קצת שמח, קצת עיצוב

לפני שנה, בשבוע העיצוב שהתקיים בפריז, התמקם הביתן של המשלחת הישראלית ליד זה ההולנדי. העמיתים ההולנדים, כמו הולנדים, שלחו לצרפת חודשיים לפני התערוכה מכולה מלאה, ובימים שקדמו להקמתה הסתפקו במדידות קלות, כדי לוודא שהכל עומד על הסנטימטר (כדברי מעצבת האופנה וחברת המשלחת הישראלית דאז טל נחום). "אנחנו, המעצבים הישראלים", היא מספרת, "פרקנו את המוצגים מהמזוודות רק ימים ספורים לפני הפתיחה, הוצאנו דליים, מברשות וסלי שוק מפלסטיק – והתחלנו לעבוד. עשינו שם חגיגה שלמה בלחץ זמן היסטרי, כולל פיקניק על רצפת הגלריה. בסופו של דבר הכל היה מוכן בדקה ה־90. מצד אחד ההתנהלות שלנו נראתה חובבנית – מתן פתרונות בזק לכל מיני אילוצים. ישראליות קלאסית. אבל האירופאים מסביב דווקא התפעלו מאיתנו מאוד, שאנחנו כאלה מגניבים ושוברי מוסכמות".

בחודש הבא נציגי הסצנה הישראלית יצאו לשבוע העיצוב בברצלונה (ראו מסגרת) המתקיים בפעם התשיעית. בפעם הראשונה ישראל נבחרה להיות מדינה אורחת, סטטוס המוענק כל שנה למדינה אחרת ומפנה זרקור רב עוצמה להתרחשות העיצובית שמתרחשת בה. בשנה שעברה היו אלה ההולנדים; לפני שנתיים זכתה בכבוד שבדיה, אחת ממעצמות העיצוב החשובות בעולם; והשנה – ישראל. אם תרצו, זוכת ליגת האלופות של עולם העיצוב.

לרגל המאורע, ורגע לפני שהם מתחילים לארוז, הזמנו חמישה מהנציגים הבולטים של המשלחת – אוצרת, מעצבים עצמאיים ומדריכים בתחומי העיצוב והיזמות – לשיחה רב קולית על מצב העיצוב הישראלי. ואלה שמות: גלית גאון, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב בחולון, של מוזיאון הקומיקס (גם הוא בחולון) ושל תערוכת העיצוב הישראלית המרכזית בשבוע העיצוב בברצלונה (49); עודד פרידלנד, ממקימי מותג המוצרים הוותיק מאנקי ביזנס ומרצה בבצלאל (47); שירי עבדה, מעצבת תכשיטים (36); לירון הרשקוביץ, מייסד ומנכ"ל עמותת לצאת מהקופסא, הפועלת לקידום ועידוד מעצבים צעירים בישראל (29); וטל נחום, כאמור, מעצבת אופנה עצמאית וממייסדי מיזם העיצוב מה בקופסא, חנות גרילה נודדת שמציעה עיצובים של מעצבים מתחומים שונים (32).

פרידלנדר, הרשקוביץ, נחום, עבדה וגאון. צילום: זיו שדה

מה ישראלי בעיניך

חלק מהתערוכה שאתם עומדים להקים בברצלונה תיוחד לדברים שאמרו מעצבים שונים בתשובה לשאלה: מה זה אומר עבורכם להיות מעצבים ישראלים? האם לדעתכם יש בכלל טעם לנסות להגדיר מהו עיצוב ישראלי?

הרשקוביץ: "הייתי אומר שאין דבר כזה עיצוב ישראלי. יש מעצבים ישראלים, וזה בדיוק ההבדל. אין משהו אחיד בסגנון של כולם, אבל עצם העובדה שמעצב גדל פה, למד פה, ושזו הסביבה שהוא מסתובב בה ומעצב בה – הופכת אותו לייחודי ושונה ממקביליו בחו"ל".

עבדה: "אני, למשל, יוצרת ממקום פנימי ואישי מאוד, וכן, זה גם עניין מקומי. המשפחה שלי, הבית, איך שחינכו אותי – כל אלה מהווים בסיס ליצירה ובאים לידי ביטוי בתכשיטים שאני מעצבת. השאיפה שלי היא לעבד את המקורות המקומיים הישראליים ולהגיע לאיזשהו יופי אוניברסלי, כזה שידבר לכמה שיותר אנשים, גם במקומות רחוקים".

גאון: "יש מעצבים מקומיים שבעבודתם אין כמעט שום זכר לעובדת היותם ישראלים, אבל יש גם הרבה מעצבים שמשתמשים בישראליות שלהם כרפרנס קבוע בעבודת העיצוב שלהם. יש בהם כאלה שממש מרחיקים לכת ועושים עיצוב פוליטי. אגב, בשונה משנים עברו, לא מדובר רק בכאלה מהצד השמאלי של המפה".

אז מה מאפיין את המעצב הישראלי העכשווי?

עבדה: "אני חושבת שאחד המאפיינים הוא תעוזה – האומץ לבצע פעולות קיצוניות בחומר הגלם, באופן חצוף ממש. אין לנו מסורת עתיקת יומין של עיצוב. מצד אחד זה חיסרון, אבל זה בהחלט יכול להיות גם יתרון, כשחושבים על כך שאין לנו הרבה עכבות. מעצבים הולכים רחוק עם רעיונות ומגיעים למקומות קיצוניים, וחברות מסחריות – דווקא הן – מחפשות את החדשני והנועז. לפעמים משהו שנדמה כמו הרפתקה מוגזמת מתברר כמהלך מסחרי משתלם".

ממה נובעת הקיצוניות הזאת?


נחום: "כמעצבת אופנה – ואני כמעט משוכנעת שזה מורגש גם בתחומי עיצוב נוספים – אני חווה מחסור גדול בחומר גלם. היבוא של חומרי גלם מצוינים לארץ הוא די מצומצם, המכס גבוה וגם עלויות המשלוח, ועל ייצור מקומי בכלל אין מה לדבר. מעצב שפועל בסביבה כזאת חייב לדעת להמציא, לעשות מניפולציות בחומר הקיים ולהיות סוּפר מיוחד, אחרת אין שום תכלית לעיצוב שלו".


ובכל זאת, למרות כל מה שנאמר כאן, לא מעט מעצבים ישראלים מעולים מתקשים להתפרנס אך ורק מהמקצוע ונאלצים להשלים הכנסה בכל מיני דרכים אחרות.

נחום: "לפי מה שאני רואה וגם חווה על בשרי, כללי המשחק בשוק השתנו בשנים האחרונות: השוק הולך וקטן, ולמעצבים שעובדים בשיטת הקונסיגנציה יש פחות ופחות 'אוויר' כלכלי לנשימה. אם תעשו סיבוב בדיזנגוף למשל, תראו פחות ופחות חנויות. הן פשוט נסגרו. השיטה שעל פיה מתנהל השוק חונקת אותנו ולכן קמים לא מעט קואופרטיבים של מעצבים וכל מיני קבוצות, כמו הקבוצה שלנו, שמחפשות לשנות את השוק ולהמציא מודלים חדשים שיאפשרו לנו להתקיים כמעצבים".

מה מיוחד במודל שלכם?


נחום: "מה בקופסא הוא בעצם תרגיל ניסיוני של קבוצת מעצבים שלומדים יחד לתואר שני בעיצוב בשנקר: אנחנו מקימים חנות פופ־אפ לזמן קצר ביותר, ומציעים למכירה מוצרים בעיצובנו, כשהם סגורים וחתומים בתוך קופסאות קרטון אחידות למראה. הלקוח יכול לבחור מקופסאות במחירים של 10־30 ש"ח, והוא לא יודע מה יקבל, חוץ מהעובדה שמדובר בפריט אופנה בגודל בינוני שעוצב על ידי מעצב עצמאי. מעניין אותנו לבחון את מידת הסקרנות והפתיחות של הצרכנים, ואת המקום שלנו, כמעצבים, שגובים תשלום עבור יצירתם".


אולי הפתרון הוא לכוון החוצה, לשווקים בחו"ל? זה ממילא קורה היום יותר מאי פעם.

הרשקוביץ: "זה שהשוק כל כך קטן זה גם יתרון וגם חיסרון – קשה להתפרנס בכבוד, נכון, אבל מאידך קוטנו של השוק מאפשר למעצבים מתחילים להשתמש בו בתור חממה; לבדוק את המוצר שלך 'בקטן', בקנה מידה מקומי, לפני היציאה החוצה. לשאלתך, היום היציאה החוצה היא אקט כמעט מתבקש עבור מי שמעוניין להתפרנס אך ורק מעבודת העיצוב. אבל מכיוון שהעולם הופך יותר ויותר גלובלי היציאה הזאת נעשית ביתר קלות".

גאון: "צריך לזכור שיש עוד תופעת לוואי לכך שהשוק קטן – מעצבים מצוינים, כמו למשל יעקב קאופמן או חנן דה לנגה, שבתחילת דרכם נאלצו להשלים הכנסה כמרצים באקדמיה, ורבים וטובים נוספים שהלכו בדרכם, גרמו לכך שהאקדמיות שלנו היא ברמה מדהימה. ככה שמצד אחד אילוצי השוק גרמו להמון מעצבים מעולים להשלים הכנסה בהוראה, אבל מצד שני האקדמיה מרוויחה מורים מהשורה הראשונה והסטודנטים יוצאים בתום הלימודים לשוק כשהם בכמה וכמה רמות מעל בוגרים של מוסדות דומים בחו"ל. ועדיין, היציאה לחו"ל היא משהו שמעצב ישראלי כמעט מחויב לו היום כדי לשרוד".

פרידלנד: "גם למעצבים צעירים באירופה לא קל, וגם בהולנד או באנגליה הפרנסה בתור מעצב עצמאי זו מלחמה יומיומית. צריך לזכור את זה. מה שהופך את המצב שלהם לפשוט יותר חוץ מהעניין של גודל השוק, זה שההשתתפות בירידים ובתערוכות בינלאומיות הרבה יותר קלה וזולה עבורם. אתה מניע את האוטו ונוסע למילאנו, ומקסימום גם ישן את הלילה באוטו. אתה לא צריך להוציא הון עתק על טיסות, על משלוחים ועל בתי מלון".

כיסאות של בייקרי סטודיו. צילום: אריאל רייכמן

להכניס עיצוב לליב"ה

יש כיום למעצבים דרכים נוחות ללמוד כיצד להתנהל בפן העסקי?

פרידלנד: "אני מעביר בבצלאל כבר כמה שנים קורס שנקרא 'כולל מע"מ', קורס שעוסק בעיקר ביזמות. העיסוק ביזמות, בשיווק, בפן המסחרי של עבודת המעצב, הוא דבר חדש יחסית באקדמיה, אבל אני שמח לגלות שיותר ויותר נותנים עליו את הדעת. מעצב חייב שיהיו לו גם הכלים האלה. מה לעשות, אם אתה רוצה לעצב ולמכור, אתה חייב להתעסק גם בזה. אין ברירה".

הרשקוביץ: "העמותה שלנו הוקמה בדיוק למטרה הזאת: לאפשר למעצבים לקבל את הכלים להתקיים מעיצוב ואפילו להתפרנס בכבוד. לשם כך אנחנו מקיימים סדנאות וקורסים ביזמות ובשיווק".
גאון: "אחד הדברים שהקסימו את מארגני שבוע העיצוב בברצלונה כשערכו בשנה שעברה ביקור בביתן הישראלי בפריז, היה הנחישות והעיקשות לעסוק בעיצוב ויהי מה. הם אמרו לי שהם רוצים שנלמד את המעצבים הספרדים איך לעשות את זה: לקום בבוקר, ובמקום לקטר על זה שקשה לחשוב על הצעד הבא, לחשוב על יוזמה שתקפיץ את העסק, על משהו שעוד לא נראה כמוהו".

שמעתי שמספרים על רון ארד, שבשנים הראשונות שלו בלונדון הוא היה בעצם די דלפון, וכדי להתפרנס אסף בגדים ישנים מהרחוב, פירק אותם, תפר אותם מחדש ומכר אותם כפריטי "וואן אוף" ייחודיים והלך לו לא רע בכלל. אתם חושבים שהמעצב הישראלי שרוצה להצליח גם בחו"ל חייב להיות כמוהו, גם יזם, גם ממציא וגם להטוטן?

נחום: "דווקא בגלל שאנחנו מנותקים פיזית מהעולם שאנחנו רוצים להשתייך אליו, החדירה שלנו לשווקים אחרים מגיעה לא פעם 'מאחורה', עם איזה טריק, ובשילוב עם החוצפה הישראלית האופיינית לנו, שהיא חלק ממה שאנחנו, אנחנו ממציאים כל מיני דרכים ופועלים באופנים לא שגרתיים. דוגמה לכך היא הפרויקט שלנו, מה בקופסא, שקוסם לאנשים בחו"ל. זה אולי מסביר למה הם מתעניינים בעיצוב ישראלי".

"אלמנט נוסף שמעצבים צריכים להתמודד מולו, בעיקר בתחום האופנה והאקססוריז, הוא השתלטות הרשתות הגדולות. היום מעצב אופנה שממצב את עצמו איפשהו בין הרשתות הזולות לבין ההוט קוטור היקר באמת, מבין שהוא פשוט לא יכול להתמודד מול זארה או H&M. זה מאבק שנועד לכישלון מראש. 
לכן רואים יותר ויותר מעצבים שחוזרים למקורות, לעבודות היד, ל'ישראליות', כי זה מה שמייחד אותנו. זה לא מקרה שמשכית קמה לתחייה ולעדנה".

גאון: "התהליך הזה לא יכול היה להתאפשר לפני עשור למשל, כי המדינה צעירה וחייבות היו לעבור כך וכך שנים כדי שתתאפשר פרספקטיבה של זמן ליצירת הומאז'. הרי לא עושים הומאז' למשהו שקרה לפני שנתיים. היום אנחנו כבר במקום שאפשר להסתכל ממנו לאחור. הנה, בקיץ הקרוב עומדת להיפתח במוזיאון העיצוב בחולון תערוכה שתאצור לי אדלקורט, שתעסוק במסורות עיצוב ב־12 מלאכות יד כמו רקמה, אריגה, קליעה ועוד, שיקבלו פרשנות מודרנית על ידי מעצבים עכשוויים".


יש עוד גורם שאתם יכולים להגדיר בתור כזה שמושך אנשים מעולם העיצוב הבינלאומי לעשייה הישראלית דווקא?

גאון: "כבר כמה שנים שיש נוכחות של מעצבים ישראלים בתערוכות עיצוב בחו"ל, ואני מרגישה שאנחנו תמיד דומיננטיים ובולטים בשטח. זה קרה בפריז בשנה שעברה, בביאנלה באיסטנבול, ב'אקספרימנטה' בליסבון, ואני בטוחה שזה יחזור על עצמו בברצלונה. השונות שלנו מסקרנת, אין מה לעשות, ובתערוכות עיצוב זו תכונה מבורכת".

"עם זאת, חשוב לי להדגיש שהעניין שהעיצוב הישראלי מעורר הוא לא רק בשל היותו שונה ו'חצוף' אלא בעיקר בשל היותו איכותי, מקצועי וחדשני. יש לנו פה מעצבים שיודעים לעבוד בחומר, שמבינים טכנולוגיות ושמגיעים לרמות גבוהות של חשיבה וניתוח. הרעב להצלחה של המעצבים המקומיים דוחף לאקספרימנטים ולמצוינות שלא רואים הרבה כמותה בעולם".

"אני יכולה לספר לכם שמאז שהקמנו את המוזיאון מגיעים אלינו מדי שנה משלחות של אוצרים ממוזיאונים בחו"ל והם נדהמים – פשוטו כמשמעו – מרמת העיצוב הישראלי. כמובן שאין לנו תקציב לממן את האירוח שלהם והם מבקרים אצלנו על חשבונם".


אז אם כך, לאן עוד יש לשאוף?

הרשקוביץ: "לדעתי צריך להתחיל ללמד עיצוב כבר בתיכון. אמנם כבר יש בתי ספר שמלמדים עיצוב, אבל זה עדיין לא מספיק גורף, וביותר מדי מקרים מתייחסים ללימודים האלה כמו לאיזה פתרון מקצועי לחבר'ה הלא יוצלחים שלא מצליחים במקצועות הריאליים. צריך ללמד אנשים להבין עיצוב, לחשוב עיצוב. זה לא אמור להיות תחום של שכבה מנותקת מהעם. לימודי עיצוב הרי נותנים כלים רב תחומיים לחיים, ולא רק למי שרוצה להיות מעצב תעשייתי או גרפי".

גאון: "אני אומרת יותר מזה – צריך להכליל לימודי עיצוב במסגרת מקצועות הליב"ה. אם כולם פה ילמדו עיצוב, החיים במדינה הזו יהיו טובים יותר, פשוט כך. אנחנו עוד לא שם אבל אני מאמינה שזה עוד יקרה".