מה בין הרכב הפרטי למגדל היוקרה?
הסקר התל אביבי הגדול של טיים אאוט גילה כי 31% מהנשאלים מתניידים ברכב פרטי. נדמה שליקויי התחבורה גרמו לנו להתנזר ממגע אנושי
גם אם הם נתקעים בפקקים, מחפשים חניה ועומדים בתור בתחנת דלק, התלאות של נוסעי המכוניות (וכמעט בכל מכונית יש נוסע אחד וארבעה מושבים ריקים) לא משתוות לאלה שעוברות על הנוסעים בתחבורה הציבורית העירונית ולכן הם יגיעו לעבודה לא רק מהר יותר, אלא גם רגועים יותר ומזיעים פחות. הם יכולים להניח את התיק הכבד במושב האחורי, לעצור לשתות קפה במקום שהם רוצים ולנהל שיחות טלפון קולניות. הם לא תלויים בלוח הזמנים של האוטובוסים, באפליקציות הכושלות שמבטיחות לעדכן מתי האוטובוס יגיע לתחנה, בנהג שלא יעצור כי האוטובוס מלא עד אפס מקום.
האנשים שאינם תלויים בתחבורה הציבורית אינם מקשה אחת, כפי שהאנשים שכן נוסעים בה אינם קבוצה הומוגנית, אבל החיים של נהגי המכוניות הפרטיות שונים כל כך מחיי נוסעי האוטובוסים, שאי אפשר לתאר אותם אלא כאנשים שחיים ביקום מקביל. בקיץ התל אביבי אפילו היכולת לווסת את הטמפרטורה שסביבך במהלך הנסיעה היא בעלת משמעות שקשה להסביר למי שאינו מורגל לעמוד בתחנות אוטובוס נטולות צל לחלוטין (פעם התחנות היו מצלות יותר, אבל הן היו אטרקטיביות פחות למפרסמים אז עוצבו מחדש כך שלא ימלאו את תפקידן היחיד).
שני אנשים שאחד מהם נוסע במכונית והשני באוטובוס יכולים להשתייך באופן רשמי למה שנחשב מעמד הביניים, אבל אדם שחי במזרח התיכון בעידן ההתחממות הגלובלית ואינו מושפע ממזג האוויר הקיצוני חייב להודות שהוא שייך למעמד נפרד. למעשה לא להיות מושפע ממזג האוויר זה כמעט כוח על, או פשוט אחת מצורות אי השוויון שנובעות מחוסר ההשקעה בתחבורה הציבורית.
ויש עוד עניין אחד. מי שלא נוסע בתחבורה הציבורית מתחמק ממגע אנושי ומהמרחב הציבורי באופן קיצוני. בדומה לדייר במגדל, שמנקודת מבטו הולכי הרגל שברחוב נראים קטנים וחסרי חשיבות, לאדם היושב לבדו במכונית הפרטית – עם הטמפרטורה שהוא בחר, המוזיקה שהוא רוצה לשמוע והאפשרות לא להתמודד עם ריח הגוף של זרים – נוסעי התחבורה הציבורית הם זרים מוחלטים, קטנים וחסרי חשיבות. אם בטעות תתגנב למוחו המחשבה שהם תקועים בפקק בגללו ובגלל פוליטיקאים שלא נסעו באוטובוס כבר 40 שנה, הוא יכול פשוט להגביר את המוזיקה.