בודפשט – אז והיום
בעיר שבה השעטה המהירה של הקפיטליזם לא הצליחה עדיין לגרש את עקבות העבר, תמצאו שיק מרכז אירופי דקדנטי שאין בשום מקום אחר
עם נהר הדנובה הקסום שמחלק את העיר לשני חלקים מרהיבים ומרתקים, יכולה בודפשט להתחרות בכבוד על התואר "הבירה האירופית היפה מכולן".
בעבר היו למעשה בודה ופשט ערים נפרדות לחלוטין, ורק בשנת 1848 נחנך הגשר הקבוע הראשון שחיבר ביניהן – "גשר השלשלאות".
בודה ההררית, הגרמנית באופייה ובשפתה, נשלטה למעשה מווינה, בעיקר משום התצפית הטובה שהיא הקנתה, גבוה מעל הנהר. פשט המישורית הייתה ונותרה, הונגרית. בסופו של דבר, חוברו השתיים באופן מלאכותי, על ידי הקמתה מחדש של העיר אובודה בשנת 1873, שחיברה אותן באופן פיזי זו לזו.
אבל למרות החיבור הפיזי, בודה ופשט עדיין שונות זו מזו בתכלית. הן מופרדות גם מבחינה גאוגרפית וגם מבחינת אופיין ואופי האנשים המתגוררים בהן; בודה שקטה, ירוקה ונוחה, ההיסטוריה כאילו לא נגעה בה. פשט תוססת, מהירה, רועשת ומלאת מכוניות, מצולקת בעקבות מלחמות, התקוממויות והשואה.
השנים שלאחר העידן הקומוניסטי היו מעין מירוץ, שעיטה קדימה אל עבר המאה ה-21.
קשה לעקוב אחר השינויים העצומים שהתרחשו בבודפשט בשנים האחרונות: מערכת מים חדישה, קווי חשמלית וכבישים חדשים, אזורי מדרחוב נרחבים באזורי הקניות והבילוי, וגם גשר חדש מעל הדנובה. המדרכות, שהופקעו בעבר על ידי מכוניות חונות, הפכו לרחבות ולנקיות יותר. בנייני עסקים חדשים נבנים במרכז העיר בכל פינה וקניוני ענק נוצצים מלאים בסניפי רשתות מרחבי העולם צצים בכל פינה, במקום מה שהיו בעבר בניינים סובייטיים מתפוררים. לפני כעשור קשה היה למצוא בבודפשט מזון שאינו על טהרת המטבח ההונגרי והיום תוכלו לבחור בין מגוון עצום של מסעדות בינלאומיות עם טעמים מארגנטינה ועד איראן, מווייטנאם ועד מקסיקו. יש בה מועדונים שלא היו מביישים את אמסטרדם ולונדון ובתי קזינו שלא היו מביישים את מונטה-קרלו.
ועדיין, בודפשט מלאה במקומות שהזמן כאילו עצר בהם מלכת. בשולי העיר, מרבית האנשים חיים עדיין בבלוקים קומוניסטיים גדולים, ועושים את קניותיהם בחנויות שכונתיות קטנות. ברי יין במרתפים חשוכים ומעושנים פותחים את דלתותיהם לאורחים מהשעה 6:00 בבוקר. ובמרכז, חלק ניכר מהפאר וההדר של ימים עברו עדיין לא זכה לשיפוץ בשם הקדמה. על כל מבנה משוחזר ונוצץ יש כמה אפורים ומתקלפים. נזקי כדורים ופגזים ממלחמות העולם נותרו גם הם גלויים לעין. איכרים מטרנסילבניה עדיין נוסעים לבודפשט כדי למכור את מרכולתם – תוצרת חקלאית ומפות רקומות – ממקומות שבהם הסוס והעגלה משמשים עדיין ככלי התחבורה העיקרי.
השעטה המהירה של הקפיטליזם לא הצליחה עדיין לגרש את עקבות העבר. הם אולי נסתרים יותר, אך הם כאן, ממתינים למישהו שיגיע ויגלה אותם פעם נוספת. אולי מסיבה זו, לא תראו את תושביה הוותיקים של בודפשט מתרגשים יתר על המידה מרוחות השינוי הנושבות בעירם. הם יודעים היטב – הכל יהיה כאן, פחות או יותר אותו הדבר, גם מחר.