מרחב נשימה: רתם איזק מנצחת את עצמה בזירת האגרוף

המתאמנת יצאה לשבוע אימוני אגרוף עם מרחב מוהר, חזרה עם חמישים גוונים של כחול והבינה שיש דברים שלומדים רק בדרך הכואבת

רתם איזק מתנסה באגרוף תאילנדי. צילום: איליה מלניקוב
רתם איזק מתנסה באגרוף תאילנדי. צילום: איליה מלניקוב
31 בדצמבר 2014

הטקסט הזה היה אמור להיות על שיעורי אגרוף. כאלה שבהם מזיעים מחורים שמהם השמש לא זורחת, שמחטבים מאוד את התחת ושעושים לבטן שלך נחת. כאלה ששורפים נתח מזערי מהיום, אך אינספור קלוריות. כאלה שלא דורשים הרבה, חוץ מקצת כוח רצון, כמה עצבים רופפים ו־60 דקות פנויות. אך הטקסט הזה לא יכול להיות עוד טקסט על שיעורי אגרוף, שקים, קלוריות וזיעה. הסיבה הרשמית: כי לא נכון לצמצם את אמנויות הלחימה לזיעה, לקלוריות ולאחלה תמונות באינסטגרם, שכן מדובר בתפיסת עולם, באמנות, בפילוסופיה. הסיבה האמיתית: כי ברגע שכף רגלי דרכה בזירה איבדתי את עצמי לדעת, אבל מצאתי את עצמי; כי הכפפות הוסרו דווקא כשהכנסתי את ידיי לתוך כפפות האגרוף; כי כל שריר מכווץ שחרר לי את הלב.

יש שיגידו שמדובר בשיגעון, אך אני חוששת שמדובר באהבה. אהבה כואבת, המותירה סימנים וגורמת לך לבכות כל הדרך הביתה, אך גם כזו שעושה פרפרים בבטן ושולחת אותך למשרד עם חיוך מטומטם, עיניים נוצצות והליכה שגורמת לקולגות לחשוד שהאימונים שלך כוללים שוט, דילדו ושני אפרו־אמריקנים. הייתה לי תוכנית לכתוב עוד כתבה גנרית על אגרוף. אך אז חטפתי אגרוף לפנים ממרחב מוהר, והבנתי שתוכניות זה לכאלה שעושות זומבה.

להלן תקציר עבור אלה שלא שוחים בזיעת עולם הבוקסינג: עם רזומה שכולל זכייה באליפויות הארץ בקראטה, באגרוף תאילנדי ובאגרוף מקצועני, לצד היותו הישראלי הראשון שנלחם על תואר אלוף העולם, אפשר לומר שמרחב מוהר הוא הדי ג'יי סקאזי של הזירה. ואני, שנוטה ללכת שבי אחרי בחורים פראיים שיודעים איך לגרום לקהל שלהם לקפץ עד עילפון, החלטתי להתמסר, ובמשך שבוע שלם חייתי, נשמתי והתאמנתי אגרוף.

ניסיוני להיות מתאגרפת סקסית (ככה זה בתצוגות של ויקטוריה'ס סיקרט, לא?) חטף נוקאאוט ברגע שנאלצתי לחבוש מגן ראש כעור ומגן שיניים (שהחזירו אותי לימים זוהרים פחות בכיתה ח'), ואת העלבון מהאגרופים והבעיטות שקיבלתי, ללא כל התחשבות בעובדה שאני אשת שלום, נאלצתי לתרגם לנחישות ולמוטיבציה, כי דמעות, על פי מוהר, זה לכוסיות. והבחורה שעמדה מולו, זו עם מגן הראש והשיניים, זיעה ניגרת מהגבות ומהנחיריים ונהמות של פאג חולה אסטמה – הפסיקה להתיימר להיות כוסית והחליטה להיכנס לזירה הגברית כלוחמת. מיליון דולר בייבי, גרסת בן יהודה.

חבל שלא הורדת את הזבל. המתאמנת נותנת בראש (צילום: איליה מלניקוב)
חבל שלא הורדת את הזבל. המתאמנת נותנת בראש (צילום: איליה מלניקוב)

שיעור ראשון: מיהו לוחם?

תחום אמנויות הלחימה הוא רחב, וממש לא יכול להיות מתומצת לשבוע אימונים, אינטנסיבי ככל שיהיה. גם האגרוף בכלל והאגרוף התאילנדי בפרט שבהם התמקדנו הם תחומים מורכבים, עמוסי טכניקות וסגנונות ונוטפי מורשת וערכים, וגם עם מנת אימונים יומית בת שעתיים שבהן התחרעתי על שק, על המאמן ועל הרצפה לא הרגשתי שהצלחתי לנגוס אפילו בקצה הדובדבן שלהם. אך לכל האמנויות האלה יש דבר אחד משותף, שאותו מבינים כבר בהתחלה ובדרך הכואבת: לוחם הוא זה שמוכן להיכנס לזירה ולהילחם ולא מפחד לחטוף. דוד היה כזה בהגיעו ללוחמה מול גוליית, קולומבוס היה כזה כשהחליט לצאת לגלות עולם חדש, ואפילו רומיאו היה כזה כשהחליט להתגרות בכבוד המשפחתי ולנשנש את יוליה.

אין לך רוח קרב? את חוששת מהצל של עצמך? בעיטה בירך היא לא עוד מכה קלה בכנף עבורך? הזירה אינה בשבילך. אולי גם החיים אינם בשבילך. כי עם הכאפה הראשונה שהתלבשה יפה על המצח שלי הבנתי שאין ביניהם הרבה הבדל. בשניהם מתנהל קרב מתמיד, לעתים מתיש וכואב, על הישגים, על מטרות, על ידע, על כוח. בשניהם יש מולנו יריב שמוכן לתת 100 אחוז מעצמו כדי לזכות בהנפת הזרוע ובמחיאות הכפיים, ועל כן, בחשבון פשוט, המנצח יהיה מי שנותן את ה־120 אחוז. הליבה של האמנות הזו, אם כן, היא ללמוד איך לסחוט את ה־20 אחוז העודפים האלה. אלה שממש לא טמונים בכוחו של אגרוף, אלא בכוחה של הרוח.

צילום: איליה מלניקוב
צילום: איליה מלניקוב

שיעור שני: הזירה הפמיניסטית

לא ברור מתי החל האגרוף התאילנדי להתבסס כספורט לחימה להגנה עצמית, אך הסברה היא שזה החל בשנת 1239 בסיאם, ובשנת 1604 הפך אותו מלך תאילנד, כנראה סוג של אתלט מהזן המשוגע, לספורט הלוהט של הממלכה. העם נדבק סופית בקדחת האגרוף התאילנדי כאשר בשנת 1767 הרג המלך התאי את הנסיך הבורמזי באמצעות אמנות לחימה זו. כמו טרנד ה-TRX אצלנו, רק עם הרבה יותר זיעה, רוק ומוות (אסייתים, בכל זאת). עם היסטוריה כזו לא מפתיע שאמנות לחימה זו מתירה כמעט הכל, פרט לנגיחה ביריב, הכאתו בגב ובאזור החלציים. גם נשיכות אסור, וזה ניחם אותי מאוד עת גופי התכסה מדי יום בעוד ועוד סימני לוחמה – מה שמוכיח שבעולם האגרוף יש הרבה יותר מחמישים גוונים של כחול.

מרחב לא חס עליי, אף שניסיתי לזכות בהנחות מתוקף היותי אלופת העולם בעפעוף. הקשיחות, הצעקות וחוסר ההנחות גרמו לי להבין שהזירה הגברית הזו היא לא פחות מפמיניסטית, שכן היא מתייחסת לכולם בשוויון, ודורשת מגברים ומנשים לצאת מעצמם ולהילחם, ללא קשר למין ולמגדר. אז נכון, מדי פעם נאלצתי להילחם גם באידיאולוגיה שלי, שהרימה את ראשה ואיימה לשרוף חזייה בכל פעם שהגבר מולי שחרר בעיטה לכיווני (רק ככה לומדים איך לחסום בעיטה, ליידיז), אך מצד שני – תראו לי עוד תחום שבו אפשר להכות בחור בפנים בלי ששבר לך את הלב ועוד לקבל הפסקת שתייה כפרס. ביום שלאחר מכן קיבלתי את פניו של הגרפיקאי במערכת באגרוף לכתף. הקולגות החלו להביט בי באימה עת דילגתי במסדרונות כשידיי מושטות קדימה. לכי תסבירי להם שככה את מפגינה חיבה.

שיעור שלישי: לא לפחד מהפחד

"מה עשיתי?" אמרתי לעצמי עת הסתובבתי בלילה ברחובות העיר, קרועה מעייפות ועם כפפות אגרוף ביד, מביטה ביושבי הברים נקרעים מצחוק עם בירה ביד. רציתי לעשות כתבה על אגרוף, לא להפוך לגרסה ההונגרית של מוחמד עלי. כשמוהר הודיע לי שביום שישי יש לי קרב אגרוף מול אולגה רובין, אלופת הארץ בג'יוג'יטסו ברזילאי, שקלתי לבקש מעורך העיתון להתערב ולהגן עליי. מצד שני, עורך העיתון מול מרחב מוהר זה קרב אבוד וטרגי, ואני דווקא אוהבת את העורך שלי. ופאק איט, למה שאני לא אגן על עצמי? לא נותר לי אלא להיפרד מחברותיי ומאפי הסולד, לבלוע את הפחד ופשוט להאמין שאני יכולה. רק אז הבנתי את כוחם האמיתי של האגרופים, הבעיטות והנפילות הפיזיות והנפשיות. את המשמעות האמיתית של התחום שמחזק ומחטב לא רק את הגוף, אלא גם את הנשמה.

נכנסתי לזירה כשלבי במכנסיים המעוצבים שלי. חשבתי על ביונסה, חשבתי על סימון דה בובואר, חשבתי על ראש החוג שלי למגדר שאמרה שנשים צריכות לחגוג את גופן דרך ספורט. קיוויתי שאולגה תאפשר לי להמשיך לחגוג את גופי גם בתום ששת סבבי הקרב. בשלושת הסיבובים הראשונים רק רציתי שזה ייגמר. בסיבוב הרביעי אולגה הכניסה אותי לפינה, המקום שמתאגרף לא רוצה להיות בו. לרגע חשבתי להתכווץ, לספוג ורק לחכות שהסיטואציה המעיקה תסתיים. אך אז השתחרר אצלי משהו. הבנתי שאני לא מהבחורות שמוותרות לעצמן רק כי הפסיביות נעימה. שחררתי נהמה והכנסתי את ראשי בבטנה של אולגה, מתאפקת לא להתנצל בפניה, כי בכל זאת אני אשת שלום. התחלנו להתאבק. ברך לבטן, אגרוף לפנים, בעיטה לצלעות. זה היה מבעית, אבל עשיתי את זה. הוכחתי לעצמי שאני לא מהבחורות שבורחות מקרבות רק כי זה הורס את הפן; שאני מוכנה להילחם בעבור עצמי גם אם זה קשה וכואב ושבשביל לפגוש את היריבה האמיתית שלי אני לא צריכה להביט לצד השני של הזירה, אלא רק להרים עיניים למראה. ואותה אני לגמרי יכולה לכסח.

מרחב מוהר, אימונים אישיים וקבוצתיים, מועדון הפיור, בן יהודה 77 תל אביב. פרטים ויצירת קשר בעמוד הפייסבוק הרשמי של מוהר

צילום: איליה מלניקוב
צילום: איליה מלניקוב

הרהורי הבטטה: הסיבות להתחיל או לוותר מראש

יתרונות

  • האימון עובד על כל מרכיבי הכושר הגופני: מסבולת לב ריאה, דרך כוח, כוח מתפרץ, זריזות, מהירות ועד קואורדינציה. בשל כך הוא גם יעיף לכם את הקלוריות המיותרות לעזאזל, יחטב לכם את הגוף וישלח אתכם לשינה מתוקה מאוד בלילה.
  • ממש כמו פסיכולוג טוב, האימון מאפשר פריקה של עצבי היומיום. בין שבחרתם באימון אישי ובין שבחרתם באימון קבוצתי – מדובר בתחליף זול יותר.
  • ממש כמו סם טוב, האימון מותיר בסיומו תחושת סטלה ממכרת, ותגידו תודה לאנדרופינים שמשתחררים פה בכמויות גדולות בהרבה מעוד אימון גנרי במכון.
  • לא מזיק לנשים ללמוד הגנה עצמית. לא מזיק לאף אחד ללמוד הגנה עצמית. לכל אידיוט שלא יבוא.
  • האימון מחזק לא רק את הגוף אלא גם את הנפש, את הביטחון ואת ההערכה העצמית ושולח אתכם לעולם כשאתם נחושים לטרוף אותו בשלמותו. כולל הגרעפס.

 

חסרונות

  • אמנם מדובר בשיטה תאילנדית, אבל הפוט מסז' לא כלול פה. ובמילים אחרות: האימון הזה כואב, גם כשמקפידים על טכניקה. מיותר לציין שבלי טכניקה נכונה זה כואב עוד יותר ועלול להוביל לפציעות.
  • פן, תכשיטים ופרנץ' מניקור לא מחזיקים פה מעמד. מדובר בתחום שמצריך ציפורניים קצוצות וסטוק של גרבונים לשעות הפנאי שיסתירו את הרגליים הכחולות שלך. לכי תסבירי לקהל המודאג שאת אישה מוכה מרצון.
  • אם אין לכם רוח קרב – ותרו. שיעורי היוגה בעיר לא רעים בכלל (ועל כך במדור הבא).

 

כפפות אגרוף מבית Everlast (י380 ש"ח, להשיג ברשת מגה ספורט). גוזייה מבית נייקי (200 ש"ח, להשיג בחנויות הרשת). מכנסיים מבית ריבוק (249 ש"ח, להשיג בחנויות הספורט המובחרות).

שיער: עדי אלבלינג. צולם בקבוצת האגרוף של מושיק קידר במועדון הגרייט שייפ