אי ירוק בכרך

"הצעתי שנחפש מקום מבודד ונידח, הרחק מההמון הסוער", כותב-מציע ג'רום ק. ג'רום בספר שלושה בסירה אחת (הוצאת אריה ניר, תרגם דני קרמן), "ונבלה בנמנום נעים שבוע שטוף שמש בַּשבילים ההזויים של החלום. פינה חבויה ונשכחת, שהפיות העלימו אותה מעיני העולם הסואן, קן נשרים עתיק על צוקי הזמן אשר גלי החיים הסוערים של המאה התשע-עשרה נשמעים ממנו כמו הד עמום".

ג'רום, שני חבריו וכלב אחד יצאו למסע במעלה התמזה שהפך לספר המתעד את הפסטורליה של הקאנטרי האנגלי. אבל הם לא היו צריכים להרחיק עד לאוקספורד כדי למצוא "פינה חבויה ונשכחת, שהפיות העלימו אותה מעיני העולם הסואן". בלונדון עצמה ישנם כמעט 14 קילומטר של נתיב מים עם סכרים, נופים כפריים בלב המטרופולין וטיפוסים מרתקים שיכולים לספק יומיים-שלושה של טיולים בשבילים הזויים, שלעיתים רק עשרה מטרים מפרידים אותם מהעיר המתגלגלת בשאון טיפוסי, לעתים בלי לשים לב כלל לאחד מהאוצרות העירוניים של לונדון – תעלת ריג'נט (Regent's Canal).­­

התעלה נחנכה ב-1820, ומתכננה היה הארכיטקט ג'ון נאש, מהבולטים במעצבי פני העיר. היא נועדה לשמש נתיב תעבורה מימי מרכזי לשינוע מטענים בין גראנד יוניון קנאל (Grand Union Canal), התעלה הגדולה המגיעה למערב לונדון ממרכז אנגליה, ובין התמזה (River Thames). במשך המאה ה-19, אחרי כמה מחלות ילדות, ידעה התעלה תנועה ענפה של סחורות ומטענים. אבל במאה ה-20, עם התפתחות רשת הרכבות והכבישים, היתה התעלה לנתיב משני. מכת המוות הגיעה בחורף הקשה של 1962. התעלה קפאה למשך שבועות אחדים, המסחר הושבת, ושש שנים אחר כך התעלה נסגרה לפעילות מסחרית. וכך זכתה לונדון מן ההפקר וקיבלה את אחד מאתרי הטיול המרתקים ביותר. הליכה לאורך התעלה מקצה אל קצה הוא מסע גיאוגרפי, אנתרופולוגי, ארכיטקטוני והיסטורי מאלף, שמשתנה כל כמה עשרות מטרים.

ברווזים עם ציצת שיער

המסע שלי החל ב"ונציה הקטנה" (Little Venice), ליד תחנת הרכבת התחתית ווריק אבניו (Warwick Avenue). זו אחת השכונות היפות בעיר, אם כי שמה מטעה המקום יותר אמסטרדמי ואינטימי, כמו אזור היורדן (Jordaan) באמסטרדם, בזכות התעלות, בתי הקפה הרבים, הרחבות המטופחות והבתים מהמאה ה-18. מהמקום יוצאות גם ספינות לנסיעה לקמדן לוק (Camden Lock), הסכר שנבנה בתחילת המאה ה-19 בקמדן טאון (Camden Town) עם עצירה בגן החיות. הסכר הוא למעשה מעין תא שנועד להשוות את גובה המים בחלקים השונים של התעלה. הסירה נכנסת אליו ולאחר השוואת מפלס המים נפתחים שערי התא והיא ממשיכה בדרכה. השיט הוא אכן דרך מקורית ומהירה להגיע לקמדן, אבל היופי בתעלת ריג'נט, ובכל תעלה לצורך העניין, הוא באטיות דווקא, באפשרות לעצור להסתכל בציפורי המים, לדבר עם הטיפוסים העוברים מולך, מדי כמה גשרים לעלות אל מפלס הרחוב ולגלות שהגעת לאזור שונה לגמרי בלונדון. תעלת ריג'נט נועדה להשתרכות אטית, כמעט בלתי לונדונית ברוחה.

"דברים טובים קורים למי שמחכים", אומר פתגם אנגלי, ואכן דברים טובים יקרו בהמשך, אבל הפתיחה דורשת סבלנות. עם היציאה מ"ליטל וניס" גדות התעלה סגורות לציבור הרחב ושמורות לבעלי הספינות העוגנות. מעט אחרי הקטע הפרטי התעלה נכנסת למנהרת מיידה היל (Maida Hill Tunnel) שאורכה כ-250 מטרים. בינתיים אפשר להתרשם מהשכונה היוקרתית, ואז לחזור אל הגדה הצפונית של התעלה ולהתרשם מתושבי התעלה. ראשונים יופיעו בעלי הכנף. שחרורים, סופיות  ואגמיות, ירגזים ודרורים, ברבורים וצול מצויץ – ברווזים צמה שחורים בעלי עין צהובה ומקור כחול, ובעורפם ציצת שיער. במהלך ההליכה יצוצו עוד ציפורים וברווזים בהתאם לעונות השנה, אבל ספק אם מישהו מהם יהיה מקסים כמו הברווז הזה. רק הנחליאלי שכאן קוראים לו "נחליאלי אפור" (אנחנו קוראים לו בעברית "נחליאלי זנבתן", והוא למעשה צהוב), שחי בחרכים לגדות מקורות מים, יעניק לברווז תחרות של ממש.

אחרי בעלי הכנף אפשר לראות את האנשים שבחרו להתגורר בספינות נהר צרות על גדות התעלה. אלה ספינות ארוכות, צרות ושטוחות, מקצתן מטופחות, צבועות ומקושטות, ועל גבי סיפונן אינספור עציצים, לא מעט חתולים ולעתים גם כורסה. ג'יי הלאבי, בעל הספינה "פופי" שעגנה זמנית באיזלינגטון (Islington) בהמשך התעלה הזמין אותי להעיף מבט מתחת לסיפון ולשתות כוס תה. ישנם שני סוגי רישיון, הוא הסביר. אחד לעגינה קבועה, שעולה כמה מאות פאונד לחודש, ואחד זול בהרבה, לעגינה קצרת מועד של לא יותר מ-14 יום. "גיליתי שזול הרבה יותר לחיות על ספינה מאשר בבית בלונדון", מספר האלבי, שף במקצועו. "ויש לי כאן הכל, חוץ ממכונת כביסה למעשה". שטח המחיה שלו כולל סלון, מטבחון, תא שירותים ומקלחת וחדר שינה סביר בגודלו. "זה מקום בטוח למדי", הוא אומר. "גם כשסוער בחוץ הספינה בטוחה, אבל כל בעל ספינה צרה נפל יותר מפעם אחת למים. הפעם הראשונה היא כמו טבילה לנצרות, או טבילת אש, סליחה על משחק המילים. זה לא נורא, אבל פעם אחת נפלתי בקמדן לוק, ושם זה היה לא נעים ודי מסוכן".

"יש לי טלוויזיה ואינטרנט, היום כבר אין צורך בקו טלפון, ואם מזג האוויר נעים אפשר לעשות מסיבה על הסיפון ואתה מגלה פתאום שאתה די פופולרי", הוא אומר. "אבל הסיבה העיקרית שאני אוהב לחיות בספינה היא קהילת אנשי הספינות. יש אחווה ושותפות, כולנו מכירים את הצרכים והקשיים של החיים על המים ותמיד מוכנים לעזור. פעם מישהו עזר לי לפתוח סכר, ואז התברר לי שהוא ראש העיר במקום – ובכל זאת הוא לא היסס להושיט לי יד. ואם נפלת על שכן שמעצבן אותך במקרה, אתה מרים עוגן ומחפש מקום חדש לעגון בו. מדי פעם אני אוהב לצאת למסע של ממש במעלה התמזה או לאורך הגראנד יוניון קנאל, ולהתאוור קצת ועדיין להרגיש בבית".

החיים על המים פירושם משטר של חיסכון באנרגיה, והאווירה מעט מחניקה בימים חמים (אבל נעימה בחורף, כאשר תנור הפחמים מחמם את הספינה). וגם בת הזוג צריכה להיות מוכנה לפשרות. "הן צריכות לדעת איזה סגנון חיים יש כאן. למשל אי אפשר להשתמש במייבש שיער אחרי מקלחת, כי זה צורך יותר מדי אנרגיה. הן צריכות להיות נשים מזן מיוחד".

קריקט והאחים המוסלמים

על גדות התעלה באזור שכונת מרליבון (Marylebone) הסתובבה אישה בחיג'אב יקר וביקשה רשות מבעל הסירה העוגנת שם לקטוף כמה פרחי פרג שגדלו בערוגות מאולתרות כדי לאסוף זרעים לגינה שלה. בהמשך נראו על גדות התעלה יותר ויותר מטיילים דוברי ערבית. תפילת יום השישי במסגד הגדול של ריג'נטס פארק (Regent's Park) הסתיימה, ומקצתם יצאו לטיול מרגיע לאורך קו המים. אחרים העדיפו לעמוד בשער הכניסה של המסגד ולהתעמת זה מול זה. שלטים הונפו בעד ונגד ההפיכה במצרים, גברים עצבניים עם מגאפונים צעקו בערבית, ובתווך עמדו שוטרים דרוכים. מעבר לפינה נראו יציעי אצטדיון הקריקט לורד'ס (Lord's Cricket Ground), היכל האנגליוּת האולטימטיבי שנאלץ לעבור אל משכנו הנוכחי באזור סנט ג'ונס ווד (St John's Wood) בשל כריית התעלה.

במדרגות המוליכות מהרחוב אל התעלה קבוע שלט המציין שבנקודה זו עמד מגרש הקריקט, וכאן מתחיל החלק המרשים ביותר של הטיול. התעלה צמודה להיקפו של ריג'נטס פארק, היהלום במפעלותיו של האדריכל ג'ון נאש. כאן חומות בטון וספינות עוגנות מפנות את מקומן לפארק מטופח ולכמה מהווילות המפוארות ביותר בעולם כולו. התעלה עוברת בנקיק בין גבעות ירוקות, עצים ללא עלה מיותר, צבא גננים וצי ברווזים. ביום שמש בלב הקיץ היבש שפקד את אנגליה השנה נדמה שאתה הולך על גדות נהר בג'מייקה, בין אחוזות בעלי המטעים ועובדיהם. מאתיים מטרים משם מתווכחים האחים המוסלמים עם אחיהם, אלפי מכוניות עוברות באחד מצירי התחבורה הראשיים של העיר, וברגעים אלו ממש אנגליה מביסה את אוסטרליה בקריקט, אבל המטיילים לצדי התעלה הישנה לא נותנים את לבם לכל אלה בכלל.

האוטובוס של הנהר חולף בדרכו מליטל וניס ובחזרה, אינספור רצים בחולצות של קבוצות כדורגל ורוכבי אופניים מנצלים שעה פנויה בסדר היום הלונדוני שלהם, ותיירים עושים את דרכם זה מול זה עם מצלמותיהם בהיכון, אבל גם הם לא מצליחים להרוס את אשליית המאה ה-19. התעלה מתרחבת, הווילות נעלמות, לרגע נדמה כאילו זו עוד תעלה פסטורלית בלב בלגיה או הולנד – ואז מופיעים חזירי היבלות והזאבים הטלואים (כלבי בר אפריקאיים) ובית הג'ירפות והעגורים והאיביסים.

גן החיות הלונדוני משתרע בין שתי גדות התעלה ומספק תצפית בחינם, כאילו מדובר בכביש גהה והספארי ברמת גן.

מתחת לגשר גדול ומרשים ניצב קשיש מטורזן עם אשתו ועם אורחת אמריקאית. הפנסיונר, ג'ון ווינזדור שמו, הסביר לי שזהו גשר מקלספילד ((Macclesfield Bridge, הידוע בשם "גשר הפיצוץ" (Blow up Bridge), אחרי שדוברה עמוסת חומר נפץ עלתה באש והתפוצצה מתחת לגשר באוקטובר 1874. הוא יודע להצביע על הסימנים שהותירו חבלי הסוסים שמשכו את הדוברות ונקשרו לעמודי הגשר, ולספר על הפיצוץ הגדול ועל ההיסטוריה של הפארק. על דש מקטורנו ביום חם היה צמוד סרט שחור וכפות רגליים זעירות שנועדו לציין מוות של עובר בהפלה. על הדש האחר איקון של קדושה אנגלייה. זה הזמן להיפרד מהקתולי המאמין ולהמשיך ליעד החטאים מספר אחת בעיר.

ריח גאנג'ה באוויר

זה השלב שבו התעלה נפרדת מהפארק ובזווית כמעט ישרה פונה לעבר צפון לונדון לפני שהיא מתעקלת וחוזרת שוב דרומה. אי אפשר לטעות בריח הגאנג'ה המרחף באוויר. קמדן

 טאון ובנותיה הפכו למקום שבו אפשר למכור ולקנות מריחואנה כמעט באופן חופשי, ואזור זה של התעלה הוא אחד מאתרי העישון האהובים. נופי הפארק מפנים מקום לנוף עירוני של בתים שפעם היו של בני מעמד הפועלים, והיום הם מאוכלסים בצעירים שחיים בשכירות או בעשירים שקנו כאן בתים שלמים, דוגמת הזמרת איימי ויינהאוס המנוחה. התעלה עוברת בשכונת צ'וק פארם (Chalk Farm) המהוגנת, וכאן לראשונה נשברת ההפרדה בין הרחוב לתעלה. השניים משתלבים למפלס אחד בקמדן לוק, הסכר הגדול שהעניק את שמו לעיר הנוער והמזכרות שהתפתחו סביבו ב-30 השנה האחרונות. ההמונים יושבים לצדי המסלול, אוכלים ושותים, בודקים את רכישותיהם האחרונות ומעשנים. חגבים (כינוי לדילרים שמעבירים את הסחורה) נעים בין הסוחרים והלקוחות ומעבירים שקיות נילון עטופות בנייר טישו עם החומר האסור למחצה, מוכר מיץ התפוזים על הגשר שעל הרחוב הראשי עושה את העסקים של חייו ביום החם הזה, וריחות הנודלס והקארי והגאנג'ה מתחרים ביניהם. בנקודה זו התעלה היא חלק מהנוף העירוני, והסכר העניק את שמו לשוק המפורסם- קמדן לוקס הוא השם של השוק הראשון שהתפתח בקמדן ומאז נוספו אליו עוד כמה.

התעלה ממשיכה בחצר האחורית של צפון לונדון לעבר תחנות הרכבת קינגס קרוס (King's Cross) וסנט פנקרס (St. Pancras), בין שיכונים ציבוריים, כמה משכנות עוני ששרדו, מעגנים גדולים ואזורים שלמים שעברו מהפכה. בסכר קינגס קרוס זוג תיירים שוודים ששטו בכיוון ההפוך, מליימהאוס, עזרו לספנית של ספינה ששמה "פיטר פן" לפתוח את שערי הסכר, במה שנראה כמאמץ גדול. משם הדרך ממשיכה ומגלה את הקמפוס החדש של אוניברסיטת סנט מרטין לאמנות ועיצוב (Central Saint Martins College of Arts and Design). הבניין, אסם תבואה לשעבר, הוסב לקמפוס מרשים המעוטר לכל אורכו בנייר כסף, ואף לצדי התעלה הוקמו כאן טרסות של דשא מלאכותי. ביום חם המקום שוקק סטודנטיות בביקיני המעוררות מעט קנאה במי שהיה סטודנט בקמפוסים פחות מרשימים. בהמשך נמצא מרכז התרבות קינגס פלייס ומערכת עיתון הגרדיאן. מה שהיה אזור תעשייתי שוקק והפך עם השנים לאזור מוזנח רווי פשיעה הוא היום מוקד בידור, חינוך ומסחר. תהליכי ההתחדשות העירונית יחזרו גם בקטע המזרחי של התעלה.

בשלב זה התעלה נכנסת למנהרה באורך של כ-750 מטרים ומתחדשת באיזלינגטון, מאחורי תחנת איינג'ל (Angel). הקטע בין ריג'נטס פארק ובין קמדן לוק הוא מרשים מאוד, אבל קטע התעלה הבא עד לשכונת הגרסטון (Haggerston) הוא המרתק ביותר. הצמחייה כאן עבותה ופרועה, הגדות רחבות יותר, ויש מקום לבתי קפה רבי חן. הנוף העירוני משתנה כאן במהירות. על הסכרים, מול ריכוזי חבצלות מים צפופות, נערכים פיקניקים ותנופת הבנייה ניכרת. המחסנים והמפעלים הישנים הופכים למשרדים מפוארים ולבתי דירות אקלוגיים. השינוי בגורל התעלה הושלם. פעם היתה חשיבותה של התעלה מסחרית בלבד. בראשית ימיה 90 אחוז ממסלול התעלה עבר באזור כפרי. עם השנים העיר התרחבה, והספינות שנשאו פחם, כימיקלים, חומרי נפץ, צואת סוסים ומזון הפכו למטרד לתושבים שנאלצו לגור ליד התעלה. היום, כשהתעלה היא שמורת טבע דקיקה ומקסימה היא מושכת אליה דיירים בעלי אמצעים, ונבנים בה בתים חדשים.

באזור הזה מותרת עגינה קצרת מועד בלבד, ולכן כל הליכה מספקת תנועת ספינות ודרמות קטנות. פקק תנועה צבעוני של חוג קיאקים לילדים, פרוסות לחם מתעופפות מגובה של עשרות מטרים מידו של המנופאי באתר הבנייה אל הברבורים, ספינה מוזנחת עולה במעלה התעלה ועל סיפונה בפוזה הירואית-מגוחכת אדם עירום למחצה, כאילו יצא מ"לב המאפליה". השינוי על גדות התעלה מקביל למהפך שחל בעיר שמעליה, בשכונות שורדיץ' (Shoreditch) והוקסטון (Hoxton) הסמוכות, שהפכו למוקד היפסטרי. במרחק הליכה או נסיעה קצרה באוטובוס מקומי אפשר למצוא ריכוז של מסעדות וייטנאמיות מצוינות, גלריות חשובות ואמנות רחוב משתנה. גם בקרבת המים נראות יצירות גרפיטי, כמו מעין דוכיפת זועמת או גזר מרשים באורך של 10 מטרים המצוירת ליד שיח פטל, אמיתי, ההולך ומבשיל בחום.

היכל הצלופחים הקרושים

בהמשך מגיעה התעלה לגשר קט אנד מטון (,Cat and Mutton Bridge "גשר החתול והכבש") בשכונת הגרסטון, לשוק ברודוויי (Broadway Market) הנמצא בשיא תהליך הג'נרפיקציה. מה שהיה פעם אזור קוקני (מעמד הפועלים הלבן של מזרח לונדון) מובהק עם נוכחות גדולה של גלי מהגרים ועוני הפך לאזור שפעם היה נהוג לכנות אותו יאפי. בימי ראשון המקומיים מספרים על תורי ענק לריזוטו ולפאייאה. זה מסוג הרחובות שאתה מצפה למצוא בהמפסטד ובשאר ריכוזים של המעמד הבינוני של צפון לונדון, אבל בעלי המשרות בסיטי רכשו כאן בתים בזול, והם נוסעים מהשכונה באופניים לעבודה בקיצורי הדרך של התעלה, וכך שינו את אופייה, גם אם לא לגמרי.

באמצע ברודווי מרקט הזמן קופא בהיכל הצלופחים הקרושים של משפחת קוק. המקום נוסד ב-1900, והוא מנוהל בידי דור חמישי למייסדים. החלונות הצבעוניים, אריחי החרסינה המקוריים, כרזות האיגרוף משנות ה-70 של המאה שעברה ודלפקי הנירוסטה – כל אלה לא השתנו במשך השנים. המקום הוכרז כמבנה לשימור, אם כי קהל הלקוחות הולך ומתמעט. "הקוקנים עברו לאסקס", אומרת אן, אשת בעל המקום. "יש להם שם את הצלופחים והמש (mash, פירה תפוחי אדמה) שלהם, ורק חלק עדיין חיים כאן או מגיעים הנה. יש לנו לקוחות פולניים, ובאופן קבוע יש לנו לקוחות מיפן. בשבוע שעבר הגיעה יפנית היישר משדה התעופה וביקשה צלופחים קרושים. התברר לנו ששודרה ביפן תוכנית טלוויזיה על המקום ועל בעלי, והוא נהיה סלבריטי בלי לדעת".

את הצלופחים הם קונים בשוק בילינגסגייט (Billingsgate Fish Market) הסמוך, אבל המחיר עולה בשל ביקוש במזרח הרחוק, והלקוחות מתמעטים בשל, אממ, הצלופחים. יש כאן גם פאי בשר רגיל ותפריט פחות מאיים, וגם קניה של בקבוק מים תעזור למוזיאון החי הזה לשרוד ולחנות היפיפייה לעבור לעוד דור של קוקים.

מכאן ועד ליימהאוס (Limehouse) התעלה נעשית פחות ופחות מבויתת. מול מתקני הגז העגולים הישנים עוגנות הסירות הרבות, והתעלה עוברת באזורים שמקצתם עדיין דלים ומוזנחים. גם המים פחות נקיים ולא מעט אשפה צפה בהם, ובכל זאת, בלב המצוקה, סכר שמור היטב יכול לספק אי של יופי וגאווה למקומיים ומקום מושלם לעצור ולהרהר ולקוות לטוב. התעלה ממשיכה לוויקטוריה פארק ((Victoria Park המטופח ולמייל אנד פארק (Mile End Park) היותר פראי, ועוברת כמה קילומטרים בלב צמחייה, ובכל זאת האווירה שונה לחלוטין מהקטע של ריג'נטס פארק. תהליכי השינוי החברתי עדיין לא הגיעו לכאן במלוא עוצמתם, וכך שוכנים אלה לצד אלה אוכלוסיה מבוססת וחדשה לצד דיירי דיור ציבורי צפוף.

מעט לפני המפגש עם התמזה צץ מוזיאון בית הספר לעניים (The Ragged School Museum), מחסן שהוסב ב-1867 על ידי הפילנתרופ ד"ר תומס ברנרדו  לבית ספר לתלמידים עניים. בית הספר העניק חינוך חינם למאות תלמידים בשנה והפך עם השנים לארגון צדקה חשוב בבריטניה. המוזיאון משחזר בית ספר ויקטוריאני, ועם מעט מזל המבקרים יחלקו אותו עם כיתת תלמידים ביום כיף, שחקנים בלבוש ויקטוריאני ושיעור בכיתה עם נוף לתעלה. בשביל אלפי הילדים שעברו שם במאה ה-19 זה היה הסיכוי היחיד לחיים טובים יותר, והיום המקום מתוחזק על ידי מתנדבים פנסיונרים מקומיים וצוות צעירים בעלי צרכים מיוחדים. רוח המקום נשמרה.

מדריך למטייל בתעלה

התעלה עוברת בין ליטל וניס במערב לליימהאוס במזרח, ושם היא נפגשת עם נהר התמזה. תחנת הרכבת התחתית הקרובה לליטל וניס היא ווריק אבניו (Warwick Avenue), ותחנת הרכבת הקלהDLR  הקרובה לאגן ליימהאוס  הנקראת ליימהאוס.

המסלול, כמעט 14 קילומטרים, ארוך מדי להליכה של יום אחד. ישנם שני קטעים מומלצים קצרים יותר: האחד מסנט ג'ונס ווד, בנקודת המפגש עם ריג'נטס פארק (ב-Park Road, לא רחוק מהמסגד הגדול) עד קמדן לוק. זה קטע יפהפה, ירוק מאוד, מתאים להליכה לכל המשפחה ורצוף באטרקציות, כמו בנייני הפאר שבפארק, החיות בגן החיות וקמדן טאון. המרחק הוא  2,100 מטר ואלה הם אולי המטרים הפסטורליים ביותר בלונדון. רצוי להקדיש כשעתיים להליכה אטית ולצילום ברווזים ואפרוחים.

הקטע המומלץ האחר נמצא בחלק המזרחי של התעלה, והוא קטע עירוני יותר, פחות ירוק אבל מגוון מאוד. הוא מתחיל בקולברוק רוו (Colebrooke Row) מאחורי תחנת הטיוב אנג'ל (Northern Line) ומסתיים בברודוויי מרקט, לא הרחק מפארק לונדון פילדס (London Fields) בשכונת האקני (Hackney). אורכו של המסלול הזה כשני קילומטרים וחצי, והוא עובר באזורים תעשייתיים לשעבר שהופכים עם השנים לשכונות מתחדשות ומבוקשות. בקטע הזה יש הרבה סכרים נאים, בתי קפה נעימים ופעילות על המים, אם כי רוכבי האופניים עשויים להיות אגרסיביים יתר על המידה. נקודת הסיום היא גשר קט אנד מטון, שבו מתחיל ברודוויי מרקט, רחוב קצר ומטופח של מסעדות, בתי קפה, פאבים וגם היכל צלופחים אחד.

למשפחות עם ילדים קטנים או לממהרים מומלץ לקחת את אחת הספינות היוצאות מליטל וניס ולהפליג עד לקמדן לוק. ההפלגה אורכת 45 דקות. בדרך אפשר לעצור בגן החיות. מחיר: שמונה פאונד למבוגר, 6.60 לילד.

שאול אדר הוא עיתונאי ישראלי-לונדוני.