על הברזלים: רתם איזק חוזרת להזיע במכון

אז אחרי שהעלמה הפותה נמרחה על ספסלים (אף על פי שהם לא הזמינו לה ולו דרינק אחד) במסגרת אימוני רחוב, גנחה עם משקולות במסגרת אימוני קרוספיט וחטפה שפשפת עם בגדי הגוף והטוטו בשיעורי הבלט, לא נותר לה אלא לחזור למקורות: למקום שנדחק לפינה בעקבות קדחת הכושר שפקדה את העיר; לאותו חלל ישן נושן שהשיטות החדשות מבקשות להפנות לו גב (שרירי) ולקבור אותו תחת רצועות TRX, משקולות קטלבל ותרגילי יוטיוב; למקום שבו המראות גדולות, ההתנשפויות כבדות והפסקול זוועות: לחדר הכושר. לא קל לבחורה שדגמה כמעט כל שיטת אימון אפשרית לצעוד לתוך החלל העתיק הזה עם המסכים שעדיין משדרים בלופ את מצעדי האנורקטיות בערוץ האופנה כאילו לא הפנמנו שבשביל קוביות בבטן צריך לוותר על המשלשלים ולהתמסר לחלבונים.

לעומת זאת, מאוד לא נכון להספיד את המכון. בסופו של דבר לא כולם אנשים של חוגים, אימונים קבוצתיים ואינסטוש מתנשא מהפארק בחמש בבוקר. יש כאלה שפשוט צריכים את הטקס הזה שכולל הליכה עם מגבת על הצוואר, פטפוט עם פקידת הקבלה והתייחדות עם מכונה משומנת מנוזלי גוף טריים של מיטב המתאמנים שעשו מינוי למכון וגם טרחו להגיע אליו. אז כמשימת כושר אחרונה לתקופה זו (חלאס, חייבת חופשה, למישהו יש בית עם בריכה?) החלטתי לנסות להתחבר למתחם שלא מדליק אותי בשום צורה בסיועו האדיב של נדב מאירסון, מאמן הכושר האגדי מ"לרדת בגדול" (הלו, תרשום אותי לעונת 2040!), מבעלי מועדוני הכושר פיור, יזם בתחום הכושר וחתיך לא נורמלי. אין מה לומר, העבודה שלי קשה כמעט כמו הבטן שלו.

מסקנה ראשונה: מאמנים נטולי הבעות פנים הם הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכן, בייחוד אם אתן רגילות שהחיוכים שלכן מובילים לחמלה ולהפסקת שתייה. לנדב אמנם יש גבות, אך הן לא זזו גם כשאמרתי לו שאני חושבת שאני יולדת את הטחול שלי. במשך שבוע דגמנו יחד כמעט כל מכשיר במכון, ובכל יום עבדנו על קבוצת שרירים אחרת על ידי בידוד, בניגוד לאימונים הפונקציונלים השונים שעובדים על כל הגוף כמקשה אחת. באימון הראשון בודדנו רגליים, באימון השני עבדנו על שרירי החזה, בשלישי התמקדנו רק ברגליים ובישבן, ברביעי ביצענו סטים שונים של תרגילי ידיים ובכולם שילבנו תרגילי בטן בדיוק ברגע שבו ביקשתי להתייחד עם הרצפה למטרת התעלפות. באופן די מפתיע, לא שעמם לי. מאירסון לא נכנע לניסיונות העלובים שלי לפטפט בין סט לסט, כך שלא נותר לי אלא לטפטף את עצמי לדעת כאחרונת הבודי בילדרים בעודו מעמיס עליי משקלים, סופר לי סבבים ומשלב בין סט לסט גם תרגילי אירובי מפתיעים כמו ריצה לאחור על ההליכון.

מסקנה שנייה: אוהבת גברים מתעללים.

מסקנה שלישית: חלל המכשירים והמשקולות בחדר הכושר עדיין נותר ברובו מרחב גברי. את הנשים תראו על ההליכונים, על הסטפרים ובשיעורי הסטודיו, אך משהו בחלל המתכתי הזה היה ונותר ממלכתם של משפריצי הטסטוסטרון. אולי זה הפחד של נשים מ"התנפחות" של הגוף – תפיסה שהוצמדה לעבודה עם משקולות; אולי זו אי הנוחות הכרוכה בעבודה לצד גברים מיוזעים וקולניים; אולי מדובר פשוט בחוסר ידע שמוביל להתעקשות להיצמד להליכון אפילו שעבודה עם משקולות היא משרפת שומנים רצינית. מה שבטוח – ההפסד כולו שלנו. מדובר באחלה לוקיישן לערוך לשאריות החורף שלנו לוויה מכובדת. מסקנה רביעית: מוקדם להספיד את מכוני הכושר. הם אמנם ארכאיים, פחות סקסיים מבעבר ונתונים לתחרות מתמדת מצד שיטות דינמיות יותר, מסקרנות יותר ופוטוגניות יותר, אבל היי, לפעמים צריך להודות שעם כל הכבוד לרצועות, לצמיגים ולנדנדות, בסוף כולן גומרות במיסיונרית.

נדב מאירסון 350־400 ש"ח לאימון אישי. את האימונים ניתן לבצע גם ללא מדריך בחדר הכושר הקרוב לביתכם

צילום: איליה מלניקוב

הרהורי הבטטה – הסיבות להתחיל או לוותר מראש

יתרונות

• האימון מאפשר עבודה על כל שריר ושריר באמצעות אינספור תרגילים.
• מינוי למכון כולל גם שיעורי סטודיו, כך שתמיד תוכלו לגוון את שגרת האימונים שלכם. בטווח הרחוק הדבר יסייע לכם להתמיד.
• מזג האוויר לא משחק כאן תפקיד, כך שאין את התירוץ הזה של "חם/קר מדי בשביל להתאמן".
• מדובר בפיק אפ העתיק בעולם שמאפשר לבחון גם את סבולת הלב ריאה של הפרטנר העתידי. לא משהו שהטינדר יספק לכן, כן?

חסרונות

• עבודה רצינית על כל השרירים דורשת זמן, ואלה שמחפשים אימונים קצרים ומרגשים יותר ייאלצו לחפש סטוצים בחוץ.
• לעתים עבודה ללא מאמן (מאמן אישי או לפחות מאמן שבונה תוכנית אימונים רצינית) יכולה להיות פחות אפקטיבית ומשמימה.
• המראות שמקיפות את החלל והאווירה הנרקיסיסטית עלולות להבריח אתכם בחזרה לספה הביתית. שם לפחות יש בייגלה.