עסק מסריח

איך הגענו למצב שבו אנחנו מאפשרות לתעשייה של קרמים נגד צלוליט והסרת שיער לפרוח, כשלמעשה כל מטרתן היא להרחיק אותנו מעצמנו? לרגל יום האישה מבקשת לולה קידר להפסיק את משחקי הכוס

6 במרץ 2014

לך אין, אך כל המחקרים בנושא חושפים כי ל־90־98 אחוז מכלל הנשים האחרות שהגיעו לבגרות מינית יש צלוליט. זה פחות או יותר מקביל למספר הנשים שהגיעו לבגרות מינית והצמיחו שדיים. מבחינת הקהילה הרפואית, צלוליט הוא רק עוד מאפיין קסום אך סטנדרטי של הגוף הנשי – כמו מחזור חודשי, שער ערווה וירכיים. מי שהפך אותו לבעיה דרמטולוגית היה מגזין האופנה VOGUE, שהחל להציע משחות טיפוליות למגפה הנוראית בשנת 1969. אך צלוליט אינו סימפטום של מחלה אלא סימפטום של נשיות בוגרת, וכמו לשדיים, אין לו תרופה. חלוקת השומן הטבעית לגוף הנקבי משפיעה על מראה העכוז והירכיים. מלבד כמה נשים נורדיות וגל גדות, הגוף הנשי דשן במקומות מסוימים בלי קשר למשקל, כושר גופני, סגנון חיים או זקנה. ככה אנחנו אמורות להיות. מה שדפוק בנו כנשים, אם כן, אינו הצלוליט אלא הנכונות האבסורדית לטשטשו קלות, לזמן קצוב בסבל וייסורים על ידי טיפולים ביזאריים בכוסות רוח (LPG), גלגלת סיכות (מזו־רולר), הזרקות תת־עוריות (מזותרפיה), עיסוי לימפטי, קילוף עור כימי, טיפול בגלי רדיו, גלי לייזר, אולטרסאונד וקרמים יקרי ערך וחסרי תועלת בניחוח עדין של לבנדר.

הלחץ התמידי המופעל על נשים להפוך את המצוי לרצוי ולהתאים לאידיאל היופי המופרך משרת אין ספור תעשיות המציגות מאפיינים טבעיים כמחלות שוות ערך לצרעת בחומרתן האסתטית. בתחילת המאה הקודמת, מיד לאחר הופעתה המרגשת של דוגמנית גלוחת שחי על השער של מגזין האופנה הארפרז באזאר, השיקו יצרי סכין הגילוח החד פעמי ווילקינסון סוו'ורד קמפיין מהפכני שהציע להפוך נשים לנשיות יותר ותמוה מכך – לטבעיות יותר. מביתי שחי ורגליים נשיות וטבעיות יותר נסללה הויה דולורוזה למפשעה נשית וטבעית יותר. עם המצאתו של הביקיני, נוצר הצורך המידי בביקיי וו'קס. עת עלייתם של הפורנו והאינטרנט, נולד הוו'קס האמריקאי ואחריו הצרפתי ואחריו הברזילאי, המעניק את הלוק האידיאלי, הנשי והטבעי ביותר.

שעווה, מישהי?

גם בעידננו הפסבדו פמיניסטי, רבות מאתנו לא חושבות פעמיים לפני שאנו משתטחות על שולחן מול אישה זרה שמכוונת לנו לייזר לווגינה. מעטים הם הגברים הנכונים לחשוף את זכריותם לנשק המסורתי של אבירי הג'דיי במשך 5 עד 12 טיפולים, וודאי שלשעווה. חוץ מסקפטיות, אין סממן גברי מצוי שתעשיה שלמה מוקדשת להעלמתו. כשמדובר בגברים וירקות, הרוב עדיין מסכימים שאורגני זה הכי, אחי. נשים שחשות כך בקשר לגופן יתקשו לשמור על יושרן האינטימי לאור מבטי ההשתאות של מאהבים חדשים ורוחצים אקראיים בים. מאחר ואיננו נתקלים יותר בתופעה בסרטים, פרסומות, מגזינים ופורנו, גברים ונשים כאחד הורגלו לחשוב שיש משהו חריג באישה עם בוש וצלוליט. במובן זה תעשיית האסתטיקה אינה שונה מתעשיית ההיגיינה הנשית. הצלחתה תלויה בשכנוענו שמאפיינים נשיים שכיחים הם בעיה, סימפטום של הזנחה, מקור למבוכה, בושה, או גרוע מכך – לניחוחות של סשימי דאשתקד.

בפועל, המוצרים האינטימיים המציעים להסוות את הבואש הרדיואקטיבי המסתתר בתחתוננו, למעשה מזיקים לנו. הם שוטפים בעיקר את אמצעי ההגנה האבולוציוני של הגוף הנשי נגד דלקות ארומטיות. אך למרות שהפרשות וגינליות הן חוד החנית של אותו מנגנון יעיל ונחוץ לניקוי עצמי, הילדה הממוצעת מבינה שהיא לא המפרישה היחידה בעולם ונרגעת, רק כשהיא נתקלת לראשונה בפרסומת למגני תחתון, שבמרכזה פד עם עיגול ניאון מהבהב וחצים למילה "ריח! ריח!". קשים הם ייסוריה של נערה מתבגרת בעולם שמתענג על קממבר וקוויאר, ובוא בעת מספק לה מגני תחתון מחומרים שפותחו במעבדות של נאס"א, טמפונים ופדים ריחניים, מגבונים אינטימיים, ג'לים, דושים, שטיפות, דאודורנטים, בשמים וטיפולים נגד ריח והפרשות. על אף היותנו נשים ולמרות הממצאים בשטח, השתכנענו שנשים מרטיבות רק כתגובה לעוררות מינית. מהגיענו למצוות נרמז לנו שכל לחלוחית אחרת, כולל המחזור, עשויה להמם ובמקרים קשים להרוג. ייתכן שמסיבה זו אנו צרכניות נאמנות של בולשיט ומוצרים המבטיחים תחושת יובש וניחוח של מנטה, באיבר שאמור להיות רירי ולהריח כמו כוס.

גם המסרים הפמיניסטיים המעצימים המותאמים לצעירה ה"מחורבנת" של היום, בסופו של דבר מפצירים "תהיי מי שאת, תחגגי את עצמך, אל תתביישי בגוף שלך – המוצר שלנו יגרום לכוס שלך להיות פחות רטוב ומסריח!". אולם מבין שלל האמצעים העומדים לרשותנו כדי להסוות את ריחנו, טעמנו, מידותינו, תוויי פננו ונטיות גופנו – עם פילאטיס ויוגה ודיאטות ובוטוקס ומילויים וניתוחים ומתיחות ולייזרים וקרמים, עדיין חסר פתרון לבעיה הנשית הגרוטסקית מכולן. כיצור דולף, מסריח, היסטרי ופגום שאמור לכל הפחות להיות שווה זיון, שנאה עצמית היא אולי המאפיין המגדרי הדומיננטי של המין היפה. התסמינים אינם באים לידי ביטוי בפרמטרים של יופי, אסתטיקה או בריאות, אלא במשרות, משכורות, תנאים, דימוי עצמי, ובנטייה הכוללת של נשים להנמיך ציפיות, ולקבל בסיפוק וששון את מעט האפשרויות השמורות ליצורים פגומים בעולמנו האכזר. מכיוון שאת לא יכולה לשנות את העולם כשאת עסוקה כל היום בכפלים בבטן, המזור היחיד טמון בהבנה שאנחנו יותר מסך איברינו טעוני השיפור. הכוס שלנו, המשקל שלנו, גודל הציצי או הצלוליטיס, אינם עוד פאקים העומדים ביננו לבין מה שאנחנו אמורות להיות. ככה אנחנו אמורות להיות.

לא נותר לנו אלא להתגעגע לשיר הניינטיז שמבקש מאיתנו קצת יותר לאהוב את עצמנו: