גיבור גיטרה

מאז פרוץ מתקפת ההיפסטרים לפני אי-אלו שנים, קנה המונח "וינטג'" שליטה בלב המיינסטרים והוא מקושר עכשיו כמעט לכל דבר, כולל אופנה, משחקי מחשב, כלי רכב וכמובן כלי נגינה. חיפוש נמרץ אחרי מוצרי וינטג' התקיים גם בעבר, אך היום נראה שהנוסטלגיה חזקה מתמיד. למילה "וינטג'" יש קסם מיוחד – לא רק שהיא מעלה בנו ריחות נעימים של ימים עברו, היא גם מצביעה על איכות מסוימת שאי אפשר לשחזר, למרות ההתקדמות הטכנולוגית ואולי אפילו בגללה. גיטרות וינטג', כלומר גיטרות ישנות, כאלה הנראות ישנות או סתם גיטרות שנוצרו וניגנו עליהן בתקופות מגניבות בהיסטוריה של המוזיקה היו מאז ומעולם מצרך מבוקש בשוק הגיטרות מיד שנייה ומעלה, והיום יותר מתמיד. הנהירה אחריהן גדולה עד כדי כך שיצרניות הגיטרות גורמות לגיטרות החדשות שלהן להיראות משומשות ושחוקות בדיוק כפי שיצרניות הבגדים משפשפות היטב את הג'ינסים לפני שהם יוצאים למדפי החנויות.

כל גיטריסט שמכבד את עצמו מחזיק באוסף של גיטרות וינטג' ומוציא אותן כשצריך וגם כשלא צריך. מהם היתרונות של גיטרות וינטג'? כמובן, הן יפות וה"קוּליות" מובנית בהן באופן טבעי, אך חובבי הווינטג' ידעו לספר על יתרונות אחרים – בעיקר בתחום הצליל שרק משתבח עם השנים. על כל פנים, שיגעון הווינטג' סוחף את עולם הגיטרות ואולי בשל כך מוצגת בימים אלה תערוכה מדוברת של גיטרות מרטין מהמאה ה-19 במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. אם תהיו זריזים, תספיקו אולי לבקר בתערוכה המרתקת הזאת, אשר נסגרת ב-7 בדצמבר.

מדוע דווקא מרטין? הרי באמריקה יש הרבה חברות המייצרות גיטרות משובחות כבר זמן רב. "חברת מרטין היא אחת הוותיקות והחשובות שביצרניות הגיטרות וכלי הנגינה בכל הזמנים", מציין בריאיון ל"מסע אחר" ג'ייסון קר דובני, אוצר התערוכה. "אני מכיר את ההיסטוריה הארוכה של החברה ואת המוזיאון והארכיונים המדהימים שלהם כבר שנים רבות. לפני כמה שנים ערכה חבורה של מלומדים מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, בראשות ההיסטוריון פיטר ז'גו, מחקר מעמיק על עבודתו של כריסטיאן פרדריק (פרידריך) מרטין (1873-1796), מייסד החברה, שהחל לבנות גיטרות בניו יורק כבר בשנת 1833. המחקר בחן את ההשפעות של שיטת בניית הגיטרות הספרדית, שמקורה באנדלוסיה, על עבודתו של מרטין, שלמד לייצר גיטרות לפי המסורת הווינאית. מרטין היה בונה גיטרות מקורי וחדשני ושילב את שתי המסורות מבחינה אסתטית ומבנית. התוצאה הייתה סגנון חדש שהפך לסטנדרט של בניית גיטרות אקוסטיות בארצות הברית. תוצאות המחקר על עבודתו של מרטין והגיטרות עצמן מתאימות מאוד לתערוכה במוזיאון לאמנות".

אריק קלפטון מנגן על אחת הגיטרות שמוצגות בתערוכה
צילום: המטרופוליטן

היסטוריה בקליפת אגוז

התערוכה במטרופוליטן עושה חסד עם אחת התקופות הפחות מתועדות במוזיקה של אמריקה הצפונית – המאה ה-19. לא קל למצוא מידע על מוזיקה אמריקאית מימי מלחמת האזרחים או מהתקופה המכונה "המערב הפרוע" (מונח המתייחס על פי רוב למערב אמריקה הצפונית ולסוף המאה ה-19), אבל הנה סקירה קצרה של ראשית המוזיקה האמריקאית. מלבד המוזיקה האתנית של הילידים האמריקאים (האינדיאנים), שהייתה מגוונת כמספר השבטים שחיו בשטחי אמריקה, הייתה המוזיקה האמריקאית של תחילת המאה ה-19 בעיקר מוזיקה של מהגרים. המוזיקה העממית שהביאו במאות הקודמות מתיישבים צרפתים, ספרדים, אנגלים וגרמנים החלה להשתלב עם זו של העבדים האפריקאים וגם לספוג מעט השפעות של מוזיקה ילידית. בהמשך הגיעו לארצות הברית גם סינים, יפנים, מקסיקנים, ארמנים, הודים, סקוטים, פולנים, איטלקים, אירים, יהודים ואחרים. כולם השפיעו במידה כזו או אחרת על המוזיקה האמריקאית.

המוזיקה של העבדים השחורים המשוחררים לאחר מלחמת האזרחים (1865-1861) הייתה מעורבת ומגוונת – גם בשל מספר השבטים הגדול שמהם הגיעו האפריקאים וגם עקב ההשפעות הלבנות שספגה, כמו מקהלות כנסייתיות מניו אינגלנד ששרו בסגנון סקוטי, של שאלה-תשובה, והכלים שמקורם באירופה שבהם השתמשו בנגינה, כמו גיטרה או פסנתר. ענף נוסף של מוזיקת השורשים האמריקאית היה הפולק מהרי האפלצ'ים שבמזרח המדינה. "אנשי הגבעות" העניים (ה"הילביליז", Hillbillies) שילבו השפעות סקוטיות, איריות ושחורות והשתמשו בכלים כמו בנג'ו, גיטרה, כד, כינור, קרש כביסה ומנדולינה לייצור סגנונות כמו ג'אג (Jug, "כד") בלוגראס (Bluegrass) והונקי-טונק (Honkey tonk) – יסודות הקאנטרי של ימינו.

בתחילת המאה ה-20 החלו הילידים האמריקאים (האינדיאנים) לקיים פסטיבלים המוניים של מוזיקה ופעילות ספיריטואלית, ואולי בישרו בכך את פסטיבלי המוזיקה הגדולים שהפכו לסטנדרט במאה ה-20. גם מוזיקת הכלייזמר היהודית הפכה לחלק מהמוזיקה הפופולרית בארצות הברית בעשורים הראשונים של המאה ה-20. לכל סגנון אמריקאי סיפור משלו והיריעה היא אינסופית, אבל נראה שההשפעה הגדולה ביותר על המוזיקה האמריקאית כפי שאנו מכירים אותה היום נודעה למעבר של שחורים רבים, שהשתחררו מעול העבדות, ממדינות הדרום לצפון ארצות הברית ומהכפר לעיר מיד לאחר מלחמת האזרחים. התהליך המוזיקלי ארך כמה עשרות שנים, ותפס תנופה בסוף המאה ה-19 עם המצאת הפונוגרף, המכשיר הראשון שאפשר הקלטה של צליליםשמירתם והשמעתם שוב ושוב. בערים החשובות במזרח ארצות הברית, כמו ניו אורלינס, ממפיס, ניו יורק ושיקאגו, נוצרו מרכזים חשובים של מוזיקה, הופעות וייצור תקליטים. סגנונות כמו בלוז, ג'אז וגוספל ובהמשך מוזיקה לריקודים כמו סווינג הפכו לפופולריים במיוחד – וגם מבצעי המוזיקה היו לכוכבים. בשנות ה-30 של המאה ה-20 נוצר צורך בהגברה משמעותית של המוזיקה, שכן ההופעות נערכו בחללים גדולים שנועדו לריקודים. כך חושמלה הגיטרה הראשונה, אבל היא לא הייתה גיטרה אקוסטית כפי שאנחנו מכירים אותה, אלא "פריינג פאן" (Frying Pan) עשויה מאלומיניום – אחת מאותן גיטרות ברכיים אמריקאיות, הנראות כמחבתות עשויות פח ומונחות על הברכיים לצורך הנגינה.

בשנות ה-40 של המאה ה-20 החלה לשגשג ולתסוס תרבות הנוער. שוק המוזיקה התרחב באופן ניכר והמוזיקה הפכה לרועשת יותר. הבלוז החשמלי הפך לבסיס הרוקנרול, בעוד הג'אז עשה תפנית לטובת התחכום הניסיוני של הבי בופ (Bebop). גם ענפי הקאנטרי והפולק, שהובילו לפריחתם של הזמרים-יוצרים (סינגר-סונגרייטרס, Singers–songwriters), המשיכו לשגשג והפופולריות שלהם רק גדלה. בערך באמצע שנות ה-50 החלה הגיטרה לתפוס מקום חשוב יותר ויותר ככלי מוביל בבלוז, ברוק, בקאנטרי ובפולק. עד אז היא נחשבה לכלי מלווה, אבל עם התפרצות הרוקנרול הפכו הגיטרות – בעיקר אקוסטיות וחשמליות – לכלים מובילים ועיקריים, אלה שמנגנים את תפקידי הקצב וגם יוצאים לסולואים. כיום הגיטרות שולטות כמעט בכל הסגנונות – מפּאנק (Punk) ופאנק (Funk) דרך מטאל, פופ, רוק, קאנטרי, אלטרנטיב ובלוז ועד גראנג' (Grunge) ואמריקנה (ראו בהמשך).

1974. אריק קלפטון הצעיר בהופעה אקוסטית עם גיטרת המרטין שלו
צילום: אימג' בנק

 יזם אמריקאי ממולח

הספר שמלווה את התערוכה, "המצאת הגיטרה האמריקאית" (“Inventing the American Guitar”), מלא בתצלומים נהדרים ומוסיף עוד זוהר להילה שאופפת את כריסטיאן פרדריק מרטין, האב המייסד. לפי הספר מרטין לא היה רק מהגר מגרמניה שהגשים את החלום האמריקאי, אמן ואומן בדרגה הגבוהה ביותר, אלא גם מעצב וחלוץ טכנולוגי מהמעלה הראשונה בכל הנוגע לכלי מיתר. נוסף לכך, וזה אולי מה שמדבר אל האמריקאים יותר מכול, היה מרטין יזם ואיש עסקים ממולח שידע ליצור שוק לגיטרות שלו. כדי לייצר ביקוש, חתם מרטין על הסכמי הפצה עם מורים למוזיקה, יבואנים וסיטונאים שונים (חלקם חתומים איתו על הגיטרות המוקדמות שייצר בניו יורק). יחסי המסחר בתקופה ההיא היו שונים ופשוטים בהרבה מאלה של היום – בַּרְטֶר (סחר חליפין) היה עניין נפוץ מאוד, למשל. רישומי המסחר של מרטין כוללים החלפת כלי נגינה עבור כל דבר כמעט, כולל ארגזי בקבוקי יין או בגדי ילדים. לאחר שעבר בשנת 1838 לנזארת' (Nazareth), פנסילבניה, והקים שם את מפעל הלבנים האדומות שמייצר גיטרות עד היום, החל מרטין לשווק את הגיטרות שלו לא רק לניו יורק אלא גם לערים שהיו מרכזי סחר ושאפשר היה להגיע אליהן בספינות (מערכת רכבות טרם נבנתה), כמו בוסטון, פילדלפיה, נאשוויל, סנט לואיס וניו אורלינס. הביקוש בצדה המזרחי של אמריקה הלך וגדל ומרטין הרחיב את המפעל ואת הייצור בו. מרטין ידע לזהות את השינויים בהרגלי הצריכה, לנצל הזדמנויות ולהתאים את הגיטרות שלו לצורכי השוק. לדוגמה, בתקופה ההיא הייתה הגיטרה כלי קטן ועדין למדי שמנגנים בו בטרקלין (פארלור, Parlor), ומרטין ייצר גיטרות יוקרתיות לנשותיהם ובנותיהם של המתעשרים החדשים, שהיו חלק נכבד מהקליינטורה שלו. מוזיקת הפארלור כללה שירי עם, מזמורים דתיים ומזמורי חגים, והייתה כה פופולרית עד שזכתה שייכתבו לה שירים מיוחדים, שיצאו בספרים מהודרים. אפילו כיווני מיתרי הגיטרה היו ייחודיים למוזיקת הפארלור והם שונים מהכיוון הסטנדרטי המוכר.

לאחר מותו של מרטין בשנת 1873 ובמקביל להגירה העצומה מאיטליה, ייצרה חברת מרטין כמויות ענק של מנדולינות, האהובות על האיטלקים. כדי לייצר גיטרה עם צליל גדול וחזק פיתחה החברה בתחילת המאה ה-20 את הדרדנוט (Dreadnought), גיטרה בעלת גוף גדול במיוחד שנקראה על שם משחתת בריטית ממלחמת העולם הראשונה והפכה גם היא לסטנדרט בייצור גיטרות אקוסטיות. בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת החל "השפל הגדול". לאחר עשור של עלייה במכירות הן קוצצו למחצית תוך שנתיים בלבד, בין 1929 ל-1931. לאנשים לא היה כסף למותרות וחברת מרטין בקושי הצליחה לשרוד. כדי לעשות כן הפחיתה החברה את מספר ימי העבודה לשלושה בשבוע, אבל המשיכה במאמצי השיווק והפרסום. השפל השפיע כמובן גם על פס הייצור ועל הסגנון – הגיטרות שיוצרו אז עוטרו בחסכנות (והיו פחות יקרות באופן כללי).

1963. בוב דילן וג'ואן באאז מופיעים יחד עם גיטרת מרטין
צילום: אימג' בנק

 תתהפך, סטרדיווארי

אף פעם לא קל לשווק כלי נגינה, אבל ההתמדה והעקשנות של מרטין השתלמו. לאחר מלחמת העולם השנייה פרצו הגיטרות של מרטין את גבולות ארצות הברית והתפרסמו בעולם כולו. "יש לי כמה גיטרות מרטין", אומר שי טוחנר, מאושיות מוזיקת הפולק והקאנטרי בישראל, שמנגן מילדותו מוזיקת עם אמריקאית לסוגיה השונים וכן פולק מהאיים הבריטיים. "לכל גיטרה יש אופי שונה. יש ביניהן גיטרות שפשוט לא יכולתי לעמוד בפניהן והייתי חייב לקנות אותן – אם זה מבחינת הצליל ואם בשל היופי וסוג המוזיקה שאפשר לנגן בגיטרות כאלה". טוחנר מודה שהוא איש וינטג' אמיתי בכל הנוגע לגיטרות מרטין: "זו אחת הגיטרות הבודדות בעולם שמתנהגת כמו כינורות של סטרדיווארי. הצליל שלה הולך ומשביח עם השנים, בזכות טכנולוגיית הבנייה של הגיטרה ותהליכי התיישנות שעוברים על העץ. כתוצאה מכך, מובן שגם הערך שלה עולה".

היום אמנם אין בונים עוד גיטרות קטנות ועדינות כמו בעבר, אך טוחנר חושב שההבדל אינו גדול: "באופן עקרוני גיטרות עשויות מעץ, מודבקות בדבק מסוים שמשתלב עם העץ ומצופות בלכה המונעת חדירת לחות ואבק. הצליל הבסיסי של המרטין נשאר אותו דבר", הוא מעיד. ומה גורם לסאונד של הגיטרות האלה להשתפר משנה לשנה? "כתוצאה מתהליך מסוים שעובר על העץ שממנו עשויה הגיטרה", מסביר טוחנר בסבלנות, "העץ הופך דק יותר ומגיב טוב יותר לוויברציות של הצליל. הצליל נעשה עמוק ועשיר יותר. בגיטרות מרטין זה קורה בצורה המיטבית. אתה לוקח, נניח, גיטרה משנת 1921 ומנגן עליה. אם היא הייתה בשימוש לאורך השנים ולא שכבה במחסן, היא תישמע מדהים. לכן הם גם נותנים 'לייף טיים גאראנטי' – אחריות לכל החיים".

התערוכה במטרופוליטן מחזקת ומאששת את טענות חובבי הווינטג'. "כל 35 הגיטרות בתערוכה, מלבד אחת, נבנו לפני שנות ה-60 של המאה ה-19", מאשר דובני. "רוב הגיטרות הושאלו מאוספים פרטיים, ולא היינו צריכים לשפץ אותן. חלק מבעלי הגיטרות מנגנים בהן וחלק לא. מעניין כי כיום אין רבים שמתמחים במוזיקה האמריקאית שנוגנה על הכלים הקטנים האלה, בעלי המיתרים העשויים ממעי בעלי חיים – ויש עוד פחות שממש מנגנים אותה. אנחנו מתייחסים לגיטרות האלה כאל כלי נגינה, אבל גם כאל יצירות אמנות. אנו נזהרים איתן כפי שנזהרים עם כל כלי עתיק ושביר או עם ציורים מהתקופות האלה. כמו כן אנו משתדלים להציג אותן במוזיאון בצורה שתדגיש את הוויזואליות המהממת שלהן".

 מרטין נגד גיבסון

בזמן שמרטין הקים את הסדנה שלו בניו יורק פעלו יצרני גיטרות נוספים בארצות הברית, אבל איש מהם לא ייצר גיטרות ברמה של מרטין או דחף ושיווק אותן כמוהו, ורובם ככולם פשוט נעלמו עם השנים. היום, כמובן, יש יצרנים רבים מאוד של גיטרות אקוסטיות מעולות כמו גיבסון (Gibson), טקמיני (Takamine), אוביישן (Ovation), סיגל (Seagull), טיילור (Taylor) ועוד ועוד – אך לאף אחת מאותן גיטרות אין היסטוריה ארוכה כל כך. המרטין הפכה לחוויה מוזיקלית של רבים, גם מחוץ לארצות הברית.

בעת הכנת הכתבה נזכרתי שקראתי פעם קטע של העיתונאי והסופר רון מיברג שבו הוא מספר כיצד הוא מוריד את המרטין שלו מהמדף ומנגן בה כמה אקורדים. "לאמה של אשתי הייתה מרטין ישנה מדגם D18 שעלתה איתה לישראל ב-1969", מאשר מיברג. "משנת 1972, שבה הכרתי את מי שתהיה אשתי, החל תהליך ארוך שבו ניסיתי לספח לעצמי את הגיטרה. ניגנתי אז בגיטרה קלאסית ישראלית של רפאל ובגיטרה אקוסטית 12 מיתרים. אף אחת מהן לא התקרבה לצליל הנפלא של המרטין. חמותי הבטיחה שהמרטין תהיה הנדוניה של בתה אם נינשא, ועד אז הייתה הגיטרה אצלי למשמורת בשל"ת בקיבוץ. עם נישואינו בשנת 1977 עברה הגיטרה לרשותי. עד היום הגיטרה נמצאת איתי, ולאחרונה קניתי לה קופסת נשיאה חדשה משום שאת הישנה אכל עש".

מיברג זכה במרטין והיא הפכה אצלו לחלק מהחוויה הישראלית, אך יש לו גם היסטוריה ארוכה של כתיבה על תרבות אמריקאית ושל העברתה דרך המסננת שלו לקורא הישראלי. "באמירה כללית, גיטרות אקוסטיות באמריקה נחלקות בין אוהדי מרטין לאוהדי גיבסון", אומר מיברג. "שתיהן טובות, אבל אני מעדיף את הצליל המיוחד של המרטין. סקירה היסטורית של גדולי נגני הקאנטרי והפולק תעלה העדפה של מרטין על פני גיבסון. באומה בעלת הכרה עצמית כארצות הברית, המתגאה במותגים איכותיים כמו ג'ון דיר, מוסטנג, פנדר או טימברלנד, ההיסטוריה הארוכה של המרטין, המקום המכובד שתפסה בהיסטוריה של ז'אנרים מוזיקליים שונים כמו רוק, בלוז ואחרים והעובדה שהיא הגיטרה המועדפת על אריק קלפטון, ניל יאנג ובוב דילן – כל אלה מעניקים לה תכונות מיתיות ומצדיקים את המוניטין, הספרות והיחס".

ניל יאנג וגיטרת המרטין שלו
צילום: אימג' בנק

מסע ברחבי האמריקנה

שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת היו שנות פריחה של המוזיקה האקוסטית. הפופולריות הגואה הביאה לצורך בהגברת הכלים, כדי שיהיה אפשר לשמוע אותם במקומות גדולים. "מרטין בנו גיטרות קונצרטים, שנותנות צליל גדול ונשמעות למרחוק. אפילו אם תנגן באצבעות ולא במפרט ישמעו אותך היטב בתוך חלל של כנסייה, למשל", אומר טוחנר, שנוהג לנגן בין היתר בכנסייה בפסטיבל המוזיקה של אבו גוש (השנה הוא ינגן שם ב-16 וב-18 באוקטובר). בהמשך הוגברו הגיטרות האקוסטיות באמצעות פיקאפים (מיקרופונים הבנויים בגוף הגיטרה), אך הטהרנים סירבו לנגן בגיטרות מוגברות. "עד היום יש כאלה שלא ינגנו עם פיקאפים, אבל טכנולוגיות ההגברה היום מעולות ורק מומחה יכול להבחין בין סאונד של גיטרה מוגברת לסאונד רגיל", אומר טוחנר.

למרות הפריחה בשנות ה-60 ולמרות שכדברי מיברג, הגיטרות האקוסטיות הן אבן יסוד במוזיקה האמריקאית, בשנות ה-80 עמדה המרטין שוב מול סכנת הכחדה. מכירות הגיטרות האקוסטיות החלו בצלילה קמיקזית בגלל שגשוגה של המוזיקה האלקטרונית, לאחר תקופת הדיסקו והניו ווייב. כולם קנו סינתיסייזרים במקום גיטרות. בשנים הרזות ירדו המכירות של חברת מרטין ביותר מ-80 אחוז בהשוואה לעשור הקודם. רק בסוף אותו עשור בעייתי החלו המכירות לעלות שוב, במקביל ליוזמה החדשנית דאז של MTV שנקראה "אנפלאגד" (Unplugged). בהופעות האנפלאגד שתועדו ב-MTV לקחו להקות רוק ונגני בלוז את המוזיקה החשמלית והרועמת שלהם והעבירו אותה לפורמט אקוסטי ורך יותר. תוכניות האנפלאגד של אמנים כמו אריק קלפטון, ברוס ספרינגסטין, האיגלס או נירוואנה בתחילת שנות ה-90 החזירו את ההמונים לכלים האקוסטיים ולגיטרות האקוסטיות בפרט – טרנד שהתחזק עם עליית התנועה המוזיקלית שנקראת "אמריקנה" (Americana) בעשור האחרון. אמריקנה היא שילוב של כל שורשי המוזיקה האמריקאית, שראשית חלקם עוד במאה ה-19: היתוך של בלוז, פולק, קאנטרי, לטינו, רוקנרול, בלוגראס (מוזיקת שורשים אמריקאית שהיא תת-ז'אנר של קאנטרי ונחשבת לעממית יותר) ורית'ם אנד בלוז (Rhythm and Blues). ה"מיקס אנד מאץ'" הזה אינו ממש דומה לאף אחד מהסגנונות שמרכיבים אותו. הגיטרות האקוסטיות הן חלק חשוב ובסיסי בצליל של האמריקנה, והמפעל של מרטין בנזארת', פנסילבניה, מייצר כעת כ-48 אלף גיטרות בשנה במחירים שבין 1,500 ל-11 אלף דולר (ויש גם גיטרות יקרות יותר).

איך השפיעו האקוסטיות, של מרטין ושל חברות אחרות, על המוזיקה האמריקאית? האם וודי גאת'רי, פיט סיגר ובוב דילן היו יכולים לשנות את הדי-אן-איי המוזיקלי האמריקאי ללא האקוסטיות שלהם? או שאולי זו המסורת שעושה את ההבדל? "הגיטרה של מרטין לא השפיעה על הזמרים שציינת", מציין מיברג. "הם השפיעו עליה ותרמו לפרסומה". כמו כל חברה שמכבדת את עצמה, למרטין יש גיטרות "סיגנצ'ר" (Signature), כלומר דגמים שנוצרו לפי הזמנה של אמן מפורסם ומופצים באופן מסחרי. מרטין ייצרה סיגנצ'ר מודלס (בין היתר) לאמני רוק, קאנטרי ופולק כמו אריק קלפטון, מרל טראוויס, אנדי סאמרס, פול סיימון ופיט סיגר. "למאזינים רגילים, ספק אם ההבדל בין מרטין לגיבסון משמעותי", אומר מיברג, "אבל האירועים והקונצרטים ההיסטוריים שבהם נעשה במרטין שימוש, כמו במקרים של יוצרים פוליטיים כוודי גאת'רי ופיט סיגר, הם שביססו את המוניטין שלה. כאשר אני צופה בהופעה אני תמיד רוצה לראות איזו גיטרה אקוסטית ירים האמן ומתאכזב כאשר היא לא מרטין".

"חברת מרטין היא חלק כה אינטגרלי מהמוזיקה האמריקאית", אומר האוצר דובני, "עד שבלתי אפשרי להפריד בין השתיים. העיצוב של מרטין הפך לסטנדרט לאחר תחילת השימוש במיתרי פלדה, ויצרנים רבים אחרים העתיקו אותו. גיטרות פלאט טופ (חלק עליון שטוח – א.ק.) עם מיתרי פלדה הפכו לכלי בסיסי במגוון של ז'אנרים במוזיקה האמריקאית האקוסטית, בזכות הצליל הטוב והנוחות בשימוש בכלי. כתוצאה מכך גיטרת המרטין וגיטרות שהושפעו ממנה הפכו לחלק חשוב מהסאונד של ז'אנרים כמו בלוגראס, קאנטרי ופולק – וכן של מוזיקה אלטרנטיבית ורוקנרול אקוסטי. עם זאת, לכל כלי יש המקום שלו. קשה לשער כיצד הייתה המוזיקה נשמעת או מתפתחת ללא גיטרות אקוסטיות, אבל זה נכון גם לגבי בנג'ו או פסנתר וכדומה".

אקורדים לעתיד

תערוכת מרטין במטרופוליטן נותנת מענה היסטורי ונוסטלגי לא רק לחובבי הווינטג', הרטרו והמסורת. עם דעיכתו של הרוק, שקופא על שמריו ומאבד רלוונטיות כבר יותר מעשור, התערוכה מהדהדת את העניין העולמי המחודש בכלים אקוסטיים ובמוזיקה אקוסטית. החודש (ספטמבר) אני נוסע לכנס עולמי שנתי של מורים לגיטרה באוניברסיטת ווסט לונדון. בניגוד לשנים עברו, שבהן הדגש היה על גיטרות חשמליות, השנה יתמקד הכנס בגיטרות אקוסטיות וביוקליילי (Ukulele). גם בחברת מרטין ממשיכים להיות עם היד על הדופק. הגלגל מסתובב, וכמו בשנות ה-20 של המאה הקודמת, המפעל בפנסילבניה מייצר לאחרונה הרבה יוקליילי – כלי בעל ארבעה מיתרים שהוא מעין גיטרה קטנה ושמקורו בהוואי. הכלי חזר להיות פופולרי במיוחד בשנים האחרונות הודות לזמינותו, לקלות הנגינה שבו ולאפשרות של צעירים ומטיילים להתנייד איתו ברחבי הגלובוס. נגנים ילידי הוואי וירטואוזים כמו ג'ייק שימאבוקורו ובעיקר איזראל (איז) קמקוויוואולה המנוח תרמו גם הם לאהדה הרבה ליוקליילי, וכיום אפשר לציין גם את הכוכבת הצעירה טאיימנה. גם אתם, כמו כולם, יכולים ללמוד לנגן בכלי הידידותי הזה בכמה שיעורים קלים הפזורים ברחבי היוטיוב. ואולם, בחברת מרטין עדיין שמים את הדגש בעיקר על הגיטרות. היום, בדיוק כמו בימיו של כריסטיאן פרדריק מרטין עצמו, מספר רב של נשים ונערות חוזרות ללמוד ולנגן על גיטרות – מה שמביא לדרישה מוגברת לגיטרות קטנות יותר, עם צווארים צרים יותר שמתאימים לידיים קטנות. גם הסאונד של הגיטרות משתנה – לשוק נמאס מהצליל הרוקיסטי הכבד, המפוצץ בתדרים נמוכים, והקונים מחפשים צליל בהיר וצלול יותר. "נגן פולק או קאנטרי אמיתי יחזיק רק גיטרת מרטין", פוסק שי טוחנר. "לא תראה אותו עם תחליפים זולים או בעלי סאונד קטן יותר".

אריאל קרס – מוזיקאי ומנהיג להקת הפּאנק "השפן הנכון", מורה לגיטרה ועיתונאי. אוהב לנסוע בעולם ולכתוב על זה. בימים אלה מפרסם את ספרו הראשון

 קטעי נגינה מומלצים:

מעטים הם האנשים שבקיאים במוזיקת גיטרות אמריקאית מהמאה ה-19, ועוד פחות מכך כאלה שממש מנגנים אותה. דאגלס באק, מוזיקאי מאלבמה, מנגן בכלים מאותה תקופה – כמו גיטרות המרטין שבתערוכה – ועם מוזיקאים אחרים הוא העלה הופעה במסגרת אירועי 'יום ראשון במט':

www.youtube.com/watch?v=BPv0sprxgmY

ג'ייק שימאבוקורו מנגן את "רפסודיה בוהמיינית" (של להקת "קווין") ביוקליילי:

amara.org/en/videos/exnt3s0XoRjV/he/328564