שובו של הלוגו

שבוע האופנה של ניו יורק הוכיח שהניינטיז אמנם כלל תופעות אופנתיות כעורות, אבל עם פרשנות נכונה הוא יכול להיות הרבה פחות קלולס

שבוע האופנה של ניו יורק
שבוע האופנה של ניו יורק
16 בספטמבר 2013

שבוע האופנה של ניו יורק התקיים לראשונה בשנת 1943 תחת הכותרת "שבוע העיתונאים" – מהלך שיווקי של יחצנית האופנה אלינור למברט, שניסתה לקדם את תוצרתם של מעצבי האופנה האמריקאים בפני עיתונאי מולדתם, ולהעניק להם מידה כלשהי של עצמאות משל עצמם. הפלישה הגרמנית לצרפת באותם ימים של מלחמת העולם השנייה מנעה הן מאותם עיתונאים והן ממעצבי האופנה לטייל למעוז הקוטור כדי לחזות בתצוגות התפירה העילית שהועלו בפריז, ריטואל שנתי שהשפיע לא רק על הסיקור האופנתי בגדולי המגזינים של אמריקה באותה התקופה אלא גם על העבודה של בכירי מעצביה, שהושפעו מהמגמות והטכניקות שהוצגו בבירה הצרפתית. התוכנית של למברט עבדה לא רק באותן השנים שבהן גיבשה לעצמה סצנת העיצוב האמריקנית קול ברור יותר וסוקרה בצורה נוכחת יותר בתקשורת המקומית, אלא גם סללה את הדרך למסורת שבועות האופנה – הכנס המקצועי המצועצע ביותר שיש לזמנים המודרניים להציע.

המון השתנה מאז הפך "שבוע העיתונאים" ל"שבוע האופנה": ממדי האירוע גדלו, קניינים שבאותה העת לא הוזמנו לתצוגות הפכו לאנשי המפתח בה, שלא לדבר על ים הבלוגרים, הצלמים והמתלבשים שפוקדים את זירות התצוגות ומעוררים עליהם בשנים האחרונות ביקורת על הניסיון וההצלחה המסוימת שלהם בגניבת ההצגה מהמתרחש על המסלול עצמו. ולמרות אותן תנודות, תזרים הכספים הגובר ושינויי האל־חזור שהעניקו להתרחשות ההתפתחויות הדיגיטליות של השנים האחרונות, 70 שנה אחרי שנוסד, מתקיים שבוע האופנה של ניו יורק תחת משבר זהות דומה לזה של הראשון, שבו רבים ממעצבי מרכז האופנה של אמריקה נושאים את עיניהם למתרחש מעבר לאוקיינוס בבירות האופנה הגדולות של אירופה, אלה שיציגו את הבשורות העונתיות שלהן מיד עם סיומו.

תלמידה מצטיינת. מישל אובמה בשמלות של המעצב ג'ייסון וו
תלמידה מצטיינת. מישל אובמה בשמלות של המעצב ג'ייסון וו

שבוע האופנה של ניו יורק הוא גדול וארוך משמעותית מזה של לונדון, מילאנו ופריז ויש בו כמות בלתי נתפסת של מעצבים, תצוגות ופרזנטציות, דבר המייצר תחושת בלבול ומעניק לעתים את ההרגשה שהשבוע למעשה נאחז ברובו במגמות שמבעבעות זמן רב, או בתגובות־נגד מידיות ואף פשטניות לטרנדים מהעונה הקודמת. רוח הניינטיז, ללא ספק התקופה המתקמבקת של השנתיים האחרונות, הורגשה היטב בחציו הראשון של השבוע, וגם אם הפרשנות לרוח העשור לא הייתה נעימה לעין בחלק מהמקרים, הייתה לה הצדקה ואותנטיות בהקשר האמריקני, שכן מעצבים רבים שהגיעו ממנו היו מהמגדירים החזקים של התקופה: המינימליזם של קלווין קליין, הפונקציונליות הנשית של דונה קארן והסקסיות חסרת הבושה של טום פורד הטקסני שעמד באותה התקופה בראש חברת גוצ'י האיטלקית.

פלאשבק מינימליסטי – תצוגת החורף של קלווין קליין ב-1990:

אלכסנדר וונג, אחד המציגים המרכזיים של תחילת השבוע, בחר להרחיק עם השפעות העשור האחרון של המאה הקודמת בקולקציה שנראתה כמו פיוז'ן של מלתחתה של שר בסרט "קלולס" עם לבוש ספורט־רחוב עכשווי. לוגו המותג שולב בכמות ניכרת מהמראות, בעור מחורר או בבדים שנחתכו בלייזר למראה תחרה המורכבת למעשה מאותיות שמו של המעצב, שייתכן שבישרו את שובה האפשרי של תופעת הלוגומאניה – אחת הכעורות של שנות ה־90.

בנות "קלולס" היו רוכשות את הכל – צפו בתצוגה של וונג בשבוע האופנה של ניו יורק: 

הקולקציה שהציג ג'ייסון וו, המעצב הצעיר החביב על מישל אובמה שדוגל לרוב במראה מנומס למדי, הכילה גם היא רפרנסים נרחבים לעשור אך בכיוון נקי ופתייני יותר, עם הרבה שמלות קומבניזון בסיסיות בגזירה אלכסונית שנתפרו מבדים יוקרתיים כפאייטים ואריגי לאמה, אך כאלו שהייתה להם תחושה רעננה יותר מבדי הערב שבהם נוהג להשתמש המעצב.

בקרוב על מישל – מתוך התצוגה של ג'ייסון וו:

מעצב נוסף שחיבק את התקופה הוא אוליבייה תייסקנס שהציג בקולקציה הנושאת את שמו תחת חברת תיאורי מערכות שהתבססו על רעיונות של משחקי שכבות ואורכים, שהבסיס לרבים מהם היה אותו קומבניזון פשוט עם כתפיות ספגטי והנגזרת הגופייתית שלו. למרות שרבים ממראות הקולקציה נראו כמו פעלולי סטיילינג שכבדידים יאבדו מכוחם, ההצעה הרב־שכבתית השלמה הצליחה לספק נקודת מבט ממוקדת ועדכנית יותר על אותו עשור שעדיין נותר טרי בזיכרון של רובנו, ומעל לכל להיות מפתה ונחשקת ללבישה ולא מחוות עבר גימיקית.

חולות על ספגטי – מתוך התצוגה של אוליבייה תייסקנס בשבוע האופנה של ניו יורק: