כאוס נפלא

תחושה של שינוי ואתגר מחשבתי שררה בשבוע האופנה של פריז לעונת אביב 2014. קריאת תגר על האופנה המינימליסטית של השנים האחרונות (שהגיעה דווקא מאחת ממובילות המגמה), מחשבה מחודשת על עוגני אוספים אביביים ועל אידיאל היופי הקיצוני שמייצרת תעשיית האופנה – כל אלה הפיחו חיים במסלולים. הנה מובילי המגמות המבורכות:

דיור

פריחה היא אחד הנושאים הצפויים ביותר שאליו מעצבים נוטים לברוח בקולקציות האביב שלהם. יש בכך הגיון תזמוני, שכן זו העונה שבה הטבע מתעורר לחיים חדשים אחרי חודשי התכנסות אפורים, וגם מסחרי, שכן אין דבר קל ללבישה או למכירה משמלה יפה בהדפס פרחים מלבלב. בדומה לעמיתו הלונדוני כריסטופר קיין, גם ראף סימונס, שעומד בראש בית דיור בשנה וחצי האחרונות, בחר לתקוף את הנושא האביבי השגור בטקטיקה שונה, שמוסיפה לנושא הקליל מסתורין ועומק. דרך הטיפול נרמזה כבר בתפאורה לתצוגה, ששילבה פרחים טריים עם גבעולים מזויפים ושיחי פלסטיק שנצבעו בהתזת ספריי בגוונים סינתטיים ויצרו יחד סבך צמחיה בעל יופי מרתיע. זו גם הייתה הדרך שבה בחר סימונס להשתמש בהדפסי הפריחה הצבעוניים במערכות הלבוש: הוא קיפל יריעות שיפון מודפסות צבעוניות לכפלי פליסה אווריריים, ודחס אותן מבעד למכפלות של מכנסי שורטס הדוקים,  שמהם פרצו היריעות כמניפות בד מתעתעות, או אטם חלקים משמלות פרחוניות במשטחים מאונכים שחורים. על חלקן כתוביות גרפיות שהדהדו את הרוח הרייבית של קולקציית הקיץ שהציג בקולקציית הגברים האישית שלו.

צפו בתצוגה של דיור משבוע האופנה:

סלין

מאז החלה פיבי פיילו את כהונתה כמנהלת הקריאייטיבית של סלין באביב 2010, היא שינתה את פני האופנה העכשווית. הקו המינימליסטי החמור של אותה קולקציה הכתיב בסיס שונה, מצומצם ונקי בהרבה לעמיתיה לזירת העיצוב בז'אנר האופנה הגבוהה וגם לרשתות ההמוניות, ששכפלו במהרה את עיצוביה. קשה לחשוב על קולקציה משפיעה יותר ב־20 השנים האחרונות, ולכן היה מפתיע לגלות שפיילו החליטה לשנות כיוון בקולקציית אביב 2014, שהושפעה מציורי גרפיטי בפריז של שנות השלושים כפי שנלכדו בעדשתו של הצלם בראסאי. במבט ראשון גם נושא ההשראה נראה מוזר: האישה של סלין – אחד מבתי האופנה שמנפיקים את הבגדים היקרים ביותר על הפלנטה – היא לרוב גם כזו שרוכשת אמנות מודרנית, או מבקרת תכופות בפתיחות גלריות של מוזיאונים שונים. אבל הקולקציה הזו הזכירה שהאישה של סלין היא קודם כל פיילו עצמה, אשת קריירה לונדונית שיוצאת מהבית במעיל קורמיבי מלווה בנעלי ספורט צבעוניות, ולמרות המשרה הגבוהה וההשפעה העצומה שלה היא אדם יצירתי ומחוברת לתרבות הרחוב לא פחות מחיבורה למלבוש של אישה בעלת ממון. ההפתעה המשיכה עם שלל הדפסים משורבטים שהכו בצופים במראות הפתיחה והמשיכה בפרופורציות המגושמות, קשת הצבעים הברוטלית ושלל אלמנטים מחוררים: תיקי עור שנחתכו רצועות רצועות, אוגדו מחדש והפכו לחלק בלתי נפרד מצלליות הבגדים או עיניות מתכת גדולות שסיפקו חלונות הצצה מבעד לשכבות של ביגוד עליון. על המסלול הייתה תחושה של כאוס – אולי המילה האחרונה שאפיינה עד כה את התדמית המהודקת של סלין – ודווקא בגלל זה עלתה ממנו תחושת חופש גדולה.

ריק אוונס

גם לדיון על אידיאל היופי שמציבה תעשיית האופנה יש מגמות משלו, ולאחר תקופה ארוכה שבה התמקד השיח במשקל הדוגמניות – בעיה שצרמה במיוחד בתקופה שבה חולצות הבטן נוסח שנות התשעים כבשו מחדש את המסלולים וחשפו לא אחת צלעות בולטות בצורה מפחידה שהתקבלו בשתיקה (והוכיחו איזו כברת דרך עברנו מאז אותו עשור שבו הרזון של קייט מוס הטינייג'רית נחשב לקוריוז והיום נחשב לסטנדרט), העונה הועלו לפני סבב התצוגות תהיות על הייצוג של גווני עור ומוצאים שונים. הדיון קודם על ידי דוגמניות כהות עור כמו אימאן, שדרשה להחרים את סלין בשל האידיאל הנשי החיוור והחד גוני שהמותג מייצג (ובתגובה לכך הפך הליהוק העונתי של סלין אכן למגוון יותר). ואז הגיעה התצוגה של ריק אוונס, המעצב האמריקאי שמעלה באופן מסורתי תצוגות שהן סוג של מופע בשבוע האופנה של פריז, וטרפה את כל הקלפים. במקום טור של דוגמניות "רגילות" שהידסו על המסלול, פרצו בתחילת האירוע לבמה ארבעים מהנשים האמיתיות ביותר שנראו בתצוגת אופנה: בעלות מבני גוף מגוונים (רובן גדולות במידה ניכרת מסטנדרט ה"פלאס סייז" של התעשייה) בגווני עור, פרופורציות וגבהים משתנים. הן פצחו כקבוצה בצעדי ריקוד אגרסיביים, כמעט אלימים, שהתבטאו גם בהבעות הפנים הזועמות שלהן. הבגדים שיצר אוונס העונה, שהיו נאמנים לקו האפל והקשוח של המעצב, עטפו אותן כשריונים של לוחמות חופש עירוניות, והן בתמורה הפיחו בהם עניין מחודש כתוצאה מהמפגש עם גוף אנושי לחלוטין והתזוזה האנרגטית והלא מתחשבת שלו בתוכם.

גדולות מהחיים – צפו בתצוגה המדוברת של אוונס: