האם הדירות המזעריות הן עתידו של שוק הדיור המערבי?
בעידן שבו קצב החיים שועט קדימה והיצע המטראז' רק הולך לאחור, לעכברי העיר מומלץ לחזור לחוריהם, ועדיף עם ארונות מודולריים, שידות מולטי תכליתיות וכסאות לתלייה על הקיר - פשוט כי על הרצפה אין מספיק מקום. החיים על פי איקאה, מודל 2017
ב־2013 הוזמנו מבקרי "מוזיאון העיר" בניו יורק להתנסות בחוויה מיוחדת: 24 שעות של חיים בדירת מיקרו, סגנון הדיור האקזוטי שרווח במשך עשורים ביפן, אשר התערוכה "מודלים עתידיים של דיור בניו יורק" הבטיחה להם שנמצא ממש מעבר לפינה. ובכן, הפינה הגיעה, והיא ממש כאן. תקועה לכם מעל הראש כי פשוט אין מקום אחר.
ואיך אנחנו יודעים שהעתיד כאן? כי כך אומר הספר הקדוש, הלוא הוא הקטלוג של איקאה. הקטלוג החדש מקדיש חלקים נרחבים לעיצוב ולפריטים שיתאימו לדירות מיקרו – חללי מגורים שגודלם נע על פי רוב בין 25 ל־30 מ"ר ומכונים בישראל גם "דיור זעיר". בתמונות תמצאו למשל כיסא שתלוי על הקיר, לכאורה כשטיק עיצובי, אבל בפועל כי פשוט אין מספיק רצפה; מיטת קומתיים של ילדים בסלון; חדר אמבטיה ש"גולש" לחדר השינה (סליחה, הכוונה כמובן ל"אזור השינה") ואפילו ארונות שמיועדים לחיי מרתון של Airbnb ומכונים "ריהוט שזז איתך".
פיוטים פרסומיים הם תמיד מגוחכים, אבל איקאה שוברים שיאים הפעם: "אנשים מנהלים היום חיים הרבה יותר זורמים מאשר לפני כמה עשורים. המטבח הוא לא רק מקום להכין בו אוכל. הוא גם משרד, חדר עבודה או מקום לאחסון האופניים". זה הכל? מה עם "מטבח הוא גם חדר שינה, חדר משחקים, או מקום לתנות בו אהבים עם מקלות סלרי"? וכן, גם כאן, כמו בבר הלא נכון, ב"זורמים", איקאה מתכוונים ל"נדפקים". דירות מיקרו מיועדות למעשה רק למקלחת וללפטופ. בינינו, האם מישהו מאיתנו באמת משתמש ביותר? ומי צריך חלון כשיש לו Windows, חה חה! גם ככה כל מה שרואים מהחלון זה את השכן מול הלפטופ שלו, אז לא עדיף כבר לעשות סלפי?
הופעתן של דירות המיקרו במערב היא תוצאה של כמה תהליכים חברתיים ששזורים זה בזה: ראשית, כמובן, עליית מחירי הדיור בערים הגדולות וחוסר האפשרות של יחידים לשלם על דירות גדולות. במקביל, אולי כגורם מרכזי לעליית המחירים, נצפית נהירה של יותר ויותר אוכלוסיות לערים. בינתיים, הערים מתפתחות בקצב מהיר בהרבה ביחס לפרוורים ולאזורים הכפריים, עד שכמעט אפשר להכריז על כך שמה שכונה "החלום האמריקאי" על בית וחצר בפרוור – נגוז.
משקי הבית כשלעצמם השתנו, וכיום הם כוללים בעיקר יחידים או משפחות בנות שתי נפשות (המאמרים מלמדים שקרוב ל־60 אחוז ממשקי הבית בניו יורק הם כאלו). כלומר, אם אתם מדמיינים שכל הדירות הקטנטנות האלו יהיו מלאות בסטודנטים חטובים בבגד ים, דמיינו גם משפחות חד הוריות עם חיתולים על שולחן האוכל וקשישים, אולי גם הם עם חיתולים על שולחן האוכל, אבל למה לבאס.
חלק מהדירות המיניאטוריות הן לפיכך תוצר של טרנדים או של שאיפה קסומה למיקסום רווחים של נדל"ניסטים, כמו בימים היפים של הדירות המחולקות, אך חלקן מתוכננות דווקא כחלק מיישום תוכניות של "דיור בר השגה" – שלאור המטראז' ניתן לכנותו גם "קיום בר השפלה". כך או כך, הביקוש עדיין גבוה. על פי מגזין העסקים האמריקני "Fast Company", יותר מ־60 אלף בקשות הוגשו לפרויקט דיור בר השגה בניו יורק, שבו הוצעו לרוכשים 14 דירות זעירות בלבד. מתברר שגם מהמעט יש מעט.
הדירות הזערוריות מפוגגות סופית את הקסם, אם היה כזה, שהסתתר מאחורי המושג המתעתע "כלכלה שיתופית". מי שחי בדירה שבה האמבטיה היא גם חדר השינה, סביר שהוא גם מכבס בחוץ, אוכל בחוץ ועובד בחוץ. לכאורה יש כאן פוטנציאל אדיר ליופי אנושי: חיים שמתנהלים בעיקר במרחב הציבורי, חיים של חירות, אחווה ופרידה מעולו של הרכוש הפרטי. אבל בצדן השני של דירות המיקרו יש כמובן טירות מאקרו – הבתים של כל אלו שעושים את הכסף הגדול מהנדל"ן הקטן שלכם (בשלכם אנחנו מתכוונים לשכירות), ואורח החיים שמתחייב מכך. מי שחי בדירת מיקרו לא באמת חי בה. הוא כנראה חי בעבודה. הדירות האלו מיועדות, בראש ובראשונה, לעבדים החדשים, כלומר לכולנו. אחרי שלקחו לנו את כל הזמן, מתכוונים לקחת לנו את כל המקום. אז תתחפרו ותתחברו, אין מה להרים את הראש. כלומר יש, אבל תיזהרו כי המדף של התבלינים שם. מה תבלינים, מלח.
כמצופה, דירות מיקרו הן מתוקתקות ובעלות גימור גבוה. לאנשים החדשים אין פנאי לבלאי או סנטימטרים לסנטימנטים. הדברים המיותרים היחידים שמותר להחזיק בדירה הם חתול ועציץ, שהוא גם מנורה. מחלקת פיתוח באיקאה עובדת גם על חתול שהוא מסננת לפסטה ויופיע בקטלוג הבא.
אמרו לא לדיור הזעיר, אמרו כן לדירות שותפים ענקיות שאפשר להרים בהן ראש וגם להוריד בהן ראש כשצריך. נכון, מישהו עלול לגמור לכם את הקססה או את יוגורט העזים. אבל יודעים מה יישאר לכם? צלם אנוש. משתלם.
