תו מחיר

באלבום ״Bangerz״ של מיילי סיירוס יש שיר נחמד בשם ״We Can't Stop״ – הוא מתריס כנגד מבוגרים מבאסים ושאר דאונרים שרק רוצים להרוס את הכיף. המסר שלו, בקליפת אגוז, הוא ״זו המסיבה שלנו ונעשה מה שבא לנו״. ומה בא לנו? לפי השיר – להתנשק, להשתכר, להיות ערים עד הזריחה, לעשות שורות בשירותים, לה-דה-די-דה-די ועוד כל מיני עניינים שעושים שמח ומהווים מרכיב חיוני (אך לאו דווקא מתבקש או הכרחי) בהנדסת להיט פופ בעשור הנוכחי. לא יצירת מופת בעליל, אבל בהחלט שיר טוב שיכול להידבק לכם לראש כמו עגבת.

שירים טובים, של סיירוס ובכלל, מתים בדרך כלל באחת משתי דרכים: מזייפים אותם עד אינסוף במסיבות קריוקי, או מנכסים אותם עבור מטרה פוליטית שלא בטוח שהאמן היה מעוניין להיות מזוהה איתה. זוהי דרכו של עולם, וכל עוד התמלוגים מפצים על החורבן אז הכל בסדר. הגורל של ״We Can't Stop״ הוא אכזר יותר. בעודו בן פחות משישה חודשים, הוא נרמס בקאבר גרוע למדי של תושבת אריאל בשם אורית ארפא, שגם שינתה מעט את המילים ונתנה להן טוויסט. קוראים לו ״Jews Can't Stop״ והוא מתחיל במילים ״זו האדמה שלנו ואנחנו נבנה איפה שבא לנו / זו האדמה שלנו ואנחנו נתפלל איפה שבא לנו / זו האדמה שלנו ואנחנו נחיה איך שבא לנו / אנחנו יכולים להיות מי שבא לנו / אנחנו נעשה שלום אם יבוא לנו״. בתיאור נכתב שהשיר עוסק ב״הגנה על זכותם של יהודים לחיות ולשגשג על אדמת ישראל״.

בקבוק התבערה הזה, שגבה מעל 80 אלף צפיות יוטיוב, הוא שירת הלל להתנחלויות. ארפא לא שרה על הגבעות המוריקות, אהבה וסולידריות ואיך זה ״רק 60 דקות נסיעה מתל אביב״ או שקר דומה. היא שרה על חופש, אבל לא החופש הנעורי של סיירוס שרוצה רק להתמסטל ולעשות טוורקינג – אלא החופש שלה ושל חבריה לנהוג כרצונם על אדמתם כי ״רק אלוהים יכול לשפוט אותך״. ובמקום שבו אלוהים הוא היחיד ששופט, אפשר לקבוע ש״זה הבית שלנו ואלה החוקים שלנו״, להחליט ש״נילחם עליו כל הלילה עד שנקבל את זכות האבות שלנו״ ולהכריז ״נבנה איפה שאנחנו רוצים״. אה, ולעזאזל עם השמאלנים, כי ״כולם עומדים בתור לעשות שלום / בניסיון לקבל פרס נובל לשלום״.

השחרור ב״Jews Can't Stop״ מגיע על חשבון האחר, ודורס אותו, את דעותיו, זכויותיו (גם אם יש מי שמסרבים להכיר בהן), והחופש שלו (או מה שנשאר ממנו). ארפא שרה כאילו היא הנכבשת או המדוכאת, ושיחד עם חבריה (לפי הקליפ – שני גברים בחלוק ובחורה שעושה ריקודי עמוד על תמרורים) היא יוצאת להתפלל, לבנות ולהילחם על החירות היהודית. היא רק שכחה, הדחיקה או התעלמה מזה שכבר כמעט 40 שנה יש בישראל ממשלת ימין שבה היא וחבר מרעיה נותנים את הטון. זה לא שמעבר לקיר מחכה לה הקוזאק, היא עצמה הקוזאק הנגזל.

מאז ״האור והצל״ של סאבלימינאל שיצא ב-2002, לא נוצרה ונשמעה בחוגים רחבים בישראל מוזיקה שמסתירה בתוכה אפיל כה מובהק של עליונות גזע, שנאה וכוחניות. אז היתה זו, לפי דבריו של סאבלימינל בפתיחת האלבום, מדינה שבה ״הטרור שולט ברחובות, ישראל שוב נאבקת על זכות קיומה״. כעת זו ישראל עם צבא חזק יותר מקפה שחור וממוזיקת מטאל – כזו שתעשה מה שבא לה, ושיזדיין העולם. אם זה תלוי בארפא, כמובן.

״Jews Can't Stop״ הוא לא פרודיה שנונה בדיוק כמו שתג מחיר אינו מעשה קונדס של נערים מבולבלים – הוא שיר הלל לאטימות, לעקשנות לא בריאה ולהרבה גועל נפש. וזה – כפי שאנחנו למדים מהצונאמי המדיני שמתרחש סביב ההתנחלויות בימים האחרונים – משהו ששום מלודיה מנצחת של ד"ר לוק כבר לא יכולה להסתיר.