אשת הצללית

כעורכת מדור זה אני זוכה מדי שנה להיחשף לפן המסחרי האדיר שטמון ביום האישה, עת נחיל היח"צניות מנצל את השבועות שקודמים לתאריך להצעות לכתבות על "האודם שכל אישה חייבת בתיק", "החוטיני שיוציא ממך פאם פאטאל" וכמובן "ספיישל קרמי עיניים שתשמחי לקבל מבן זוגך". על פניו זה נראה חמוד, שהרי כל יום שטומן בחובו תירוץ לפינוק עצמי או לסחיטת מתנות מהסביבה הוא מבורך, אך אם נעמוד לרגע על קנקנם של אותם "פינוקים" נגלה את הסתירה החבויה בהם, סתירה שכנראה משקפת את חיינו כנשים מודעות וביקורתיות. הרי מצד אחד אני יודעת שאני משתפת פעולה עם תעשייה שנבנית מחוסר הביטחון שלנו, שמטיחה בנו שבלעדיה אנחנו קופות אדם; שגורמת לנו להאמין שצלוליט בישבנים הוא פיגוע שמשול לאסון התאומים, שקמטוטים סביב העיניים נעימים כמו דלקת בחניכיים וששאיפת העל של כל אישה, לבד משלום אוניברסלי, הן ירכיים דקות כשל בר פאלי.

מדובר רק בקצה הקרחון, שבבסיסו תעשיה ביזארית עוד יותר של ניתוחים לעיצוב הפות וסבונים אינטימיים שמבקשים לפנק את הווגינה שלנו בריח סחלבים וב־PH מיוחד אך בסאבטקסט גם מספרים לנו שהריח והטעם שלנו – איך לומר זאת בעדינות – לא בדיוק מכבד את האורחים (גברים, לעומתנו, נולדו עם אשכים בניחוח יסמין, כך שהם לא זקוקים לסבון ייעודי לאזור). ומצד אחר, כמו רבות וטובות, אני מבייצת למראה ליפסטיק אדום, מתמסרת לקרמים שמבטיחים להעלים לי את העיגולים השחורים סביב העיניים (מה שעבר בגנטיקה יכול בקלות להיעלם בזכות תמצית ורדים, לא?) ולא מוכנה לצאת מהבית בלי מייק אפ עם קרם הגנה (כי אם יש מחלה סופנית יותר מסרטן העור הרי שמדובר בקמטים). ולמה לא, בעצם? אנחנו הרי בנות המין היפה, ואנחנו מתות על זה. זה נעים, זה כיף וזה מריח טוב. וגם אם לטייטל הזה יש מחיר – מחיר שהוא הרבה מעבר לתווית שמצורפת לאריזת הקרם – אנחנו נוטות להוציא את האשראי.

אני רוצה להאמין שאנחנו נמצאות בעידן שבו יש לנו את הכלים לחשוב, לבחון ולערער על הכללים הקיימים, ביניהם אלה שמזינים את מיתוס היופי שכולא אותנו בגוף בוגדני שלעולם אינו מספק אותנו; שאנחנו מבינות שהישועה לא תגיע משימר לעצמות הלחיים ושאין גבר ששווה מתיחת עפעפיים. ומתוך המקום הזה, של ידיעה שמדובר בחתיכת לוקש שמעוניין לסחוט לנו את הנרתיק באמצעות יחסי ציבור משומנים היטב (שאותם לרוב מנהלות נשים שלבטח היו מעדיפות להתבוסס ביום האישה באיזה סופלה שוקולד במקום בקרם ידיים), יש לנו את האופציה לפרוק את האמצעים האלה מנשקם הדכאני; לעוף על הבייביליס, הסומק והליפסטיק ולחגוג דרכם את המיניות ואת הכוח שלנו, במקום לשרבב את שפתינו כברווזון תמים ונטול ניסיון שרק מחכה שמישהו יעזור לו להתנער מקליפות הביצה. כשאנחנו עושות את זה, אנחנו מנכסות לעצמנו מחדש את ערכי היופי וחוגגות באמצעותם את הנשיות המפוארת שלנו כפי שבאמת בא לנו. אז עד שמדורי הלייף סטייל יציעו לנו לחגוג את יום האישה באורגיה המונית (שאינה בחסות סבון אינטימי), תעבירו את הליפ גלוס.