעורפל של יועצת קריאטיבית.

אניה בוקשטיין, מתוך תערוכת "שנסון לשמלה השחורה". צילום: מיטל ויינברג אדר

"בהתחלה קצת הלכתי לאיבוד בתוך הניסיון שלי להגדיר את עצמי, עד שהגיעה מהפכת הדיגיטל וטרפה את כל הקלפים", היא מספרת, "אם במשך שנים חשבתי שמשהו בי לא בסדר כי אני לא מצליחה להתמקד בשום דבר, היום אני מבינה שזה הקטע שלי".

לתחושתך הצלחת ללכוד איזה מומנטום?

"אין ספק שהייתי במקום הנכון בזמן הנכון, אבל זה היה דו כיווני. באיזשהו מקום אני גם מרגישה שהמומנטום לכד אותי. ההתפתחות הדיגיטלית עשתה טוב לטיפוסים הרב תחומיים".

כעת מסמנת וינברג־אדר נקודת ציון חגיגית ברזומה שלה: בראשון הקרוב היא תחנוך את "שנסון לשמלה השחורה", תערוכת צילומים שלה שנוצרה כמחווה לציון 100 שנים להולדתה של אדית פיאף. התערוכה תרוץ במשך שבועיים בקניון רמת אביב, ויוצגו בה 12 פרשנויות אישיות לקלאסיקה של כל הזמנים (והמדים הכמעט רשמיים של השנסונרית הצרפתייה המנוחה). כך למשל ליהק יניב פרסי את רונית אלקבץ, גדי אלימלך את מיה דגן, הגר אלמביק את אפרת גוש, וגם וינברג־אדר עצמה מתפקדת על תקן נערת הפוסטר של המעצבת מאיה נגרי – תיעוד עצמי שהתרחש מבעד למראה של מלון נורמן.

מיה דגן, מתוך תערוכת "שנסון לשמלה השחורה". צילום: מיטל ויינברג אדר

איפה את מרגישה טוב יותר? בפרונט או מאחורי הקלעים?

"עולם הדוגמנות פתח לי צוהר למה שאני עושה כיום, אבל מעולם לא הרגשתי בו נוח באמת. תמיד היה לי אנטי למקצוע הזה. הרגשתי שמדובר בעיסוק שטחי, שלא מבינים מי אני באמת, שאני הרבה יותר מזה. כשסיימתי את הפרק הזה בחיים, התחלתי לחפש את עצמי. צילום נראה לי כמו משהו מגניב, אימא שלי קנתה לי מצלמת פילם ופשוט החלטתי לזרום מבלי לחשוב יותר מדי".

כל התחומים שנגעת בהם במהלך חייך התנקזו לג'וב ערטילאי למדי.

"אני עושה הרבה דברים מכל מיני זוויות, במטרה לייצר אווירה שלמה שגדולה מסך מרכיביה. בשורה התחתונה אני מייצרת דימויים ומחברת בין עולמות תוכן. זה תחום שעוד לא מספיק מפותח פה בארץ, ושכל הזמן צריך לפצח אותו מחדש, אבל אני חושבת שהצלחתי לייצר שפה ייחודית לי ולהישאר נאמנה לסגנון שלי".

מה הופך אותך לכה מבוקשת לדעתך?

"רק אותנטיות. אני יודעת לשלב בין הסגנון שאני אוהבת לבין המענה המסחרי שאני יודעת לתת, מבלי להיכנע יותר מדי לטרנדים. אני רואה המון מִחזור ברשת, ולתחושתי אין מישהי שדומה לי מבחינת הסטייל".

בשנה האחרונה נדמה שנהיה גל חדש של צלמות בסצנה המקומית, תחום שתמיד נחשב גברי מאוד.

"באמת יש גל כזה. פעם תחום הצילום היה מאוד פיזי – הוא הצריך סטודיו, תאורה וציוד כבד. היום הוא הרבה יותר נגיש. לצד זאת, כיום אנחנו נחשפים לעולם דימויים רחב ממה שהרגילו אותנו לצרוך בעבר דרך מגזינים בלבד. פתאום יש מקום להרבה יותר זוויות ראייה, ואני חושבת שנשים מביאות זווית מאוד עמוקה ומיוחדת. במובן הזה היה לי גם נורא מעניין לצלם את כל הנשים האלה לתערוכה".

רונית אלקבץ, מתוך תערוכת "שנסון לשמלה השחורה". צילום: מיטל ויינברג אדר

נשים מוציאות דברים אחרים מנשים.

"אחד הדברים שאמרו לי על הסט הוא שבדרך כלל נשים מצלמות נורא יפה אבל לא מבליטות את הצד הסקסי של האישה שהן מצלמות, ושיש לי איזו ראייה נשית וגברית בו זמנית שמחלצת משהו נורא סקסי מהמצולמות. זה חלק מאוד גדול מהנשיות בעיניי ולא דבר שצריך להתבייש בו. חוץ מזה, סקס הוא משהו הרבה יותר פנימי מאשר חיצוני. משיכה היא הרבה יותר עמוקה מזוג שדיים, לפחות בפרספקטיבה נשית, זה משהו שהוא באוויר ובריח, ולכן מאוד מאתגר ללכוד אותו".

איזה פרטנר את אוהבת יותר, את האינסטגרם או את המצלמה?

"כשאני מאחורי המצלמה, אני מרגישה יותר צלמת. זה קצת כמו מסכה, כאילו אני נכנסת לתפקיד. אני גם מרגישה שמסתכלים עליי ותופסים אותי אחרת. מצד שני יש משהו בחיפוש אחר הרגע האינסטגרמי המושלם, שגורם לנו לחוות את העולם באופן חד ועוצמתי יותר. בעיניי יש משהו נורא יפה בעידן הזה שגורם לכולנו להתכנס אל תוך מסך הטלפון. זה פוקח את העיניים באיזשהו אופן ומחבר אותנו לעולם. אני מעדיפה לא להביט באופן ביקורתי על העולם הזה, אלא לנסות לקבל אותו כפי שהוא וליהנות מהתמונה הסופית".

"שנסון לשמלה השחורה", 31.1־15.2, קניון רמת אביב. הכניסה חופשית