נייד, אבל לבד

כיצד הרגה המהפכה הדיגיטלית את הרומנטיקה? איך מחבלת תרבות המולטי־טאסקינג ביכולת שלנו למצוא אהבת אמת? האם האגודל החליף לנו את המוח? כל התשובות בסדרת כתבות שתחשוף את כל מה שאנחנו מפסידים כשאנחנו מרוכזים במסך הקטן. והפעם: הודעות טקסט - WTF?

12 בדצמבר 2013

האימייל, המסנג'ר והסמסים דחקו הצדה את הערגה והמתח שהיו נחלתו של הטלפון הראשון שקיבלנו או הרמנו למושא תשוקתנו. צורת ההתקשרות הדומיננטית כיום, שירותי ה־SMS הוצגו לעולם בשנת 1992, עשו עלייה ב־1998 וכבשו את עם הספר. בהתחלה הוגבל כל מסרון ל־160 תווים מפאת רוחב הפס המועט של הרשת הסלולרית וכדי לאפשר להמונים תקופת חסד שבה יוכלו לאמן את שריר האגודל – איבר ששירת אותנו נאמנה טרם ירדנו מצמרות העצים וזכה לפתע לעדנה מחודשת.

הסמס סלל את הדרך לאינטראקציה חירשת, עיוורת, קצרה וניידת. במקביל התחלנו להיפגש פחות ולדבר יותר בטלפון. הציפיות שלנו מעצמנו וזה מזה הלכו והצטמצמו. כיום, 20 שנה אחרי, נראה כי העדפותינו לתחליפים מצומצמים יותר של אינטראקציה הופכת אותנו לתחליף משעמם של בני אדם.

האצבעות קמו לתחייה. סמסו לי!
האצבעות קמו לתחייה. סמסו לי!

יש להודות שסמסים חוסכים לנו הרבה זמן. את הזמן הזה אנחנו מנצלים כדי לכתוב עוד סמסים. מעבר לחידוש המרטיט הזה אנחנו מתרגשים ומרגישים פחות, כאילו התפתחותנו הרגשית נעה ביחס הפוך לקדמה הטכנולוגית. הסמסים משפיעים על קשת התחושות האנושיות ומדללים אותה לגוונים בודדים. קשרים רבים נוצרים ומתוחזקים מרחוק על ידי שיח שהמאפיין המרכזי בו הוא השאיפה לקצר ולחסוך במילים. משפטים מתכווצים כדי לחסוך מקום וזמן, כדי שנוכל "לדבר" בזמן שאנחנו עושים עוד מלא דברים אחרים. אך גם כשאנו מרימים את עינינו מהסלולרי אנו ממשיכים לחשוב, להגיב, ולעבד את המידע סביבנו על פי התאמתו לקטגוריות "LOL", "WTF", ו"פחח". תרבות המולטי־טאסקינג מעבירה לנו את המסרון שזה בזבוז זמן להתרכז בבן אדם אחד כשאתה יכול לראות טלוויזיה, לגלוש בפייסבוק, לשחק בפלייסטיישן ו"לדבר" עם מלא אנשים בבת אחת.

כיום קל יותר למצוא אותנו אבל לא להגיע אלינו. הקדמה הסלולרית מתיימרת לייצר ולשמר קשרים אך למעשה גורמת לנו להשתבלל בתוך עצמנו, עסוקים תמיד במשהו או במישהו שנמצא במקום אחר. כולנו ראינו את אותם זוגות שיושבים ביחד בבית קפה או בבר ובקושי מסתכלים אחד על השני כי הם מרוכזים באייפון ודרכו בפייסבוק, במייל, בווטסאפ ובקיצור – בכל דבר שאינו מי שיושב לצדם. בלייב, ללא מסך שיתווך בינינו וייתן לנו אשליה של שליטה מלאה בסיטואציה, הפכנו פחות רגישים ופחות נגישים. גם הסיכוי שנשים לב למושא תשוקה פוטנציאלי באוטובוס או באוניברסיטה פוחת משמעותית כשאנו מרוכזים תמיד בכתיבת ההודעה הבאה או בתהיות על איזה סמיילי מביע סרקזם.

"חחחחחח.חולה על סרטוני חתולים". טקסט מוכר בעולם מנוכר
"חחחחחח.חולה על סרטוני חתולים". טקסט מוכר בעולם מנוכר

קשרים רבים מתחילים כיום בפייסבוק ועוברים לסמסים תכופים שמקנים אשליה של אינטימיות. באופן הגיוני, אנו חשים שאנחנו מכירים אנשים טוב יותר אחרי שדיברנו איתם. אך בסמסים איננו יכולים להרגיש איזה "וייב" יש בינינו לבין מושא תשוקותינו ולדעת אם וכמה מחזר פוטנציאלי מעוניין, עד שמגיע הסמס הבא. מעבר ליכולת להעביר מסרים בצורה ורבלית, תקשורת ישירה עם בני אדם דורשת מאיתנו להפנות תשומת לב לסיטואציה ולקונטקסט שבו מתקיימת האינטראקציה. ללא התפאורה המסורתית של שפת גוף, הבעות פנים ונימת קול, מילים נתונות לפרשנות אישית ולכן דיאלוג סמסים מלמד אותנו בעיקר על עצמנו. אולי מסיבה זו אנשים רבים כל כך מתאכזבים זה מזה עם המעבר ממילים למציאות, שהרי כימיית סמסים לא תמיד מיתרגמת לשיח קולח או לסקס עילאי. על אף הקדמה הטכנולוגית, חמשת חושינו הפרימיטיביים בשילוב עם כשרוננו הטבעי לפענוח אנשים וסיטואציות על פי אותות לא מילוליים, עדיין משפיעים על המשיכה שלנו לאחרים ועל איכותן של מערכות היחסים שלנו.

כמובן שבהתחלה זה נורא כיף. לא משנה איפה אנחנו נמצאים, אנו זמינים לקבל הודעה קטנה ומתוקה מבן זוג חדש. אבל זו בדיוק הבעיה. בשונה משיחת טלפון, סמסים לא נחשבים למשהו שמפריע למהלך העניינים השוטף, וניתן, כביכול, לשלבם עם כל פעילות אחרת שעולה על הדעת. אתה יכול להסתמס במהלך פגישות, בזמן העבודה, בסרט, מהשירותים, ביום ובלילה כך שכיום, אם אתה שוכח את האייפון בבית, אהובך עלול להגיע למסקנה שזה נגמר ביניכם. מחשבות בהקיץ על "מה הוא עושה עכשיו" ואותם געגועים מרטיטים שחשו אהובים בימי קדם לא ממש מתאפשרים כיום, כשקבוצות חברים וזוגות מודרניים "מדברים" זה עם זה כל היום בסמסים. האם ניתן לפתח תחושות דביקות כמו כמיהה, ערגה וכיסופים כלפי מישהו שכל הזמן תקוע לך בתחת? וזהו הרי תיאור מילולי מדויק של מציאות שבה אתה חי בכיס שלה והיא בשלך משהחלפתם טלפונים. עולה השאלה, אחרי חודשיים־שלושה כאלו, מדוע שנרצה להמשיך עם הזוועה הזו?

מחכה להודעה הבאה. לנה דנהאם מדגימה עצבים של רווקה ב"בנות"
מחכה להודעה הבאה. לנה דנהאם מדגימה עצבים של רווקה ב"בנות"

מסקנות:

  • הגבילו את הפלירטוטים הווירטואליים.
  • הציעו מפגש בארבע עיניים אחרי לא יותר משישה סמסים.
  • אם מישהו לא מגיב להודעתך תוך 24 שעות, זה לא הולך לקרות.
  • רק פחדנים רבים בסמסים. רק עלובים נפרדים בסמסים.
  • לא לשלוח לו: "איפה אתה?", "מתגעגע אליי?", "אני בהריון", "למה לא עונה?!"
  • לא לשלוח לה: " מתגעגע. שלחי תמונה של הציצי שלך?", "ערה?", "יש לך webcam?"