לבד על הבר: רתם איזק מגלה את עולמן של הבלרינות

המתאמנת הורידה את המשקולות, עלתה על נעלי פוינט וגילתה שעולמה של הבלרינה אינו בדיוק טוטו ורוד

שיעור בלט. צילום: איליה מלניקוב
שיעור בלט. צילום: איליה מלניקוב
4 בפברואר 2015

כשהייתי בת 5 שלחו אותי הוריי לחוג בלט בנתניה. שם, בסטודיו שהיה נראה לי גדול ממדים, עמדה מורה בבגד גוף לבן ובגרבונים. היא מעולם לא לבשה מכנסיים, אבל ילדה בת 5 לא נכנסת לפינות האלה. מי שכן נכנסה לפינה בסטודיו הייתה מאשה הפסנתרנית, שניגנה כאילו היא סלחה לחיים על ששלחו אותה מהקונסרבטוריון בסנט פטרבורג לסטודיו בפנינת השרון, בעוד המורה בגרבונים פקדה עלינו לקפוץ בזוגות ממקום מושבה. אלה היו רגעים מבעיתים, ומדי שבוע הייתה אמי נקראת לסטודיו על ידי המזכירה, שסיפרה לה שהילדה שוב ברחה בצרחות מהחוג. זה לא כל כך נעים לראות ילדה צורחת בחצאית טוטו. בטח כשסבא כבר לימד אותה כמה קללות בהונגרית.

24 שנים אחרי והילדה חזרה לחוג הבלט, הפעם עם ביטחון מופרז שלא תאם את הישגיה בנתניה של שנות ה־80. איך אפשר להאשים אותי? הרי אני עושה קרוספיט, מתאגרפת, מלקקת זיעה בביקראם יוגה, מתערטלת בפילאטיס. שאני אתרגש מפוינט? אני פאקינג ברבור שחור, אני נטלי פורטמן, אני וירטואוזית, אני הפספוס של בלט בולשוי, אני אהבת חייו של מיכאיל ברישניקוב, או לפחות כך חשבתי בתקופתו היפה ב"סקס והעיר".

רשמו לפניכן: הטעות הכי גדולה שאפשר לעשות בפעם הראשונה שאתן מגיעות לשיעור בלט היא לעמוד בשורה הראשונה. בטח כשאת לא יודעת מה היא עמידה ראשונה."אני רוצה לראות אותך עושה פוינט", אמר לי בפנים קפואות אלעד, מורה שלא הזכיר כלל את המורה מנתניה, גם כי הוא לבש מכנסיים וגם כי הוא ממש לא חייך. "אני עושה פוינט ברגע זה", עניתי. "כף הרגל שלך נראית כמו גפילטע פיש" הוא זרק לי, ניגש לטייפ והפעיל את מוזיקת הפסנתר. פניי האדימו. זיעה קרה זלגה בין שכמותיי. הנשים שסביבי, כולן חנוטות בגרבונים, חותלות ובגדי גוף, הביטו בי ברחמים. החומוס שאכלתי בצהריים איים לפרוץ מגרוני. איזו בלרינה אוכלת חומוס, דאם איט? רציתי להתחבא בין ירכיה של מאשה הפסנתרנית, אבל אין מאשה, כי את מאשה לא צריכים יותר בעידן הטייפ. מדינה אוכלת פסנתרניה. "ועכשיו, סוסו!" צעק אלעד לנשים הקפואות, וכולן החלו נעות בחינניות. לא ידעתי מה זה סוסו, אבל זכרתי מה זה סוס, ודהרתי במהירות האפשרית החוצה,משאירה את הקללות בהונגרית בלב.

יש משהו אומלל בחייו הבוגרים של אדם: העובדה שהוריו כבר לא רושמים אותו בכוח לחוג שאינו מתאים לו גורמת לו לרצות לחזור לחוג שאינו מתאים לו, ובידיעה שאיש לא יגיע לאסוף אותו מוקדם. כך קרה שיום אחרי שגיליתי שכפות רגליי, שפעם גרמו לבחור להציע לי 500 ש"ח בעבור הזכות ללקקן, הן למעשה מאכל פולני עלוב, חזרתי לשיעור. לצלילי נעימות הפסנתר מהטייפ נעמדתי לצד הבר, כשמאחוריי ומלפניי נשים ממגוון גילים – ממלצריות שהרגע שוחררו מהבקו"ם ועד סבתות בפנסיה. רובן, כך הסקתי, לא שואפות להגיע לבלט הישראלי, ובכל זאת מתייצבות לשעה שאין בה טיפת חמלה. רגליים מתוחות, בטן אסופה, ידיים מורמות ורכות והבעה שאינה מסגירה את המשטר הסובייטי שעוברים השרירים – זה כל מה שצריך, מתברר, בשביל למלא את הסטודיו מדי יום באחד השיעורים הפופולריים בעיר.

"קפצי כמו האביב", הפציר בי אלעד בשיעור השלישי. "אני רוצה לראות אביב". אני יכולה להיות אביב, חשבתי לעצמי. אחרי הכל, אני פרח, משב של רוח רעננה, שירת ציפור. נעמדתי בפינת הסטודיו, ניסיתי להתעלם ממבטי הבלרינות, וקפצתי עד לפינה השנייה. "אביב?" שאלתי את המורה, הבעתו כשל אדם הצופה ברצח עם; "לא, מירב. חורף. זה היה חורף". רציתי להזכיר לו שקוראים לי רתם, אבל הבנתי שעדיף שהקהל בשיעור יזכור שמירב היא זו שהביאה את העונה הלא נכונה לעיר.

לא פשוט לרקוד בלט. החינניות, הרכות והעוצמה השקטה שהפכו את התחום לנחשק ולסופר פוטוגני אמנם נראים קלילים ומזמינים כאביב, אך בפועל נרכשים בשנים של יזע, דמעות וכפות רגליים תפוסות. הכל מדויק כאן – כל שריר, כל איבר, כל הבעה – כולם נדרשים כאן למצויינות, לא פחות. אין קיצורי דרך, עיגולי פינות או דילוגים קלילים מעל טכניקה. כאן ה"אטיטיוד" היחיד הוא תנוחה על רגל אחת, וכשאומרים "פונדו" לא מתכוונים לדבר הנוזלי הזה עם השוקולד. שנים ידרשו לרקדנית הממוצעת לעבור משיעורי המתחילות לשיעורי המתקדמות. וגם אז – היא תחוש ממוצעת. כי אין סיפוק מיידי בבלט, והטפיחות על השכם באות באריזות קטנות, קצת קמצניות. השיעורים בנויים היטב: עבודה לצד הבר, תרגול תנועות ומנחים לצלילי מקצב קבוע וקפיצות מפינות הסטודיו, בזוגות או ביחידים, תלוי כמה אתן בנות מזל (בזוגות יש סיכוי שבת הזוג תהיה מחרידה מכן, ואז היא תספוג את קריאות הגנאי). אין פה הפסקות, מריחות זמן או מינגלינג, שכן ידוע לכולן שבלרינות לא הגיעו לעולם הזה כדי ליהנות. העדה הפולנית יכולה לנשום לרווחה: יש עדה פולניה מכן, והיא לא יושבת בחושך אלא מתרגלת פה־דה־בורה מול מראה משמינה.

בשבוע הזה נתפסתי כהוגן. זה היה מדהים, שכן לא יצאתי מהשיעורים מזיעה כמו באימונים אירוביים מוכרים, אבל הרגשתי כל שריר וכל עצם בגוף. הישבן, שרירי התאומים וכפות הרגליים שרו בכל בוקר צ'ייקובסקי, בעוד נשמתי ביקשה נחמה. זו הגיעה בשיעור האחרון, ומרחה על פניי חיוך גדול של ניצחון, עת הביט בי המורה אלעד וסינן לעברי: "את לא לגמרי מחרידה, רתם". אני פאקינג ברבור שחור.

סטודיו PURE, ברנר 5 תל אביב

שיעור בלט. צילום: איליה מלניקוב
שיעור בלט. צילום: איליה מלניקוב

הרהורי הבטטה – הסיבות להתחיל או לוותר מראש

יתרונות

  • האימון מחטב בטירוף. רגליים, ידיים, בטן, ירכיים – הכל עובד פה, כולל הראש. מישהי סירבה פעם לגוף של רקדנית?
  • השיעור מובנה היטב, וזה בהחלט מרגיע את אלה שזקוקות למסגרת ידועה ומוכרת מראש. לא רק לבעלות OCD.
  • הזדמנות פז ללבוש גרבונים ובגד גוף ורוד.
  • אין כמעט בחורים.

 

חסרונות

  • התחום דורש התמדה, אורך רוח וכוח רצון עז. אין לכן את השרירים האלה? תיאלצו לפזול לשעון כל חמש דקות, וחבל.
  • התגמול לא מגיע מיד: אין הרבה טפיחות עידוד או מחמאות, ולוקח הרבה זמן להפנים את הטכניקה המאוד לא פשוטה. אל תאמינו לכל מה שראיתן ב"ברבור שחור".
  • אין כמעט בחורים.